ביטחון ורכות היו שני מאפיינים מובהקים של האדריכל סעדיה מנדל, סצ'קו בפי חבריו, שנפטר אתמול בגיל 86. מנדל פרץ לקדמת הבמה בסוף שנות ה-20 לחייו, כשהפך לדמות מובילה בפרויקט שיקום יפו העתיקה – שהיה לפרויקט השימור המרקמי הראשון שנוצר בישראל, ושעליו זכה בפרס רוקח. מכאן ועד לסוף ימיו היה מהדמויות הבולטות בתחום, ובעיקר הפך למגדלור במועצה לשימור אתרים, בה שימש בתפקידים שונים בהתנדבות ובשנים האחרונות אף כיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל שלה.
הוא נולד ביוגוסלביה ב-1931. "הורי התלבטו כיצד לקרוא לי", סיפר בשיחה אתו לפני כמה שנים, "אז הם הלכו לוועד הקהילה, פתחו ספר עם שמות עבריים, והשם סעדיה מצא חן בעיניהם. הם לא תיארו לעצמם שבישראל רק תימנים מסתובבים עם השם הזה. בתעודת הלידה נכתב Sadgo שהפך במשך השנים לסצ'קו ומכאן נולד הכינוי שלא ירד אפילו בכביסה".
כשרונו יוצא הדופן ברישום מהיר, קליל ומלא רגישות התפתח כבר מילדותו. לאחר לימודי אמנות, שבסופם אף הציג באחת התערוכות האחרונות של קבוצת "אופקים חדשים", פנה ללימוד אדריכלות ב-AA בלונדון, לימודים אותם השלים בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, בחיפה. לאחר שסיים את לימודיו ועבד שנה במשרדו המיתולוגי של האדריכל אריה שרון, שם היה שותף לתכנון "אוהל יזכור" ביד ושם, חזר לאירופה ועבד ברומא, פריז ושטוקהולם. כך הפך מנדל לאיש העולם הגדול, ששולט בשש שפות: עברית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, סרבית וגרמנית.
כבר מראשית דרכו התעניין בסביבות היסטוריות, חורבות שהיו נפוצות בישראל של אחרי 1948, ולאורך עשרות שנים טיפל ביד אוהבת בשיקום שכונות עתיקות, שאת חלקן הקים מחדש. לפני חודשים ספורים שלף מנדל לבקשתי את הצעתו המקורית לשיקום יפו העתיקה, שיצר בשיתוף האדריכלים אורה ויעקב יער (הוא עבד כשכיר במשרדם). המסמכים כוללים פרספקטיבות ענק וקולאז'ים של "לפני ואחרי" ובכולם מורגשת ידו האוהבת, האנושית והחדשנית לזמנה. מנדל ושותפיו ראו בתל החורבות את היופי והמקוריות, וביקשו להשיב לה את חייה. להפוך את המקום שהיה אז החצר האחורית של תל אביב למוקד מגורים ותיירות תוסס ומצליח. אמנם החלומות של צוות התכנון לא התממשו במלואם, ומנדל לא חסך ביקורת על המהלכים שנעשו שם, ועדיין שיטוט ביפו העתיקה, במתחם שהוא היה אחראי לו, מוכיח עד כמה היה יצירתי. הוא הצליח להפוך תל חורבות לסביבה ייחודית, שאין כמוה בישראל.
מיד לאחר שחרור ירושלים הוזמן לעבוד ברובע היהודי בירושלים, שם תכנן את כיכר בתי מחסה עם בית דירות סמוך. מאוחר יותר, בקצה אחר של העיר העתיקה ובסמוך ל"שער הפרחים", תכנן מתחם מגורים. הוא השתתף בשיקום שכונת "ימין משה", בצמוד לה את הסבת בתי המגורים שהקים השר משה מונטיפיורי לבית הארחה לאורחים רמי דרג של עיריית ירושלים – ואת מרכז המוסיקה הצמוד לו.
למתנחלי חברון תכנן את שכונת "אברהם אבינו" – מהעבודות המוצלחות והמרשימות שלו. אחת העבודות האחרונות שהשתתף בתכנונן הייתה בקבר רחל – בו ניסה להחזיר למבנה ההיסטורי, שהפך למבנה מבוצר, משהו מאופיו המקורי. לא רק בסביבות היסטוריות טיפל: הוא תכנן גם מבנים חדשים, כמו מרכזים קהילתיים שהקימה ישראל לבדואים בסיני. התוכניות הותאמו לכוונתו, שהבדואים יבנו אותם בעצמם, בטכנולוגית הבנייה המסורתית לה היו רגילים. הוא תכנן את תחנת רכבת האוניברסיטה בתל אביב, וכן שורה ארוכה של וילות.
"הרבה שנים אמרו שאדריכלים לא יכולים להיות לוחמים, אבל אני מנסה לשלב, ואין ספק שאני משלם את המחיר בגלל הפה הגדול שלי", אמר בראיון ב-2011, והתייחס למיעוט העבודות שקיבל ואינן בתחום השימור. " אדריכל מחובתו לעשות חשבון נפש האם זה פרויקט נכון. אותו הדבר לגבי הבנייה ביהודה ושומרון, אני צריך לשקול האם זה אקט נכון או לא. אני חשבתי שלשקם את הרובע היהודי בחברון זה אקט נכון, כי זכותנו על ארץ ישראל היא לא בגלל שחנקין קנה אדמה בכסף. זכותנו על הארץ לא נובעת משם, אלא מההבטחה שנתנה לאברהם. ארץ לא קונים, גישתי היא שהאדמה לא שייכת לי ולא לך, אלא אנחנו שייכים לאדמה".
לפני חודשים ספורים פירסמה המועצה ספר המאגד מאמרים שפרסם לאורך כמעט 50 שנה בנושא השימור. באחד מהם, תחת הכותרת "בעד עירוניות שפויה", כתב: "מן הבחינה הטכנית אפשר לבנות גם מגורים לגובה – השאלה באם זהו פתרון נכון עבור ערינו".
הניסיון שצבר בתחום המעשי, לצד הניסיון התיאורטי (גם אם לא האקדמי) שצבר בשיחות ארוכות עם עמיתים, הביא למינויו לראש המחלקה לאדריכלות בבצלאל. המחלקה אז הייתה במערבולת של מאבקים, ומנדל הוזמן "לעשות סדר". אחרי שנה עזב. מדוע? "במחלקה היה מצב שאחד נותן לשני פרופסורה, וראש המחלקה שוכב עם אחת הסטודנטיות ובמקום להוקיע אותו הוא נותן לה ללמד בבצלאל...".
בהמשך היה בין מקימי המחלקה במכללת אריאל ואף עמד בראשה. הנושא החינוכי היה קרוב לליבו (וגם אני בעת לימודיי התייעצתי אתו בצומת מרכזי בדרכי). במהלך ראיון שקיימתי אתו ב-2011 לקראת יום הולדתו ה-80, בגינת ביתו בהרצליה פיתוח, התייחס מנדל לגישתו החינוכית: "על הסטודנט לאדריכלות להסתכל יותר על סביבותיו, ללמוד מה שבנו קודמיו מימין ושמאל, במקום לעלעל בז'ורנלים או לשוטט באינטרנט. גם חלק מהמרצים מלעיטים את הסטודנטים בחומר מהעולם הגדול, מאדריכלים מפורסמים שבנו כל מיני דברים. אך לפי דעתי, האדריכלות העות'מאנית, המנדטורית והאדריכלות של ראשוני האדריכלים בארץ ישראל, היא יותר רלוונטית וחשובה לעיצוב האידיאולוגיה של הסטודנט".
שפתו העשירה, ידיעותיו הרבות, אישיותו הנוחה והיכולת להאזין ולהגיב בכבוד והערכה מבלי לוותר על ביקורת והליכה נגד הזרם – כל אלה היו מצרך נדיר בין אדריכלי ישראל. כישרונו היצירתי, אותו ביטא במהלך יותר מ-50 שנים, הציב את מנדל בחזית המקצועית, כשהוא משאיר אחריו דורות של תלמידים וממשיכי דרכו.
