אביתר כהן, נכדו האדריכל של הרב זכריה כהן, שהיה הרב הראשון של מושב נהלל, חזר לפני שנים אחדות מתל אביב למושב, להתגורר עם משפחתו הצעירה בבית ההיסטורי של סבו. כמו סבו, גם הוא בנה את רוב הבית בעצמו, וכמו סבו גם הוא לא מפחד לנער קצת מוסכמות בעמק הפסטורלי. המרפסת שבה ערך הסב חתונות ובריתות הפכה לסטודיו מואר; ובתוך הבית, היכן שהיה המקווה, נמצאת כיום אמבטיית הילדים. רק שולחן אוכל משפחתי גדול ניצב באותו המקום שבו סעדו הרב, אשתו וששת ילדיהם.
עובד אדמה גדול בתורה
סבא זכריה כהן עלה ברגל מתימן לארץ ישראל בתחילת המאה העשרים. בימי מלחמת העולם הראשונה, כשהשלטונות הטורקיים ניסו לגייסו כחייל, הוא ברח מהארץ; וכששב אליה בראשית שנות ה-20, התיישב בנס ציונה והחל את דרכו כעובד אדמה במושבה החקלאית. למושב נהלל, שתוכנן על ידי אדריכל ריכרד קאופמן כטבעת סגורה עבור החקלאים המתיישבים, הוא הוזמן בשנות ה-30, כשמקימי המושב, שהיו ציונים רדיקליים, חיפשו, כדברי נכדו, מישהו שיתעסק בענייני דת, כשרות, שחיטה, חתונות ובריתות.
"הפרופיל שלו כעובד אדמה, ציוני וגדול בתורה", מספר הנכד, "התאים לערכים שתושבי נהלל חיפשו במנהיג דתי למושב. הוא היה המזרחי היחידי בין מקימי נהלל, שהיו יוצאי מזרח אירופה. הוא התקבל בכבוד גדול, ולא הופנתה כלפיו גזענות, כי בניגוד לרבנים שהמייסדים הכירו בגולה, סבא שלי הזכיר בגישתו את הרב קוק. הוא היה מעט מתירני, הבין את התקופה והרעיונות".
כיוון שהיה עובד ציבור, לא ניתנה לסב נחלה בטבעת ההיקפית, כמו לשאר תושבי המושב, אלא בטבעת הפנימית של המושב, היכן שקאופמן מיקם את כל השירותים הציבוריים – גני ילדים, צרכנייה, גזברות והנהלת החשבונות – וגם את עובדיהם. "סבא שלי לא היה מוכן לקבל כסף", מספר הנכד, "הוא ביקש לעמוד ברשות עצמו, להיות אוטונומי. אז הומצא משק העזר, ובתחילת שנות ה-30 ניתן לו שטח של חמישה דונם לטובת חקלאות ומגורים".
"סבא חיתן את שולמית אלוני"
את בית המגורים מיקם הסב בראש המגרש, כלפי הכביש הטבעתי, ובשטח נטע פרדס והקים רפת קטנה, לולים ואף אטליז. הוא בנה את הבית הפשוט והנקי למראה בעצמו, עם עזרה מאחיו שהתגוררו בישובי הסביבה. הקירות היו עשויים דֶבש (תערובת של חול ואבנים); את המרצפות המצוירות הוא שינע בכרכרה רתומה לסוס מחברת גלוסקא הוותיקה בדרום תל אביב, ואת קורות פלדה לחיזוק הגג, שהוסיף מאוחר יותר, הביא מבית בכפר ערבי, שהתרוקן מיושביו ב-1948.
הבית הכפרי, בן קומה אחת, איכלס את כהן, אשתו ברכה וילדיהם. בקדמת הבית, במרפסת רחבת הידיים, קיבל הרב את נערי בר המצווה, שהגיעו מיישובי האזור ללמוד תורה. במרפסת, מול הטבעת הנהללית ותושביה, נערכו הטקסים הדתיים – בריתות וחתונות. "סבא חיתן המון אושיות תרבות ומדינאים גדולים, כמו שולמית אלוני, משפחת דיין ואחרים", מספר הנכד, "בבית היה מקווה ואנשים מכל היישובים בסביבה היו מגיעים לרחוץ בו".
