שנות ילדותה ונעוריה של חמוטל ברקן עברו עליה לאורו של השיר המיתולוגי "אני ואתה (נשנה את העולם)". כיום, בוגרת ומפוכחת, היא עדיין חולמת לעשות שינויים, אבל מעדיפה להתרכז בחלומות שניתן להגשים.
מי את?
"חמוטל, בת 44, נשואה לעדו, אמא של תומר (15), אורי (11) ואמיר (8). גרה במרכז תל אביב. אוהבת אדם, אנשים וקהילה".
ומה את עושה?
"בעבר הייתי מנכ"לית של רשת דיאדה, המציעה פעילויות ומוצרים לאמהות ולתינוקות, וכיום אני בעלת Tommy & Annika - רשת חנויות צעצועים המאפשרת התנסות חופשית במוצרים ללא תלות בקנייה. בחנויות שלנו גם מתקיימות פעילויות כמו שעות סיפור, מפגשים מוזיקליים, סדנאות, הרצאות ועוד".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי ברחובות, בת בכורה במשפחה של שלושה ילדים. אבי, בן להורים ניצולי שואה, נולד וגדל במושב בית אלעזרי ולימים עבר עם משפחתו לרחובות. אמי ילידת רחובות, בת למשפחה ממייסדות המקום. הוריי נפגשו בנעוריהם בשומר הצעיר, ואחרי נישואיהם עברו לגור בקומת הקרקע בבית הוריה של אמי. אבי היה מורה למכונאות רכב, ולאמי היה גן פרטי.
"רחובות של ילדותי הייתה מושבה, מוקפת פרדסים ושטחים פתוחים. חצר הבית שלנו הייתה גדולה והכילה פינת חי עם תוכים, ארנבות ואפרוחים וכן עץ תות גבוה שעליו בנה אבי בית עץ. שתי הסבתות שלי היו דמויות דומיננטיות ומשמעותיות. סבתא זהר, אמה של אמי, גרה בקומה שמעלינו והייתה אנטיתזה לדמות הסבתא הרגילה. היא הייתה פרופסור במכון וולקני, חיה חיים מלאים ומגוונים, הרבתה בנסיעות לחו"ל והקדימה את זמנה כאישה בעלת קריירה אקדמית משמעותית. היא גם הייתה אישה יפה מאוד. אמה, אמו של אבי, התגוררה במרחק הליכה מביתנו, בסמוך לספרייה העירונית. אני הייתי הולכת לספרייה ואז נכנסת אליה, אוכלת את האוכל הטעים שבישלה ומתפנקת עם ספר על הספה בסלון. אמה הייתה אישה חמה, אמהית ומפנקת. כניצולת שואה הייתה שורדת במהותה: בכל מצב ידעה להסתדר ולאלתר.
"בכיתה ו' הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר, שעד מהרה הפכה לבית השני שלי. מצאתי שם חיבור להרבה מחשבות, ערכים ותפיסות עולם שהתקיימו בי עוד קודם, ובעזרת התנועה קיבלו תוקף תיאורטי ומעשי גם יחד. הפעילות בתנועה לוותה במעורבות חברתית: הייתי פעילה במועצת התלמידים ובנוער מפ"ם, והשיר ששמעתי הכי הרבה באותה תקופה היה 'אני ואתה' של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב. ממש האמנתי בכוחי לשנות את העולם".
אחרי התיכון הצטרפה לגרעין נח"ל שכל חבריו יצאו לשנת שירות לפני הצבא. "שובצתי לקן חולון, שבו עסקתי בהדרכה", היא מספרת. "בתום שנת השירות התגייסתי לנח"ל. הייתי מ"כית במחנה 80, והיעד הבא היה קורס קצינות, אלא שיומיים לפני תחילת הקורס נפלתי וקרעתי את רצועות הקרסול. במקום להפוך לקצינת ח"ן ראשית - חלומי הכמוס - עברתי תקופת החלמה ממושכת בבית. בהמשך חזרתי למחנה 80 כמש"קית חינוך.
"אחרי השחרור טסתי למזרח לטיול של חצי שנה, וכשחזרתי, התחלתי ללמוד סוציולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית. שבוע לפני תחילת הלימודים, במהלך חופשה בסיני, הכרתי את עדו, לימים בעלי ואבי ילדיי. הוא התחיל לימודי רפואה באוניברסיטת בן גוריון, ואני מצאתי את עצמי על הקו ירושלים-באר שבע. בשנה האחרונה ללימודים עברתי לגור איתו בבאר שבע והמשכתי שם לתואר שני במינהל ציבורי. בתקופת הלימודים התחלתי לעבוד ברשת צומת ספרים, שהייתה בתחילת דרכה, וקיבלתי על עצמי להקים את החנות שלה בבאר שבע. קפצתי למים מתוך אהבת ספרים, ותוך כדי תנועה למדתי לנהל עסק. אחרי שנתיים שכנעתי את הבעלים לפתוח בית קפה בחנות ולקיים בה פעילויות להורים ולילדים. מה שנראה היום מובן מאליו, היה אז חדשני ומהפכני. כעבור ארבע שנים הציעו לי להקים מתחם בילויים בבאר שבע, ואני לקחתי את זה ועבדתי שם במשך כשנה, עד שעדו סיים את הלימודים ועברנו לתל אביב.
"עדו ואני נישאנו, וב-2001 נולד בננו הבכור תומר. היום אני כבר מבינה שהייתי בדיכאון אחרי לידה, שמעולם לא אובחן רשמית אבל שיבש מאוד את חיי. הייתי במצב רוח ירוד, עם אנרגיות נמוכות. כשתומר היה בן תשעה חודשים נסענו שלושתנו לטיול באוסטרליה, והקושי ליווה אותי גם שם. חשבתי שזה בגלל שאני כל כך רגילה לעבוד, ופתאום לא עובדת, אבל כשחזרתי לעבודה, זה לא עבר, כך שהבנתי שלא זו הסיבה. המצב הזה נמשך יותר משנה, גרם לי סבל רב והשתפר בזכות טיפול פסיכולוגי שעברתי.
"לאחר מכן התחלתי לעבוד ברשת דיאדה; הייתי שם עשר שנים והתקדמתי לתפקיד מנכ"לית. בשנים האלה נולדו לנו שני בנים נוספים - אורי ואמיר. אחרי שהם נולדו, התפטרתי מדיאדה כדי להגשים חלום של הרבה שנים - טיול משפחתי של חמישה חודשים בארצות הברית ובקנדה. אחרי שחזרנו, קיבלתי הצעות לניהול עסקים שונים, אבל לא רציתי לחזור לעבוד כשכירה והתחלתי לחשוב על עסק עצמאי. בשנות עבודתי בדיאדה הכרתי את אילן שומוט, יבואן צעצועים, ולפני שנתיים פתחנו יחד בקניון גבעתיים את חנות הצעצועים Tommy & Annika. לפני כחודשיים נפתחה החנות השנייה שלנו, במרכז תל אביב".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לחמוטל של היום?
"אמא שלי הייתה גננת, אבי היה מורה, אחותי גננת ואחי הוא מנהל התפעול של רשת פעלטון, כך שכולנו עסקנו ועוסקים בחינוך ובהפעלת ילדים. ההורים שלי מעולם לא כיוונו אותנו באופן ישיר להמשיך את דרכם, אבל כנראה היה משהו באווירה בבית; כנראה קיבלנו מסר על מימוש עצמי הכרוך בעשייה ערכית שיש לה ביטוי יומיומי ופרקטי.
"שתי הסבתות שלי היו לי מודל לחיקוי: סבתא אמה שרדה את השואה, הקימה בית ומשפחה ונשארה אדם חם ואוהב למרות כל מה שעברה, וסבתא זהר הייתה אשת קריירה פורצת דרך בתחומה שמעולם לא עניין אותה מה יגידו עליה. כמוה, גם אני שותפה למהלכים חדשניים ופורצי דרך, בעבר בצומת ספרים ובדיאדה וכיום בחנויות שלנו. אני מנטרלת את קולות הרקע שמחלישים אותי, והולכת עם מה שאני מאמינה בו. לתפיסתי, צעצועים הם כלי אדיר לעידוד פתיחות בנושאי מגדר כבר מגיל צעיר. טומי ואניקה, שעל שמם קרויות החנויות שלי, הם החברים של בילבי, גיבורת ילדותי. לכאורה, פועלי במה ושחקני משנה בהצגה של ילדה אחת, אבל למעשה, הם רשת ביטחון המאפשרת לה לבצע את מעשי הקונדס. במשך שנים הרגשתי נוח יותר כפועלת במה, קצת כמו טומי ואניקה. בשנים האחרונות אני מרשה לעצמי לעבור קדימה ולקחת קרדיט על העשייה שלי".
מסר לאומה?
"היום אני כבר מבינה שלא חייבים לשנות את העולם כולו; אפשר לעשות שינויים גם בסביבה היומיומית שלנו - קטנים לכאורה, אבל בעלי ערך ומשמעות בחייהם של אנשים רבים. אז תחלמו גם חלומות קטנים, כאלה שניתן להגשים אותם".
_______________________________________________________
גם הילדה החמודה הזו העריצה את בילבי - והתפתחה יפה מאז. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
