שבועיים אחרי שנולדה דרור, בתם הבכורה של סא"ל לירון דונל ובעלה רם, הבחינה אחות טיפת חלב בבדיקה שגרתית שמשהו אינו כשורה. התינוקת, דרור, לא עקבה במבטה אחרי תנועות, ובני הזוג הופנו לרופאת עיניים, "רק ליתר ביטחון". שתי דקות בלבד נדרשו לרופאת העיניים כדי להבין שלא מדובר בבעיית עיניים, והם נשלחו לנוירולוגית, שם התבשרו: "הבת שלכם עברה מתישהו אירוע מוחי וכתוצאה ממנו יש לה שיתוק מוחין. היא תהיה נכה, משותקת בחצי גופה הימני, אבל יש הרבה מה לעשות כדי לשפר את מצבה".
בתום חופשת הלידה שהוארכה חזרה לירון לצבא "עם שק של רגשות אשמה על התנהלותה בזמן הלידה", אומר רם. הוא, מטפל אלטרנטיבי, התמסר לטיפול בדרור. בהמשך התברר שלא רק שיתוק חלקי נפל בחלקה, אלא גם איחור התפתחותי משמעותי.
13 שנה עברו מאז. היום לירון (42) ורם (43) הם כבר הורים לשלושה: דרור (13), עופרי (תשע) ומעין (שנתיים וחצי). בעוד חודשיים תסיים לירון את תפקידה כמג"דית בבה"ד 1 ותתמנה למפקדת מחוז דן של פיקוד העורף. במשך השנתיים שלה בבה"ד חזרה לירון לביתם שביישוב הדרומי מיתר שלושה סופי שבוע בחודש, ופעם בחודש נשארה בבסיס. כשתיכנס לתפקיד החדש, עוד לא ברור כל כמה זמן תגיע הביתה. רם הוא זה שנמצא רוב הזמן עם הילדים, ולאחרונה ראה אור ספר שכתב על כך: "לגדול איתה" (הוצאת ניב), סיפור חייו שאותו הוא מגדיר: "סיפורו של אבא למשפחה רגילה עם ילדה לא רגילה, שרואה את חצי
הכוס המלאה וחי חיים שמחים ומאושרים".
החיים באמת שמחים ומאושרים?
"לא אכחיש שבהתחלה חטפנו מכה רצינית. היו לנו רגעי הלם שבהם שאלנו את עצמנו למה זה קרה דווקא לנו ומה עשינו לבורא עולם ששלח לנו ילדה מיוחדת שכזו. אם הייתי יודע מיד אחרי הלידה שיש לי ילדה עם שיתוק מוחין הייתי מתפרק. האסימונים התחילו ליפול לאט־לאט. היה תהליך אטי של מכות קטנות, וכשהגענו למכה הגדולה בסוף, כבר היינו מוכנים נפשית. אני זוכר שכשגרנו במצפה־רמון דרור נכנסה לגן בקיבוץ שדה־בוקר, בשלב שעוד לא ממש הבנו שהיא כל כך שונה מבני גילה, ואז קלטנו: כל הילדים מתחילים לזחול, לעמוד וללכת, והיא בקושי זזה. זה היה כל כך קשה, כמו להכניס את הסכין ולסובב אותה. מגיל שלוש היא נמצאת בחינוך מיוחד. היום היא כבר הולכת, וזה ההישג הכי גדול מבחינתנו. היא גם מתקלחת ומתלבשת כמעט לבד, למרות שיד אחת שלה כמעט לא מתפקדת. אבל האמת היא שאני מוכן נפשית לדבר הזה מאז שהייתי בן עשר".
מה זאת אומרת?
"כשהייתי בן עשר ישבתי עם אמא שלי באוטובוס ומולנו ישב ילד נכה. באותו רגע אמרתי לאמא שלי: 'אמא, כשאהיה אבא יהיה לי ילד כזה', אין לי מושג מאיפה זה בא. הנשמה כנראה יודעת. הידיעה הזאת נדחקה לתת־מודע, לא באמת זכרתי אותה, אבל כשקיבלנו את הבשורה על דרור, לא הייתי מופתע לגמרי, איפשהו ידעתי שזה יבוא".
ההיריון השני היה מלחיץ?
"מאוד. קודם כל היה ברור שתהיה לידה קיסרית, כי ככל הנראה הבעיה של דרור התחילה בלידה, ואני בטוח שלירון סחבה המון שנים רגשי אשמה על זה שכאילו יכולנו להתערב בלידה ולא התערבנו. סמכנו על המיילדת על עיוור, למרות שהיו סימנים. ניסינו לתבוע את בית החולים, אבל לא הצלחנו להוכיח. רציתי לנצח לא בשביל לקבל כסף, אלא בשביל להוריד מלירון את האשמה. באיזשהו מקום היא תמיד תסחב את זה שהייתה נקודה בלידה שיכולנו להתעקש על ניתוח, ולא התעקשנו למרות שהלידה לא התקדמה, לחץ הדם של לירון היה גבוה מאוד והייתה מצוקה עוברית".
אתה חושב לפעמים מה היה קורה אילו הלידה היתה מסתיימת אחרת?
"אם יכולתי להחליט אם תהיה לי ילדה מיוחדת או לא, הייתי בוחר שכן.
לא הייתי משנה כלום. בזכות דרור אני אבא טוב יותר ובן אדם טוב יותר, ובזכותה אני מעריך יותר את החיים שלי. בחרתי לגדול איתה, ומזה השם של הספר. אני רואה כמה הרווחתי. היא מאושרת בחלקה, היא לא רואה את המורכבות ולא רואה את העתיד, היא רואה כאן ועכשיו, ועכשיו טוב לה".
אתה חושב על העתיד?
"תקראי לי נאיבי, אבל אני יודע שיגיע היום שבו אוכל לשחרר אותה לדרכה והיא תסתדר. אני רואה עולם ורוד, אני לא יכול להרשות לעצמי לראות מציאות אחרת. זה מה שמחזיק אותי. אם אחשוב על זה שדרור תצטרך עזרה כל החיים שלה, זה יוציא לי את כל האוויר".
גם לירון כזאת אופטימית?
"פחות. היא כן רואה עתיד שבו דרור צריכה סיוע או כפר שיקומי. בגלל זה היא אומרת שאנחנו צריכים לעבוד קשה ולחסוך, כי נצטרך את הכסף בשביל דרור. אני רואה את זה אחרת, כי היא לא ילדה עם פיגור במלוא מובן המילה. אמנם יש לה איחור התפתחותי והיא לומדת בחינוך המיוחד, אבל היא קוראת ספרים של כיתה א' והיא מבינה מה היא קוראת. קלינאית התקשורת שלה אומרת שרוב הבעיות שלה בסוף מסתכמות בהבנה תקשורתית".
כלומר, אוטיזם?
"לא עשינו אבחון חד־משמעי. כל פעם יש מכה קטנה שמטלטלת אותנו. גילו שיש לה אפילפסיה כשפתאום היא התחילה לפרכס, ולקח חצי שנה עד שמצאנו את התרופה הנכונה שתאזן אותה. עם כל מכה כזאת, אנחנו שואלים את עצמנו מתי תבוא המכה הבאה. עכשיו אנחנו עומדים לפני ניתוח מורכב מאוד, לתקן את העקמת שיש לה בגב".
מה הכי קשה?
"אין קושי, יש אתגר, והאתגר הגדול הוא לראות שהיא מתקדמת מאוד לאט. אין סיפוק מיידי. מצד שני, יש המון רגעי אושר, למשל, לראות אותה שרה עם חברה שלה בבת מצווה שלה, זה לבכות מאושר".
אהבה מטורפת
רם דונל נולד וגדל בקיבוץ מבוא־חמה שברמת הגולן, בנם הבכור מתוך שלושה של פרנק ומיכל, זוג עולים חדשים מבריטניה. שנה אחרי שנולד בוטלה הלינה המשותפת בקיבוצו, "אבל את השריטה שיש לי מהלינה המשותפת כנראה אף אחד לא ייקח ממני", הוא אומר.
את לירון חזן, שגדלה בבית־שאן, בכורה מבין שלוש בנות, הכיר בצבא, כמובן. הוא היה אז מפקד קורס מ"כים ("חתיך ונחשק", הוא צוחק) והיא מפקדת פלוגת טירונים, "צעירה ויפה", לדבריו. "תהיתי איך קיבוצניק פשוט עם, בן לשני הורים בריטים, מסוגל להתקבל על ידי אחת כזאת, עירונית, מרוקאית, שנראתה כמו יצור מכוכב אחר, סוג של אלה", כתב בספר. "באנו משני עולמות שונים לגמרי, ובכל זאת, היה שם משהו שהצית את האהבה המטורפת הזאת".
בהמשך הוא השתחרר מצה"ל וחזר לקיבוץ, והיא החליטה לפנות לקריירה
צבאית. אחרי שנה איחדו כתובות ברמת־השרון, ואחרי שלוש שנים הפכו הורים. "כל הילדים שלנו מתוכננים לפי גרף האימונים של צה"ל", הוא צוחק. "תכננו שלירון תלד באמצע שנת הלימודים השנייה לתואר הראשון, כדי שתוכל להספיק להיות אמא במשרה מלאה שנה שלמה, לפני שהיא חוזרת למדים".
מההתחלה היה לכם ברור שלירון היא הקרייריסטית במשפחה, ואתה מגבה אותה בבית?
"זה נהיה ככה. כשהתחתנו לא חשבנו על ילדים ולא התעסקנו בשאלה מי יטפל בהם. היינו ילדים בעצמנו. כשלירון נכנסה להיריון עם דרור, ניהלתי בדיוק מסעדה ועבדתי במשמרות, והיה ברור שהיא חוזרת לצבא ואני אסתדר כבר עם המשמרות".
גם מבחינת הילדים זה בסדר?
"לא תמיד. חזרנו עכשיו מטיול של שבוע בהולנד, בלי טלפונים ובלי צבא, והיינו ברקיע השביעי. זה היה השבוע הכי מאושר בחיים שלהם, לקבל את אמא נטו לשבוע שלם, ולירון הייתה באמת פנויה לזה. עד עכשיו החופשות שלנו היו רק בארץ, ולא משנה לאן ניסע, אוזן אחת שלה תמיד תהיה קשובה לצבא".
למרות שעד לתפקיד הנוכחי, היא הגיעה כל יום הביתה.
"גם כשהיא שירתה בבסיסים פתוחים, לירון מעולם לא הייתה בארבע בבית, גם לא בשש ולא בשבע. היא וורקוהוליקית עד הסוף, מורעלת צבא, וככה זה היה מההתחלה".
לאן היא שואפת להגיע?
"היא חיה מתפקיד לתפקיד. המטרה שהיא הציבה לעצמה לפני עשר שנים הייתה להיות מג"דית והיא השיגה אותה. מפה כל תפקיד זה רק בונוס. אני מאמין שהיא תהיה תת־אלוף באיזשהו שלב".
כקצין בטח גם אתה עשית הרבה מילואים.
"בהתחלה כן. הייתי מ"פ חילוץ והצלה בפיקוד העורף, וכשלירון חזרה לצבא, המג"ד שלי אמר לי שלירון עושה צבא בשביל שנינו ושחרר אותי. זה כל כך לא מובן מאליו, אני לא יודע מה הייתי עושה אם הוא לא היה משחרר אותי, כי ממש לא היה מי שיחליף אותי עם דרור".
כשהציעו ללירון את התפקיד הנוכחי, שכולל לינה בבסיס וחופשות בסופי שבוע בלבד, כבר הייתם הורים לשלושה ילדים, שביניהם תינוק וילדה עם שיתוק מוחין. איך הגבת להצעה?
"זה תפקיד שהיא חיכתה לו מאוד. כל פעם הציעו אותו למישהו אחר וכשהגיעו אליה, היא פשוט לא יכלה להגיד 'לא'. לאורך כל הקריירה שלה, כל תפקיד שהיא רצתה לעשות, בירכתי אותה בהצלחה. אוקיי, אז יהיה לי קשה, אולי גם אתבכיין מדי פעם, אבל היא צריכה לעשות את מה שהיא צריכה לעשות. הצבא הוא העולם שלה, טוב לה, ואני מעדיף אישה שלא בבית אבל טוב לה, מאשר אישה מתוסכלת בבית".
10,000 שקל בתוך יום
הספר שכתב דונל התחיל מיומן שכתב לעצמו כשלירון הייתה בהיריון עם דרור. "אמא שלי כתבה יומן על כל אחד מארבעת ילדיה, ומאוד אהבתי את זה, אז החלטתי לכתוב גם על הילדים שלי, ובסוף עשיתי יומן רק לדרור. כשהיא נולדה ונוכחתי שהיא נולדה אחרת, הכתיבה הייתה סוג של תרפיה, פשוט פרקתי למחברת את כל מה שהרגשתי. יותר זול מפסיכולוג, זה בטוח. באיזשהו שלב נתתי לאמא שלי לקרוא את היומן, רציתי
שהיא תבין את העולם האמיתי שלי, והיא אמרה לי שאני חייב להוציא את זה כספר".
השלב הבא היה קורס כתיבה יוצרת אצל הסופר אילן הייטנר ("הוא נתן לי את הביטחון שיש לי את זה"), וכשהסתיימה הכתיבה, פנה למימון המונים בהדסטרט וביקש 10,000 שקל. בתוך יום הגיע לסכום הזה. הגיוס הסתיים לאחר חודשיים עם 21,420 שקל. "זה היה קטע מדהים, ביקשתי סכום צנוע למימון ההדפסה, ובתוך 24 שעות נמכרו מראש 400 ספרים".
מילא לכתוב יומן, אבל למה לפרסם אותו?
"אני רואה את עצמי שגריר של משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים. דרך הסיפור הפרטי שלנו אני רוצה לספר מה זה בעצם לגדל ילד מיוחד. חשוב שאנשים יקבלו הצצה למשפחה אחת מני רבות. מאז שהוצאתי את הספר נחשפתי לכל כך הרבה משפחות עם ילדי CP (שיתוק מוחין), כאילו נכנסתי למשפחה חדשה שלא הייתי פנוי אליה נפשית בכל השנים הראשונות, כי עברתי פה איזשהו תהליך".
דרור יודעת שכתבת עליה ספר?
"היא שאלה למה כתבתי דווקא עליה, כי מבחינתה היא לא מיוחדת. זה העולם שהיא מכירה. כמו שהעיוור לא יודע מה הוא לא רואה, גם היא לא יודעת מה היא מחמיצה. היא לא מרגישה מוגבלת, מבחינתה היא יכולה לעשות הכל".
איזה קשר יש בינה ובין לירון?
"לא מזמן דרור אמרה לי: 'אני אוהבת את אמא, אני לא אוהבת אותך'. מצד אחד זה כאב, ומצד שני זה שימח אותי מאוד. החלטתי לא להיעלב מזה יותר מדי, כי איך שלא תסתכלי על זה, אני השוטר הרע והיא השוטרת הטובה. היא לוקחת אותה לקניון, קונה לה מתנות ולא מתעסקת יותר מדי במשמעת. פתאום הבנתי שאני לא עושה איתה שום דבר שהיא אוהבת, מרוב שאני עסוק בכל הדברים שהיא חייבת".
מה לירון חשבה על הספר?
"לא קל לה עם החשיפה, שהייתה הרבה מעל למה שהיא מסוגלת".
היא גם לא רצתה להתראיין לכתבה הזאת.
"בצבא, כידוע, חייו הפרטיים של המפקד נשארים פרטיים, ופתאום הבעל של המפקדת מספר את הסיפור הכי אישי שלה, כולל קטעים אינטימיים מדי לטעמה, שהיא הייתה מעדיפה שלא יפורסמו. ולמרות זאת היא פרגנה. היא מאמינה כמוני בחשיבות הספר ולכן, למענו, היא הייתה מוכנה לצאת מאזור הנוחות שלה".