לימים התמנה כהן לרב הראשי של תנועת המושבים כולה, ואת חייו סיים, למרבה הצער, בתאונת דרכים. "הוא הצטרף לנסיעה עם אביבה גפן (אחותו של משה דיין), ונפטר בבית החולים כשבועיים לאחר מכן. בזמן הזה, קצת לפני מלחמת ששת הימים, הייתה עלייה המונית לרגל אל מיטתו. גפן שמה קץ לחייה אחרי המקרה, והבן שלה, יהונתן גפן, כתב על התאונה הטראגית בספרו 'אישה יקרה'".
סטודיו 826: על שם האוטובוס מנהלל לתל אביב
עם הזמן עבר בית הרב שינויים. המקווה נסתם. במשך כמה שנים התגורר בבית אחד מבניו. בן נוסף, אביו של אביתר, התגורר באטליז, שהוסב לדירה קטנה, עד שבנה בית חדש על הנחלה. לפני כשלוש שנים החליטו הנכד אביתר ואשתו מיכל סופר, גם היא אדריכלית, שמובילה יחד איתו את המשרד המשותף שלהם, לשפץ את בית הסב ולעבור להתגורר בו.
איך קיבלתם את ההחלטה לעבור?
"מאיר שלו אמר את זה הכי נכון. בגיל מסוים ההורים מחליטים מי יהיה הבן הממשיך, ומאותו רגע לא יעזור לאף אחד לנסות לשנות את זה. ההורים החליטו ושם זה מתחיל לטפטף אליך, כל החיים מכוונים אותך לזה, אפילו שהחיים שלנו, הפעילות שלנו והתשוקות שלנו הם בעיר. מיכל מתל אביב ואני מנהלל. לא סתם הסטודיו שלנו נקרא 826, על שם קו האוטובוס מנהלל לתל אביב. כל החיים נהיה רגל פה רגל שם, ואנחנו מזמינים את זה גם לתכנון שלנו".
במרפסת: במקום בריתות - תוכניות אדריכליות
כמו בני הזוג, גם ביתם נמצא בין שני קטבים: 180 מטרים רבועים שחולקו לשני מלבנים מקבילים, אך שונים במראה ובתוכן. חלק אחד פונה כלפי המושב, וחלק שני פונה כלפי חצר משק העזר. "בנהלל", מתאר כהן, "יש תחושה של אינטנסיביות מהבחינה החברתית, שאתה כל הזמן סביב אותם אנשים, באותה חברה. הייתה שאלה מה אנחנו מפנים כלפי העיגול (הכביש ההיקפי) ומה לשטח הפרטי".
כלפי הכביש ההיקפי מראה הבית פנים עירוניות, ציבוריות וחשופות. גגון הפח והפרזול השחור בחלונות משווים לו מראה תעשייתי, מעט לופטי. "את ההשראה", מספרת מיכל, "לקחנו מהמקום שבו התחתנו, 'הקומה הרביעית', בין התחנה המרכזית בתל אביב לנתיבי איילון. החזית המשובצת והפתיחות הזאת לעיר הייתה רגע מכונן - חזית שלא מתביישת בכביש האיילון ובזה שהנוף שלה הוא לא טבע, אלא תחנת רכבת".
המרפסת, שכיום סגורה עם חזית הזכוכית המשובצת, הפכה לסטודיו של בני הזוג. תפקידה הציבורי נשמר, במובן מסוים - היכן שהרב היה מקבל את חברי הקהילה, מתקבלים כיום לקוחות הסטודיו. "החלטנו מראש שאם עוברים מתל אביב לנהלל, אז אנחנו רוצים לעבוד מהבית ולהיות עם שני הילדים", אומר כהן.
מתחת לחלון הגדול נפרשת ספריית כוורת. שולחן העבודה מפנה את צדו לחזית הציבורית, כדי שלא לשבת מול העוברים ושבים, שעלולים להסיח את הדעת.
אם המטבח פונה לחזית, צריך להגיד שלום
המטבח הצמוד לסטודיו פונה גם הוא בכתפו, ולא בפניו, לכביש הטבעתי. "המטבח במושב", אומרת סופר, "העמיד את האישה מול החלון שפונה לרחוב, כך שהיא תמיד רואה את מי שבא מולה. אנחנו ברחנו מהסיטואציה הזו בכל המובנים - גם האדריכלי וגם המגדרי".
כשהפנים מופנות לרחוב, חייבים לנופף לשלום לכל מי שעובר בו. "אז שמנו את המטבח דווקא על הדופן הצידית", אומר כהן, "ואז אתה לא מחויב בקשר המסורתי. גם למי שעובר בעיגול זה נותן תחושה נעימה, שהוא לא מחויב להגיד לך שלום חזרה". כהן, אגב, הוא המבשל העיקרי בבית (ואף עבד כמה חודשים תחת השף אייל שני).
״הלקוחות שאנחנו מתכננים להם בתים בנהלל", הוא מספר, "מבקשים מאיתנו לתכנן את המטבחים מול הטבעת. זה משהו שנדבק בשנות ה-50. אז אנחנו פותחים את זה לדיאלוג מולם. יש לנו אחריות לעמת אותם עם הסיטואציה שבה הם חיים מתוך הרגל״.
בחדר השינה: מיטה וכורסה בעבודת יד
המלבן בצדו האחורי של הבית נמצא מאחורי שתי דלתות, שהיו דלתות הכניסה לבית ההיסטורי לפני סגירת המרפסת. כאן נמצאים הסלון המשפחתי, חדרי השינה והרחצה, והוא קיבל מראה אחר מזה של המלבן הקדמי. החזית שפונה כלפי משק העזר והפרדס עוטרה בחלונות קשתיים בעלי מסגרות עץ, במראה מעט כפרי. מבעד לחלונות נשקף הירוק, שתואם את הרצפות המצוירות שנשתמרו בחדרי הילדי רחבי הידיים.
פרט לאלו, הבית הופשט כמעט כליל. הרצפה הישנה הוסרה, ובמקומה נוצקה רצפת טראצו בהירה, שלא מתחרה במרצפות המצוירות, אך מתייחסת למראה הישראלי האופייני של מרצפות הסומסום המוכרות. הנגרות המוקפדת במטבח, בחדרי הרחצה וברהיטים שנבנו בהזמנה מתאפיינת בעץ בהיר, שהותאם לצבעים המונוכרומטיים של הרצפה הבהירה ולפרזול השחור בחלונות.
רצפת חדר ההורים מחופה בפרקט בהיר. את המיטה והכורסה בחדר בנה כהן, שבנוסף להיותו אדריכל השלים גם תואר בעיצוב תעשייתי.
להמשיך את דרכו של סבא
שיפוץ הבית החל ב-2014. כאדריכלים צעירים, שסיימו את לימודיהם רק שלוש שנים קודם לכן, החליטו בני הזוג שמה שהיה נכון לסבא נכון גם להם, ועשו את רוב השיפוץ בעצמם - החל מפירוק התקרה הישנה, חשיפת הקורות, ליטושן ושחזורן, ועד לעבודת האינסטלציה. הם עברו להתגורר בבית כשנה וחצי לאחר תחילת השיפוץ.
למרות השינוי הגדול, מראהו ההיסטורי של הבית שומר באלמנטים שבני הזוג מצאו כבעלי ערך: שתי הקשתות שהיו בקדמת הבית "מוזכרות" כעת בחלונות המקושתים שפונים מהסלון לפרדס; הדלתות ההיסטוריות שוחזרו כדי להתאים אותן לפתחים שהוגבהו בעוד כ-20 סנטימטרים, כדי לשוות לבית מראה יותר פתוח.
אבל לא רק בשיפוץ הבית הם המשיכו את דרכו של הסב. גם את מעורבותו הקהילתית הם מבקשים להמשיך, בדרכם. מיד לאחר שעברו למושב הגישו הצעה לשיפוץ בית העם, שתוכנן על ידי קאופמן, וכיום הוא נטוש. הם גם מנסים לעודד חיי קהילה פוריים בקרב המשפחות הצעירות.
"בנהלל יש שני גני שעשועים", מספרת סופר, "והם ריקים, כיוון שכל אחד בנה גן שעשועים אצלו בחצר. כך קרה שהמושב הפריט למעשה את מתקני הקהילה, והילדים, במקום להיות ביחד, נמצאים כל אחד בביתו. הילדים שלנו, בני 4-5, רואים את זה כחיסרון, כאילו שאנחנו מונעים מהם משהו שלאחרים יש, אבל אנחנו יודעים שאם לא נגדיר להם שיש גן שעשועים אחד לכולם, אז אנחנו בעצמנו מפרקים את המערכת הקהילתית. בנהלל כולם מגיעים לבריכה, ואני מקווה שלא יבנו במושב בריכות פרטיות, אני רואה מה שזה עושה ליישובים מסביב".
-------------------------------------------------------------
לחצו על התמונה למטה לעוד שיפוץ שנעשה באהבה: הנכד שחזר לבית הסוכנות של סביו במושב פורת
