דרך ארוכה עברה קריסטינה כרמי עד לאותם רגעים מרגשים שהתרחשו לפני כשבועיים, בכפר בו נולדה לפני 85 שנה. ספק רב אם אותה ילדה בת 9 שששרדה בדרך מופלאה וניצלה ממוות פעמים כה רבות, תיארה לעצמה איזו סגירת מעגל יזמנו לה החיים כעבור למעלה משבעים שנה.
הילדות המאושרת של קריסטינה בכפר הפולני אוברטין (היום חלק מאוקראינה) נגדעה עם פרוץ המלחמה והשמדת משפחתה יחד עם כל הקהילה היהודית במקום. כרמי, שהתגלגלה בין מקומות מסתור רבים במשך שנות המלחמה, גודלה לבסוף בידי נזירות קתוליות. החודש שבה אל כפר הולדתה, לאחר שתושביו האוקראינים נחשפו אל סיפורה, והחליטו להנציח את זכר היהודים במקום ולשקם את בית הקברות שנחרב.
גופות צפות בנהר
קריסטינה כרמי נולדה בשנת 1932 בכפר אוברטין בו חיה קהילה יהודית שמנתה כ-1,200 איש. רק 28 מהם שרדו את המלחמה, מהם קריסטינה הייתה הילדה היחידה. סביב השולחן בביתה שבראשון לציון היא מציגה תמונות ילדות מאושרת מעולם שחרב. "אבא שלי היה צלם ולכן יש לי כל כך הרבה תמונות. זה מאוד לא אופייני לניצולי שואה".
מלחמת העולם השנייה פורצת כאשר קריסטינה בת 7, ועד לפלישה הגרמנית שנתיים מאוחר יותר שולטים באזור הרוסים. "כשהרוסים ברחו מפני הגרמנים, המפקד שלהם, שידע מה מחכה לנו, הציע לתת ליהודי הכפר עגלות וסוסים כדי שיוכלו לברוח יחד עם הצבא הנסוג. אבל רק מעט בחורים הלכו איתם ונלחמו אחר כך בסטלינגרד".
לאחר נסיגת הצבא האדום וטרם הגעת הגרמנים, מנהלת את המחוז המיליציה האוקראינית, שהחלה מיד ברדיפות יהודים ומעשי רצח המוניים. "באותו זמן היהודים בכפר שלי ניצלו מגורל דומה בזכות איש אחד מהעירייה שאיים על האוקראינים שלא יעזו לגעת ביהודים. אבל אני זוכרת יהודים מהונגריה שהגרמנים רצחו וזרקו לנהר. חיילים הונגרים שעברו דרך הגשר, צילמו את הגופות והביאו לאבא שלי, שפיתח את התמונות".
עם הגעת הגרמנים, ובייחוד כוחות הגסטפו, נעלם סופית כל זיכרון לילדות המאושרת של כרמי. "כשהגיעו הגרמנים התחילו ההגבלות והתעללויות ביהודים. אימא שלי האלגנטית הייתה צריכה לטאטא רחובות, היינו צריכים לפלס את השלג ואחר כך לקחו מאיתנו את הרכוש ואסרו עלינו לעבוד. לכפר הגיעו עוד ועוד יהודים מכל מיני מקומות, בדרכם לאושוויץ, שישנו בעגלות שלהם בחוץ בלי מחסה ואוכל.
"אחר כך שלחו אותנו לגיטו בקולומיאה. לא היה שם אוכל, אנשים היו נופלים ברחוב. הביאו אותנו לשם כדי שנמות. אני זוכרת את ערימת הגופות, את האנשים שהיו רזים כמו שלדים. זה לא עוזב אותי, אני רואה את זה כל הזמן. היינו שם חצי שנה, חמקנו מאקציות בהן היו אוספים יהודים ברחוב ואחר כך זורקים את הגופות שלהם ביער. אני זוכרת את סבתא שלי שוכבת בחדר בלי מיטות וחלונות, הסבתא האהובה שסיפרה לי סיפורים. ראיתי איך היא נראית, כמה רזה, והייתי חייבת לברוח משם. לא יכולתי לראות אותה ככה".
"אבא רצה לזרוק אותי לבאר"
בשלב מסויים מקבלים בני משפחת כרמי ויהודים נוספים אישור לשוב מהגטו לאוברטין, אולם מה שנראה כסיום הסיוט התברר במהירות כתחילתו של סיוט חדש. "אני זוכרת שאימא הלכה וקנתה אגסים והכינה מרק שעועית שכל כך חיכיתי לו, אחרי כל חודשי הרעב.
במשך מספר חודשים מתחבאת המשפחה אצל איכר אוקראיני, שלמרות הסכנה העצומה אליה חשף את עצמו ואת בני משפחתו, הסתיר אותם בביתו עד לחורף. "בביקור עכשיו באוברטין נודע לי שהוא ומשפחתו נלקחו לסיביר בידי הרוסים, ושם הוא מת".
כמה חודשים חולפים ואקציה נוספת מתבצעת באזור, במהלכה נרצחים אלפי יהודים, ביניהם גם אחת האחיות של קריסטינה. "כשאבא שמע על זה הוא תכנן להתאבד והוציא סכיני גילוח. אני עמדתי בפינה והתפללתי עד שנרדמתי. אבא ואימא תכננו לחתוך את הוורידים, מיד אחרי שהוא יזרוק אותי לבאר, כדי שלא אשאר לבד אחרי שהם ימותו. באותו רגע שרצה לקחת ולהטביע אותי, דפקה בחלון אחותי השנייה שניצלה. היא הגיעה כשהיא חולה בטיפוס. באותו לילה התחלקנו לשתי קבוצות וניסינו לברוח מהאזור. אחותי והדוד שלי נתפסו ונרצחו אחרי שאיכרה אוקראינית רצה להלשין עליהם".
קריסטינה ומשפחתה לא מתרחקים ומוצאים מסתור ברפת סמוכה, והפעם גם הם נופלים קורבן להלשנה של המקומיים. "אני זוכרת ששמענו "ידיים למעלה". אבא הרים ידיים ואמר "זהו זה". השוטרים הוציאו אותנו החוצה, העלו את ההורים שלי על העגלה והתחילו לנסוע. רצתי אחריהם וקפצתי על העגלה. אימא דיברה עם השוטר בגרמנית שלא הבנתי, והוא הסתובב אלי ואמר שהאחיות שלי נמצאות אצל אימא שלו ושאני צריכה לרדת והוא יבוא לקחת אותי מאוחר יותר. אימא שכנעה אותי שאני חייבת לחיות ושאצור קשר עם הדוד שלי, שחי בארץ ישראל".
קריסטינה בת ה-9 יורדת מהעגלה ומסתתרת מתחת לגשר. את הוריה לא ראתה שוב, לאחר שנרצחו בידי האוקראינים.
שלושה שבועות לבד בשדה שיפון
באותם רגעים בהם נותרה לראשונה ללא הוריה, מגלה בעצמה קריסטינה את התושייה שעוד תציל את חייה פעמים רבות בהמשך המלחמה. בפיקחות רבה היא משכנעת את אחד השוטרים האוקראינים להסתיר אותה בביתו, שם היא מסתתרת בבוידעם קטנטן במשך מספר חודשים עד שהוא מסלק אותה.
"כשיצאתי משם בקושי יכולתי ללכת. איכשהו הגעתי בסוף אל שדה שיפון ענק והחלטתי שאני נשארת שם. הייתי שם שלושה שבועות. אכלתי חמציצים, שתיתי טל וחיכיתי שיבואו חזירי הבר ויהרגו אותי. פחדתי, אבל כל הזמן זכרתי את המשפט שאימא שלי אמרה לי שאלוהים שומר על הילדים. זה מה שהחזיק אותי בכל לילה כשהלכתי לישון בשדה ופחדתי. כל לילה הייתי מדברת עם אלוהים ואומרת לו שאימא הבטיחה שהוא ישמור עלי".
בשלב מסויים מוצאים את קריסטינה כמה בחורים אוקראינים, שנותנים לה שבעה תפוחי אדמה וחתיכת לחם. עבורה זו הייתה הוכחה שאלוהים באמת שומר עליה. קריסטינה ממשיכה בנדודים באזור, עד שהצמא מכריע אותה והיא פונה לחווה סמוכה.
"אמרתי לעצמי שעדיף למות מכדור מאשר בצמא וניגשתי אל האיש שחרש את השדה. אמרתי לו שאני יהודיה ואני רוצה למות. ביקשתי שיראה לי את הדרך למיליציה האוקראינית באזור. האיש הזה, רעדו לו הידיים והוא התמלא דמעות ואמר לי: 'ילדונת, למה את רוצה למות? תסתכלי על השדות. עוד מעט יבשיל התירס ואחר כך תוכלי לברוח אל הפרטיזנים ביער והגרמנים יילכו לעזאזל'. הוא הביא לי מים ואוכל וקיבלתי אומץ. שוב העזתי לצאת החוצה, הרגשתי שאלוהים באמת שומר עלי".
כרמי שבה אל כפר הולדתה, שם נשים מקומיות מלבישות אותה ולוקחות אותה אל אישה חשוכת ילדים ששמחה לקבל אותה לביתה. "היא הייתה כל כך מאושרת ואמרה לי שאני אהיה כמו הבת שלה. היא ניקתה אותי מהכינים עם נפט והאכילה אותי בגבינה וחמאה".
מה שנראה לרגע כאידיליה הסתיים למרבה הצער מהר מאוד. אנשי הכפר האוקראינים, שפחדו מזעם הגרמנים, הגיעו אל החווה בעוד קריסטינה רועה את הפרות ולקחו אותה אל הקצין הגרמני שפיקד על האזור. "כל אנשי הכפר באו לקחו אותי אליו ואחרי שהוא הוציא את כולם מהחדר, הוא אמר לראש העירייה: "אני חייל והשארתי ילדות בגיל הזה בבית. אני לא יכול להרוג אותה, תעשה איתה מה שאתה רוצה".
אותו קצין סידר שקריסטינה תשוחרר בסתר מן המעצר, אולם כשלקחו אותה אל פאתי היער והורו לה לברוח אל הפרטיזנים היא סירבה. "לא הסכמתי. רציתי שייקחו אותי אל המיליציה ושאלה יהרגו אותי. לא רציתי שהזאבים ביער יהרגו אותי".
בצעד בלתי נתפש חוזרת הילדה את הדרך, נוקשת על דלתות מפקדת המיליציה ומתוודה שהיא יהודייה. "שמו אותי שם באיזה תא, אבל המפקד שלהם הציל אותי. הוא לא מסר אותי לגסטפו וגם לא נתן לבחורים שלו להרוג אותי". שוב פעם ניצלת כרמי בידי קצין שמשחרר אותה לדרכה, כאשר הפעם המשיכה להסתתר בכפר בו גדלה בעזרתם של תושבים מקומיים עד לסיום המלחמה.
לישראל היא עולה רק בשנת 1958, לאחר שנים רבות בהן חיה במנזר סמוך עם נזירות, שהצילו אותה ואף דאגו לשלוח אותה ללימודים בבית ספר. "הנזירות האלו החזירו לי את האמונה בחיים, שיש טוב בעולם. הן נתנו לי את שיווי המשקל בחזרה. עד היום אני בקשר עם המנזר".
האוקראיני שהחליט לשקם את בית הקברות
יותר מחמישים שנה עוברות וקריסטינה כותבת לבסוף את סיפורה. את ספרה, הכתוב בפולנית, מעלה בנה, בני כרמי, לאתר "אמאזון" ואז מתחיל הפרק הנוכחי בסיפורם של כרמי והכפר אוברטין.
"בשלב מסויים פנתה אלי אישה אוקראינית בשם לידיה, שגרה באוברטין. היא קראה את הספר שלי והתחילה לדבר על זה בכפר, להגיד, איך יכול להיות שנרצחו כאן אלף יהודים ואנחנו בכפר בכלל לא יודעים על זה? היא שילמה על זה במשרה שלה ולמרות שפוטרה היא הכינה מצגת על פי הספר ויזמה ערב אליו הגיעו מאה מתושבי הכפר".
אחד מאותם משתתפים בערב היה בוגדן סטניסלבסקי, איש עסקים ופוליטיקאי עשיר, שהמפגש עם ההיסטוריה לא השאיר אותו אדיש. סטניסלבסקי הוא בעליו של השדה בו שכן במשך מאות שנים בית הקברות היהודי. את המקום ירש מאביו, שסיפר לו על ההיסטוריה של המקום, שעם השנים נחרב ונוצל לצרכים אחרים.
עם הזמן נוצר בין כרמי וסטניסלבסקי קשר בפייסבוק. "הוא כתב לי שהוא מתכוון לשקם את בית הקברות ולהקים שם אנדרטה. אחר כך עבר זמן וחשבתי שהוא שכח מכל זה, עד שיום אחד הוא כותב לי שהוא זוכר את מה שהבטיח ושהעבודות יתחילו ברגע שהשלג יפשיר. ביום ההולדת שלי הוא איחל לי מזל טוב בפייסבוק ואמר לי להכין את הפספורט, כי בקיץ שנינו נניח פרחים על האנדרטה בבית הקברות המחודש".
סטניסלבסקי עמד במילתו והזמין את כרמי ובני משפחתה לטקס רשמי של חנוכת בית הקברות המשוקם לזכר הקהילה היהודית באוברטין, לאחר שהשקיע מאמצים רבים באיסוף המצבות שהתפזרו עם השנים. "הימים לפני הנסיעה היו נוראיים", מספרת כרמי. "כל הזיכרונות צפו ועלו והתבודדתי עם עצמי, אבל לא חשבתי לוותר על הנסיעה. שמתי על עצמי שכפ"ץ, עבדתי על הפחד ונסעתי בכל זאת".
וכך, החודש, אחרי למעלה משבעים שנה, שבה כרמי אל כפר הולדתה כשהיא מלווה בידי ילדיה ונכדיה. משפחת כרמי הופכת למוקד התעניינות גם מצד כלי התקשורת המקומיים, שגילו עניין בפרק השחור בתולדות המקום וביוזמה החדשה של תושביו. הביקור באוברטין מזמן לכרמי ולבני משפחתה מפגשים מרגשים עם חברת ילדות אוקראינית של קריסטינה, ביקור בבית בו גדלה וגם הגעה למקום המדויק ביער הסמוך, בו הוצאו להורג ונקברו אחיותיה ודודה.
"זו לא אוברטין שלי, אבל יש לי זיכרון טוב מאוד וזכרתי כל מקום בכפר. היה לי קשה להגיע ליער, איפה שהרגו את האחיות שלי. הדלקנו נרות ועמדנו שם והתפללנו. בשבילי אוברטין הייתה כל השנים האלו בית קברות. בחלומות הכי ורודים שלי לא חלמתי שאשוב לכאן. עכשיו אני צריכה קצת זמן לעכל. בינתיים שתלתי מאה עצים בקק"ל על שמו של סטניסלבסקי. הוא מאוד שמח מזה".
__________________________________________________________
ספגה הערות אנטישמיות ברומניה והפכה ללוחמת בצה"ל, הקליקו על התמונה:
