מילדותה הוטמע בסלעית גרניט הצורך להצטיין, להשיג, להיות מושלמת. והיא הצטיינה, והשיגה, והיו לה משפחה, וג'וב נהדר, ועבודה סביב השעון, ומתח קיצוני שהלך והחמיר עד שהיא הגיעה לנקודת אל-חזור, שאילצה אותה לקחת פסק זמן, לבחון את חייה ולחשב מסלול מחדש. היא לא ויתרה על הקריירה, אבל חזרה שונה; בני אדם נמצאים אצלה היום לפני תוצאות, והנאמנות שלה היא קודם כל לעצמה, למי שהיא באמת.
מי את?
"סלעית. אישה, גרושה, אמא של עיטם (20) ולוטם (17). גרה מול הים, חלום שהגשמתי. חותרת להתפתחות מתמדת. מאמינה שכולנו נולדים עם ים של סקרנות, והרצון להתפתח ולגדול טבוע בנו מילדות. אני דואגת להזין את הניצוץ הזה שבתוכי, וזה מקור לאושר ולסיפוק".
ומה את עושה?
"אני המנכל"ית של אדקיט - חברה למחקר עסקי בינלאומי, המספקת פתרונות לשאלות עסקיות ואסטרטגיות עבור חברות וארגונים. בנוסף, אני מרבה להרצות בכנסים מקצועיים מתוקף תפקידי, ומרצה גם על תהליך ההתפתחות האישי שלי, תוך התמקדות במצבים של מתח קיצוני, הסיבות שהובילו אותי לשם, ואיך בניתי לי חיים של רוגע ושמחה לצד הישגים מקצועיים".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי בבת ים, בת בכורה במשפחה של שלושה ילדים. אבי, יליד רוסיה, עלה לארץ בגיל שנה וגדל כאן בתנאים צנועים מאוד. כילד וכבוגר סקרן, הוא למד המון ולימד את עצמו. בתחילת דרכו המקצועית היה מנהל בחברת משאבי אנוש ובהמשך הקים חברת השמה עצמאית. אמי, אשת חינוך, הייתה מורה ולימים בעלת גן פרטי. כיום שניהם בגמלאות. כשנישאו, התגוררו הוריי בבת ים. לימים עברה משפחתנו לפתח תקווה, ובהמשך ליהוד.
"להוריי היו ציפיות גבוהות מאוד מעצמם וגם מאיתנו, ילדיהם. נדרשתי להיות תלמידה מצטיינת, מובילה חברתית, לשמור על חזות יפה ומטופחת - בקיצור, להיות מושלמת מכל הבחינות. לא רק המטרות הוכתבו לנו, אלא גם הדרך, והיה מעט מאוד מקום לחופש ולגמישות מחשבתית. אני, מתוך שאיפה להיות הילדה שרצו שאהיה, הייתי תלמידה מצטיינת, מקובלת חברתית, חניכה בתנועת נוער, כוכבת במופעים של בית הספר, והיה לי צורך להוכיח שאני יכולה לעשות הכל הכי טוב, ובעיקר יותר טוב מהבנים".
את התיכון סיימה בהצטיינות, ובצבא שירתה כקצינת מבצעים. "הייתי קצינת מבצעים ראשונה בחטיבה סדירה בבית ספר למ"כים", היא מתגאה. "בגיל 18 כבר היה לי ג'יפ צמוד, פיקדתי על סמב"צים ועסקתי בפעילות מרתקת. הייתי מאושרת. הרגשתי שהגשמתי חלום".
אחרי הצבא טיילה במזרח, ולאחר מכן למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. "סיימתי את התואר בהצטיינות והתחלתי לעבוד בחברת עידן, שהייתה חלק ממערך הטלוויזיה בכבלים. בהתחלה מכרתי מנויים מדלת לדלת; מהר מאוד התקדמתי לתפקיד ראש צוות, ואחרי שנה הפכתי למנהלת מכירות. עבדתי כל יום שעות רבות, ותוך כדי עבודה השלמתי תואר שני בפסיכולוגיה חברתית. בהמשך עברתי לחברת AIG והקמתי את מערך המכירות שם. בשנים הללו נישאתי והקמתי משפחה. שנה אחרי שנכנסתי לתפקיד הזה, מצאתי את עצמי יוצאת מהעבודה בחצות, נוסעת הביתה, וכעבור כשעה יוצאת לבית החולים כדי ללדת את בני הבכור. כבר בחדר ההתאוששות הייתי זמינה לטלפונים מהעבודה, ושבועיים אחרי הלידה חזרתי לעבוד.
"בשלב הבא קיבלתי את תפקיד מנהלת השיווק של ויזה כ.א.ל. הייתי מנהלת קשוחה מאוד, ריכוזית, משימתית, מכתיבת דרך. הדבר המרכזי בחיי באותן שנים היה העבודה. לא הישגים חומריים עמדו לנגד עיניי, כי אם מוטיבציה מטורפת להצליח, לכבוש את היעד ולהמשיך ליעד הבא. בתקופה הזו נולדה גם בתי, והייתי אמא לשני ילדים, אבל עבדתי כל יום עד שעות מאוחרות מאוד, כולל בסופי שבוע, והייתי מרוצה מאוד.
"אחרי חמש שנים התחילו אצלי מיחושים גופניים: כאבי צוואר, כאבי גב, כאבי ראש חזקים - עד לרמה של שיתוק באזורים שונים בגוף. הלכתי לרופא כדי שייתן לי תרופה, וכשהוא לא מצא כלום, הלכתי לעוד רופא, ואז לעוד אחד. התחילו לשלוח אותי לבירורים כדי לשלול מחלות קשות, ואני התנהלתי מתוך חרדה עצומה, אי-ודאות וכאבים שכל הזמן גברו, עד שחששתי שאני עומדת למות. בשלב הזה עדיין חייתי בנתק מוחלט מההיבט הרגשי של הכאב שלי, וחיפשתי מזור לכאב הגופני.
"כשהרפואה הקונבנציונלית לא הצליחה לתת לי מענה, פניתי לטיפול אלטרנטיבי בשיטת גרינברג. אז כבר הבנתי שלסימפטומים שמהם אני סובלת יש רקע נפשי, ושהמתח הבלתי נסבל שבו חייתי גובה ממני מחיר כבד, כבד מדי. החלטתי לעזוב את העבודה. זה היה עבורי ממש אקט של הישרדות, כדי להישאר בחיים. בבת אחת ויתרתי על ההגדרה העצמית של מנהלת חשובה ונעשיתי נטולת עבודה והגדרה. עברתי ממצב של עבודה סביב השעון לשקט מבהיל. בשלושת החודשים הראשונים קבעתי לעצמי פגישות עם אנשים מדי יום, כאילו שאני עדיין עובדת, אבל ברקע כבר לא הייתה העבודה, ואני גיליתי את הקסם שבלהכיר אנשים לעומק, לא לצורך, ויצרתי לעצמי רשת חברתית אמיצה, המלווה אותי עד היום.
"שנתיים נמשך תהליך ההחלמה שלי. חוויתי במהלכן רגעים לא פשוטים, כולל התקפי חרדה קשים. פגשתי מורים רוחניים ומורי דרך והבנתי את הנתק הרגשי שבו חייתי. בחנתי את חיי וראיתי את המסכות שהקפתי את עצמי בהן, את המוטיבציה להצליח כדי להמשיך להיות מושלמת. למדתי להסתייע גם בכלים רוחניים ובאימון גופני שהשיבו לי את האיזון ואת שלוות הנפש. בתוך כל אלה החלטנו, בעלי ואני, להיפרד.
"לאחר כשנתיים חזרתי לעבוד והתמניתי לסמנכ"לית השיווק של המכללה למינהל. חזרתי אחרת: בוגרת, מודעת לעצמי ולצרכים שלי. היה לי ברור שלא אשחזר את השנים שבהן עבדתי ללא הגבלה, ושהמודל הניהולי שלי עומד להשתנות כליל. ממנהלת ריכוזית, קשוחה מאוד, הפכתי למנהלת שהיא מנטורית. במקום להתמקד בניהול משימות, עסקתי בהקשבה לאנשים ולפיתוח האישי של חברי הצוות שלי. ניהלתי צוות שהתנהל מתוך שקיפות, אותנטיות ואפס פוליטיקה, ושחבריו הפנו את כל מרצם לעשייה מקצועית והשכילו לראות את טובת האחר לנגד עיניהם. התהליכים שניהלנו היו קצרים ואפקטיביים. עבדנו בשעות סבירות והבאנו תוצאות מדהימות. זו הייתה תקופה נהדרת של צמיחה אישית והבנה שאני נמצאת במקום הנכון לי.
"לאחר כשלוש שנים הקמתי עסק עצמאי לייעוץ אסטרטגי לגופים פיננסיים. ארבע שנים עסקתי בתחום הזה ונהניתי מאוד, ואז הגיעה ההצעה להיות מנכ"לית של חברת אדקיט. נעניתי בחיוב ומצאתי את עצמי מנהלת חברה שהיא גן עדן לסקרנים, שבה יש לי יכולת ללמוד ולהתפתח".
מה לקחת עמך מ"בסיס האם" וממסע חייך לסלעית של היום?
"הדרישה להצטיינות, שליוותה את ילדותי ואת נעוריי, הופנמה אצלי עד שנעשתה חלק ממני. התעסקתי המון בשאלות כמו איך אני נתפסת, ומה יגידו עליי, מתוך שיפוטיות חמורה כלפי עצמי. התהליך שעברתי לימד אותי לפעול מתוך אותנטיות, להיות מחוברת ומחויבת לעצמי ולצרכים הרגשיים האמיתיים שלי. אני כבר לא חייבת להיות מושלמת, רק להיות נאמנה לעצמי. גם האמהוּת שלי השתנתה מאוד. לפני המשבר היו הילדים עבורי סוג של משימה; חשובה מאוד, אבל משימה שצריך למלא. ההתפתחות וההתפכחות שלי הובילו אותי לראות בהם מתנה. הם המורים הכי גדולים שלי, שנותנים לי את המראה הכי חשובה על עצמי. וכמו שלמדתי לאהוב את עצמי, אני יכולה לאהוב גם אותם בלי תנאים. אין לי מהם שום ציפיות; חשוב לי רק שיהיו מאושרים.
"גם למדתי לפתוח את עצמי לרגש. בעבר חייתי בנתק מעצמי, חסמתי טווח שלם של רגשות, מתוך פחד. היום אני כבר לא מפחדת. להפך: חשוב לי לשמור על הצד השמח, הסקרן, הפתוח והילדי שבי. אני מקיימת אורח חיים פעיל ודינמי: עושה סקי, ראפטינג, מפליגה וצוללת בים, נוסעת לטיולי ג'יפים ולטיולי אקסטרים. אני מקבלת בברכה הרפתקאות, כשהמטרה היא החוויה עצמה וההנאה שאני מפיקה ממנה. היום אנשים חשובים לי יותר מהישגים. למדתי שהדבר שהכי משמח אותי הוא לתת לאחרים. כשאנחנו נותנים לאחר, אנחנו חווים תחושה של שפע פנימי שיש לנו יכולת לחלוק אותו עם הסביבה. המקום שיש בו כיום הכי הרבה סיפוק ושמחה עבורי הוא מערכות היחסים שלי עם אנשים. הן יכולות להיות לרגע, או להימשך כל החיים, אבל הן תמיד משמעותיות".
מסר לאומה?
"הסביבה שאנחנו חיים בה דוחפת אותנו למצבים של מתח קיצוני, שיש בו סכנה ממשית לבריאות הנפשית והפיזית שלנו. האויב הכי גדול שלנו הוא הפער בין מי שאנחנו באמת לבין מי שאנחנו מנסים להיות. לכן, תלכו ותבררו מי אתם. קחו איתכם לדרך לפחות מורה טוב אחד, שיעזור לכם ללמוד את עצמכם, ותפעלו בעולם באותנטיות - לא מתוך מה שהוכתב לכם על ידי הסביבה, אלא מתוך העוצמות שלכם ומתוך מה שעובד לכם בטבעיות ובנינוחות".
________________________________________________________
"הבנתי שעריכת דין לא מתאימה לי. סגרתי את המשרד וחיפשתי דרך חדשה". הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
