הצלקת שעל פניה היפות של מעיין סבג-חטואל (36) מכפר סבא היא תזכורת תמידית לאירוע נוראי, אבל גם למסע הצלה ושיקום שהחל ב-12 במאי 2008, כשביקרה בכפר קטן במחוז סצ'ואן שבסין. סבג-חטואל ישבה במסעדה עם חברה, ולפתע רעדה הקרקע תחת רגליהן. "כל המסעדה התרסקה עליי", היא נזכרת. "נפלתי על הרצפה, הלסת שלי נשברה לשלושה חלקים ואיבדתי את ההכרה".
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים
אותה רעידת אדמה, בעוצמה 7.9 בסולם ריכטר, הייתה מהחזקות וההרסניות שידעה סין: היא גבתה את חייהם של כ-70 אלף איש, ומיליונים נותרו חסרי בית. אחרי שסבג-חטואל חולצה מהמסעדה, היא מצאה עולם שחרב באחת. "כל העצים נפלו, עמודי החשמל קרסו, הבתים נהרסו. מסביב היו פזורות גופות. זה היה מראה סוריאליסטי כמו שרואים בסרטים".
עם היוודע גודל האסון, נסגר האזור על ידי השלטונות הסיניים. אחרי שלושה ימים של המתנה מייאשת לחילוץ הבינה סבג-חטואל שאם לא תצא בכוחות עצמה, שמה יתווסף למניין ההרוגים. הלסת המרוסקת שלה דיממה בלי הפסקה; היא נזקקה בדחיפות לניתוח, לעירוי נוזלים ולתרופות - אבל למרות הקשיים הגופניים, החלה לקרטע לכיוון העיר הסמוכה. לעזרתה נחלצו בחור מקומי ושלושה ישראלים ששהו בסין ובאו לחפש את שתי הישראליות שאיש לא ידע אם הן עדיין בחיים. לאחר שהצליחו להביא אותה למקום בטוח, הוטסה סבג-חטואל לארץ, ומאז לא דיברה על מה שעבר עליה. היא עברה שיקום מתמשך, הקימה משפחה, עסקה בטיפול. כיום, תשע שנים אחרי, כשהיא חזקה אישית ומקצועית ועם מרפאה חדשה בבעלותה, סבג-חטואל מרגישה שהיא יכולה סוף-סוף לספר לכולם מנין הגיעה הצלקת.
הרגשתי שאני לא מחזיקה מעמד
ב-2008 הייתה סבג-חטואל סטודנטית שנסעה להתמחות ברפואה ובדיקור סיני בבית חולים בסצ'ואן. אחרי שלושת חודשי ההתמחות יצאה לטייל באזור עם חברתה ללימודים, ענת בילו. "היינו המערביות היחידות באזור שהיווה את מוקד הרעש", היא מספרת. "ישבנו במסעדה, התחלנו לאכול, ופתאום הכל זז כמו מתקן בלונה פארק. אחר כך היה שקט. אני לא יודעת לכמה זמן איבדתי את ההכרה, אבל ברגע שהוציאו אותי מהמסעדה, הרגשתי שאני חייבת לברוח על חיי. קשרתי את הלסת עם סמרטוט והלכנו ברגל לבית חולים שדה".
אבל גם בית החולים הארעי שאליו הגיעו הצעירות, נהרס, והניצולים ישנו בשדות סמוכים. "שני לילות חיכינו לחילוץ, והוא לא הגיע. מדי פעם הופיעו חיילים סינים עם מים ואוכל, אבל לא יכולתי לאכול ולשתות בגלל הלסת השבורה. היו כמה אינפוזיות שחולקו בין כולם, אבל לא הצליחו להחדיר לי. לא יכולתי לשכב, כי הייתי נחנקת מזרם הדם, כך שנשענתי בחצי ישיבה. דחפתי מפיות לפה כדי לספוג את הדם שהצטבר, והצוואר שלי היה נפוח וסגול. כשהביאו אליי רופא מהכפר, הוא הציץ בי בפנס, החוויר והלך. אחרי הלילה השני הרגשתי שאני לא מחזיקה מעמד והחלטתי לא לחכות יותר לאף אחד".
למרות האזהרות של המקומיים, שחששו לחייה, החלה הסטודנטית הישראלית ללכת, וחברתה איתה. צעיר סיני שפגשה, עזר לסחוב אותה, ואחרי מספר שעות של התקדמות איטית הגיעו מולם שני צעירים - אלירן דובז'ינסקי וניסן חסן, סטודנטים ישראליים שלמדו בצ'נגדו. כששמעו שיש שתי ישראליות לכודות, התנדבו לצאת לחפש אותן, מצוידים בטלפון לווייני שנתרם על ידי איש עסקים סיני. "עקפנו את ההרים וניסינו להגיע לכביש", משחזרת סבג-חטואל. "במשך יותר מעשר שעות הלכנו בין כבישים הרוסים וחסומים. הלסת המשיכה לדמם, והסינים לימדו אותי שאם שורפים שיער ושמים אותו על פצע, זה עוצר את הדימום. זה מה שעשיתי, וככה המשכתי ללכת".
מהיכן מצאת את הכוחות?
"הלכתי על אנרגיה נפשית. אני זוכרת שבשלב מסוים הייתה לפנינו עלייה גדולה, וכתבתי שאני כבר לא יכולה, אז אלירן הבטיח לי שעל ההר מחכה לי מעיין עם מים זורמים. הם ידעו שאני נורא צמאה, אבל כל מה שיכלו לעשות זה רק להרטיב לי את השפתיים במים".
הסטודנטים נשאו אותה עד לנקודה שאליה הצליח להגיע אמבולנס, והיא פונתה לבית חולים בעיר צ'נגדו, לשם מיהרו לטוס אביה, ארוסה ליאור (לימים בעלה), אחותה ודודתה. "הגעתי לבית החולים הזה עם פחות עשרה ק"ג ועברתי בו ניתוח, שממנו בקושי הצליחו להעיר אותי. ממש נעתי בין חיים למוות. אחרי שבוע העבירו אותי להונג קונג בעזרת הקונסול אלון שוהם והשגריר גיא קיבץ, ומשם טסתי לארץ. התחלתי תהליך שיקום של חצי שנה; עברתי פיזיותרפיה ולמדתי מחדש לאכול ולדבר. הייתי בפוסט-טראומה, לא יכולתי לדבר, כך שבזמן הכי קריטי שתקתי. רציתי לבכות, ולא יכולתי, רק כתבתי. גייסתי את כל הכוחות, האמצעים והזמן וטיפלתי בעצמי. מאז, תשע שנים שאני עוברת תהליך של קילוף הקליפות עם טיפולים אלטרנטיביים ופסיכולוגיים".
מה הדבר שהכי השפיע עלייך?
"אחרי שמתקרבים כל כך למוות, הגוף בוחר לחוות חיים. בדקות של הרעידה עשיתי עם עצמי חשבון נפש, והכי ציער אותי שלא זכיתי להיות אמא. שלושה חודשים אחרי שהגעתי לארץ, נכנסתי להיריון. עד אז לא הרגשתי שאני הולכת על האדמה. ההיריון קירקע אותי".
למה לא סיפרתי
הסיפור על שתי הישראליות שניצלו מהאסון זכה לפרסום נרחב בארץ וגם בסין, אבל סבג-חטואל מיעטה להתראיין. "שנה אחרי הרעידה הגיעה אליי צוות טלוויזיה סיני שראיין אותי, אבל לקח לי שנים עד שהייתי מסוגלת לראות את הכתבה", היא מספרת. "בכל פעם שהייתי מנסה לספר את הסיפור, הייתי מרגישה סחרחורת, וזאת אחת הסיבות לכך שלא סיפרתי אותו".
לפני שבועות אחדים היא פרסמה פוסט בפייסבוק שבו חשפה בקצרה את סיפורה. "רעדתי כשכתבתי אותו", היא מודה. "אנשים היו בשוק כי חשבו שנולדתי עם הצלקת". בעקבות הפרסום יצרו איתה קשר אנשים שפגשו אותה ברגעים הקשים בסין. "לא אשכח את הרגע שבו היה צריך לקלף ממך את הבגדים, כי הם התאבנו מהבוץ", כתבה לה לנה ברקוביץ', ישראלית ששהתה אז בסין ובאה לחכות לה בבית החולים בצ'נגדו, "איך ניסינו להחדיר לך מזרק עם מים. לא יכולת לדבר, אבל ירדו לך דמעות של אושר".
סבג-חטואל קוראת את התגובה ובוכה. "כל כך הרבה אנשים עזרו לי, ואני אפילו לא זוכרת אותם ולא יודעת איך להודות להם. עם הרופאה הסינית שטיפלה בי אני עדיין בקשר, אבל יש רבים אחרים, כמו איש העסקים הסיני שתרם טלפון ותמך בנו, וגם יעל ארנון ועוד ישראלים שהיו אז בסין והקימו חמ"לים, היו בקשר עם אבא שלי ועזרו לחפש אותנו. הם מחזיקים את הזיכרונות שלי מפוזרים ביקום, ואני צריכה לאסוף אותם".
כיום סבג-חטואל היא אמא לשלושה – נעם (8), הילה (6) ועומר (4) – ולדבריה, הטראומה שעברה לא הפכה אותה לאמא חרדתית. "אתה מקבל פרופורציות אחרי כזה אירוע, אבל הטבע עדיין מפחיד אותי. אנחנו מנותקים מהטבע בבתים המוגנים שלנו ולא יודעים עד כמה הוא עוצמתי ומה הוא יכול לעשות. הרבה שנים קרה לי שבאביב, כשיש רוחות, הייתי מרגישה שוב את רעידת האדמה".
לאחרונה היא פתחה את מרכז רגע לנשימה במושב נווה ימין, שבו היא מעבירה טיפולים וסדנאות בתחומים שונים, בהם רפואה סינית, תטא הילינג ודיקור. "כל השנים עבדתי בבית, ולפעמים זו התחבאות. אני הרי כל הזמן רואה את הצלקת במראה, ויש לי עוד המון התעסקות עם הלסת, כולל ניתוח שאני צריכה לעבור, ולכן היציאה מהבית מאוד משמעותית".
את מרגישה שמה שעברת תורם לך בטיפולים?
"אני חושבת שלאנשים יותר קל לסמוך עליי ולהזדהות איתי, כי הייתי במקום אחר, ואני מבינה את מורכבות הכאב. אני מטפלת בילדים, בנשים בהיריון, בהלומי קרב ובסובלים מפוסט-טראומה. כשאתה עובר חוויות קשות בעצמך, המטופלים מרגישים שמבינים אותם, ויש תקשורת אחרת".
_______________________________________________________
חיים בורשטיין ניצל בנס מאחד האסונות הגדולים בהיסטוריה. הקליקו על התמונה:
