"גדלנו בתחושה של גאוות יחידה ופתאום הפכתי ל'מרוקאית משדרות'"

מי את?

"חגית, בת 45, נשואה לערן, אמא לתמיר (15), נויה ואליה (11), גרה בהרצליה. המוטו שלי בחיים: לחייך, להיות חזקים, לשמוח ולטפח את מה שיש - כי אנחנו זה הכוח האמיתי שלנו".

ומה את עושה?

"בחמש השנים האחרונות אני מפתחת ומובילה את המותג ערן שוורצברד - שף קונדיטור שמנחה סדנאות ומלווה מסעדות ובתי קפה בתחום הקונדיטוריה. בעבר עבדתי בחברות בזק ופרטנר בתחום שימור לקוחות והדרכת עובדים. בעלת תואר ראשון בתרבות ממכללת ספיר".

שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי בשדרות, בת רביעית למשפחה של שישה ילדים. הוריי עלו לארץ ממרוקו. אבי חנניה קידם את תחום הספורט בשדרות: הוא ניהל את בריכת השחייה, שימש כמורה לשחייה ולטניס וליווה את קבוצות הספורט המקומיות. אמי נינט עבדה כסייעת מטעם המועצה המקומית בגני ילדים. אבא שלי היה דמות דומיננטית ומשפיעה בחיינו. בגיל 20 הוא עלה לארץ, התיישב עם משפחתו בשדרות ומהר מאוד נשאב לעיסוק בספורט. הוא עבר השתלמויות במכון וינגייט, ולמרות שהעברית עדיין לא הייתה שגורה בפיו, המרצים זיהו את התשוקה שלו ללימודים והקדישו זמן כדי לסייע לו.

"היה ברור שהולכים לספרייה , שמסיימים תיכון עם בגרות מלאה". חגית בילדותה(צילום: אלבום פרטי)

"אבא שלי הקדים את זמנו כשהקפיד על אורח חיים בריא ותזונה נכונה. כילדים נדרשנו לבלוע כפית של שמן דגים בכל בוקר, וגם ויטמינים. היה ברור שלבית הספר אין מצב לקחת כריכים עם ממרח שוקולד או נקניק: לנו הכינו כריכים טובים ומזינים. ולצד אבא הייתה אמא. בגיל צעיר היא התייתמה מאִמה, וחשוב היה לה להיות נוכחת באופן משמעותי בחיינו. רק כשהפכתי לאמא בעצמי יכולתי להעריך כמה קשה היא עבדה. בצד העבודה הקשה מחוץ לבית, ניהלה אמא שלי בית עם שישה ילדים, על כל המשתמע מכך.

"ההורים שלי הקדישו תשומת לב רבה לעתיד שלנו. היה להם חשוב שהילדים שלהם לא ייפלו למקומות לא טובים, לעבריינות. הלימודים נתפסו כמפתח להצלחה. היה ברור לנו שהולכים לספרייה ומחליפים ספרים, שמסיימים תיכון עם בגרות מלאה, וחשוב היה לנו שבאסיפות ההורים אמא תשמע עלינו דברים טובים.

"הייתה לי ילדות טובה, בסביבה של ילדים טובים". חגית ואחיה(צילום: אלבום פרטי)

"הייתה לי ילדות טובה, בסביבה של ילדים טובים, שהיו לי איתם מכנה משותף ושפה משותפת. הבתים היו פתוחים בפנינו - התארחתי אצל חברות וישנתי בביתן, והן באו אליי. בקיץ התרכזו חיי החברה סביב בריכת השחייה העירונית. ממש חיינו שם, מגיעים בכל ערב, שוחים, משחקים ויושבים ביחד. בכיתה ה' הצטרפתי לנוער העובד והלומד, והפעילות בתנועה הייתה עבורי שער ראשון לעולם הגדול. היו לנו פעולות, יצאנו לטיולים והתארחנו אצל חניכי התנועה במקומות שונים בארץ".

חיי החברה התרכזו סביב בריכת השחייה. אביה של חגית (משמאל) עם עמיר פרץ ועוזי ברעם(צילום: אלבום פרטי)

שוורצברד מספרת שעמיר פרץ, ראש המועצה המקומית שדרות דאז, עודד מפגשים עם ילדים מקיבוצי שער הנגב השכנים, "וזה היה מרגש ומרתק, ובו בזמן גם מביך", היא נזכרת. "בהתחלה הרגשנו זרות, כאילו דיברנו שפה אחרת, אבל לאט-לאט נשבר הקרח, והמפגש תרם לשני הצדדים.

"בגיל הנעורים התחלנו ללכת למופעים באולם האזורי. כל הזמרים והלהקות הגיעו לשם. הרגשנו שהעולם הגיע אלינו. והייתה תל אביב, מושא לכמיהה, שאליה הגענו בקו 353. הייתי נוסעת עם האחיות שלי לתחנה המרכזית, משם היינו הולכות ברגל את כל רחוב אלנבי, עד לדיזנגוף, ובסוף נכנסות לדיזנגוף סנטר. בלעתי את תל אביב בעיניי: הגודל, הרעש, האוטובוסים. היה לי ברור שאחרי הצבא אצא משדרות ואגור שם".

חגית בתקופת הנעורים. "בלעתי את תל אביב בעיניי"(צילום: אלבום פרטי)

את שירותה הצבאי העבירה בבסיס צאלים כפקידה במרכז חי"ר. "בפעם הראשונה פגשתי באמת את החברה הישראלית - ליתר דיוק, היא פגשה אותי. גדלנו בשדרות בתחושה של גאוות יחידה, שאנחנו נמצאים במקום הנכון, אבל בצבא פתאום הפכתי ל'מרוקאית משדרות'. פתאום הניחו עליי תוויות שלא הרגשתי אליהן שום קשר. שדרות נתפסה על ידי חבריי ליחידה כמקום קטן, עלוב ושומם, והבנתי שהמרחק בינה לתל אביב הוא יותר מאשר זמן הנסיעה באוטובוס.

"בצבא גם הכרתי את ערן, לימים בעלי. לאחר השחרור עברנו לגור ברמת גן. ערן למד קונדיטוריה בתדמור. ואני התחלתי לעבוד בבזק בינלאומי בתחום שימור הלקוחות, ובמקביל למדתי לתואר ראשון בתרבות במכללת ספיר. אחרי שערן סיים את הלימודים, הוא התחיל לעבוד במסעדות כשף קונדיטור".

הם נישאו ב-1997. "רצינו ילדים, אבל זה לא הלך בקלות ונדרשנו לטיפולי פוריות. ב-2002 נולד בננו הבכור, תמיר, ואני עזבתי את העבודה כדי להיות איתו בבית. בהמשך, ולאחר היריון קשה וניתוח חירום, נולדו התאומות נויה ואליה בשבוע ה-32 להיריון, ושהינו עימן כחודש בפגייה. השנים הבאות היו מלוות בטיפול אינטנסיבי בשלושת ילדיי: בדיקות רבות ואבחונים לתאומות שנולדו כפגות, ומחלות ילדות בלתי נגמרות. בשנים הללו הקפאתי את ההתפתחות האישית שלי והתמסרתי לגידולם.

עם הבעל ערן בתקופת החברות(צילום: אלבום פרטי)

ערן שימש כמפרנס יחיד ועבד קשה מאוד, מהבוקר עד הלילה. בהיעדר עזרה כלשהי חוויתי בדידות גדולה ודאגות קיומיות: הבית נשען על משכורת אחת, בענף לא בטוח ולא יציב. בשלב מסוים התחלתי לנהל כלכלית את הבית, ומשם המשכתי לעסק. לקחתי עליי את כל החלק הארגוני, את הסידורים ואת הטיפול בחשבונות ובבירוקרטיה, כמו גם בקידום ובשיווק. בהמשך יצרתי לעסק שלנו את התשתית הדיגיטלית באינטרנט וברשתות החברתיות ויזמתי שיתופי פעולה עם חברות מזון שונות. כיום אני ממשיכה לפתח את המותג שלנו וכבר חושבת הלאה - על מעורבות וייעוץ בפיתוח של מותגים נוספים".

מה לקחת איתך מבסיס האם וממסע חייך לחגית של היום?

"בבית שבו גדלתי המשפחה והילדים היו ערך עליון. כך אני גם עם ערן ועם ילדיי. המשפחה שבנינו היא העוגן והבסיס. עבורי הילדים הם במקום הראשון, וחשוב לי להיות זמינה עבורם רגשית ולייצר עימם שיח פתוח וקרוב. כשהבן שלי בא אליי ומשתף אותי במה שקורה לו, אני מתענגת על הקרבה בינינו, על היכולת שלו לשתף, על היכולת שלי להיות חלק משמעותי מחייו.

"ימי ילדותי ונעוריי היו מלווים בחינוך נפלא ובעושר תרבותי וערכי. אני נזכרת בגעגוע בתקשורת בגובה העיניים, בהבנה בלי צורך במילים, ביכולת להכיל את הסביבה כולה. בדיעבד אני מבינה ששדרות הייתה מקום פתוח מאוד לעולם. כשיצאתי לעולם הגדול, הייתי מצוידת בכל מה שצריך כדי להרגיש נוח ולהצליח".

מסר לאומה?

"אני חגית, בת ליוצאי מרוקו, נולדתי וגדלתי בשדרות. זוהי הזהות שלי, ואני שלמה עימה וגאה בה. חשוב לי להנכיח את זה כדי להעביר מסר לנערות שגדלות בפריפריה וחולמות לצאת לעולם. אני רוצה לומר להן: 'כמו שאתן - ככה זה טוב. דעו מי ומה אתן, ודאגו להעריך ולשמר את הרקע התרבותי והערכי שבתוכו צמחתן. אלה מקורות העוצמה האמיתיים שלכן. תהיו מי שאתן - השמיים הם הגבול'".

 _______________________________________________

בתו של השחקן שינתה את חייה בעקבות מות אימה, הקליקו על התמונה:

נטעלי ידין: החלטתי לקחת את גורלי בידיי", הקליקו על התמונה (צילום: מאיה חבקין)

 לבלוג  של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה >>