הניגוד בין רצפת הגרנוליט האפרפר של כיכר רבין בתל אביב ושדרות עמודי הבטון המונוטוניות סביבה, לבין הבזק של אדום נועז בפינה הדרום-מערבית, מעורר סקרנות. עוברי אורח מצמידים את אפם לזגוגיות, גונבים הצצה אל "ק-פה האנוי", מסעדה שנפתחה שלשום בחלל שאכלס שנים רבות סניף בנק. זוהי אחות מקומית ל"ק-פה האנוי" הפריזאי, ששייך לעמנואל דיין, מסעדן ותיק שעלה לארץ עם אשתו ושלושת ילדיהם לפני כעשור.
המטבח הווייטנאמי נחשב לאחד המעודנים בעולם, והפרשנויות שקיבל בפריז (וייטנאם הייתה חלק מהקולוניה הצרפתית הודו-סין) הוסיפו למוניטין שלו. יהיה מעניין לראות איך יתמודדו כאן עם האתגר, שכן על המטבח מנצחת שפית ישראלית צעירה. העיצוב, לעומת זאת, הופקד בידיה המנוסות של האדריכלית הצרפתייה סגולן גטי (Ségolène Getti), שטיפלה ב-650 המטרים הרבועים לפרטי פרטים.
"הצבע האדום מסנוור, מעוור", היא מספרת בראיון ל-Xnet בביקורה במסעדה המשתפצת, רגע לפני הפתיחה. "אתה מגיע מהחוץ האפור, עוצם את העיניים, וכשאתה פוקח אותן אתה כבר במקום אחר. האדום מכין אותך לקראת העולם החדש שבפנים".
גטי, הצלע הנשית של משרד OA – OFFICINE D’ARCHITECTURE, שאותו היא מובילה מאז 2012 לצד שותפה Carmine Luongo, עמדה בעבר בראש מחלקת האדריכלות במשרדו של המעצב-כוכב פיליפ סטארק. היא עבדה על מנזרים עם האדריכל הבריטי ג'ון פוסון, עבדה גם עם המעצב הבריטי טום דיקסון, וכעת היא כאן, בחלל שהוא הכל חוץ מנזירי ושקט.
יש חוט מקשר בין פרויקטים מינימליסטיים לעבודה על מסעדה כזו?
"אני לא אוהבת את המונח מינימליסטי באדריכלות. כשעבדתי עם פוסון הבנתי עד כמה מה שאני עושה חשוב ומשמעותי בחיי האנשים. אפשר לדמיין שבמנזר יש 80 גברים; הם בחלל הזה כל יום, פוסעים באותו נתיב, עושים אותם דברים, אותן מחוות. אז אם תכננת משהו לא טוב, הם רואים את זה כל יום. זה תרגיל טוב למסעדות. אנשים מזדמנים באים להיפגש, אבל גם הם צריכים להרגיש את החלל, להיות במקום שמתאים להם".
לחלל הפנימי מראה של חוץ סואן
כדי להתאים, כהגדרתה, את המקום לצורכי הסועדים, חולק חלל המסעדה הגדול לאזורים ולצורות ישיבה שונות. מדפים מבמבוק ופח, הבנויים מרצפה עד תקרה, מפרידים בין החלק הקדמי של המסעדה לאחוריה. הרהיט הגדול, המשמש לאחסון ולתצוגה, משווה לחלל מראה של חוץ סואן יותר מאשר פנים סגור. תורמים לכך גם התקרה הגבוהה ועמודי התמך החשופים. בחלקה הקדמי של המסעדה, לאורך החזית, שולחנות למספר סועדים משתנה, שלצידם ספסלי עץ או כסאות.
הכל צבעוני מאוד: שלטי הניאון בחוץ ובפנים, רגלי הכסאות שבוהקים באותו אדום ניאון, איור גדול על קיר המדרגות היורדות למרתף, המנורות ואהילי הענק הכסופים שמזכירים מטריית תאורה. בחלק האחורי של המסעדה התקרה פחות גבוהה, וכך נוצר אזור נעים לישיבה פחות רשמית, על ספסלים שמתאימים לשתיית קוקטייל או מיצים בכבישה קרה, המוצעים גם לעוברים ושבים בדוכן הפונה לרחוב פרישמן.
בקומת הביניים יש חדר פרטי שעוצב כחדר משחקים, עם שולחן ירקרק דמוי שולחן סנוקר וכסאות מסוגים שונים. השירותים מוקמו בחדר הכספות של הבנק, שדלתות הפלדה הכבדות שלו שומרו – האלמנט היחיד שנשאר למזכרת מהדייר הקודם. סקלת הצבעים והחומרים כאן מתאימה לכספות: קירות בטון חשוף, אריחים בשחור-אפור-לבן, נורות ניאון לבנות עגולות, ורק כתובת אדומה מרוחה כמו בליפסטיק על האריחים מעל הכיור: את נראית נפלא. המרתף עוד לא הושלם, ומתוכנן בו גם בר, בעתיד.
לבעלים עמנואל דיין ושותפו קלוד לוזון יש יותר מ-40 מסעדות בעולם, וזהו העסק הראשון שהם פותחים בישראל. גטי שיתפה איתם פעולה בכמה פרויקטים. כאן היא התלהבה מהחלל גבוה התקרות של הבנק, שהופשט מכל מאפייניו מלבד האלמנטים הקונסטרוקטיביים.
תמיד את משאירה מקום לתכנון ספונטני?
"פה היה משהו קודם. פלשנו לחלל המדהים הזה וניסינו להרגיש אותו ולהדגיש אותו כפי שהוא. זה יותר ספונטני. משהו 'איזי', שפוגש את הצרכים בזמן אמת. במשך ארבע שנים נהדרות עם פיליפ סטארק למדתי להאמין לאינסטינקטים שלי, כי ככה הוא עובד. להאמין באינסטינקט הראשוני, ולהתעקש כדי לעקוב אחר התחושה שלך עד הסוף".
מה ההשפעה של תרבות האכילה הווייטנאמית על המסעדה?
"בווייטנאם אוכלים הרבה ברחוב. כלומר, אוכלים בכל מקום ובכל צורה - זה יכול להיות גבוה או נמוך, ליד החלון או מוסתר. זו האווירה שניסינו להכניס הנה. את יכולה לבוא עשר פעמים ויהיו לך עשר דרכים שונות להיפגש עם אנשים ולחוות בכל פעם חוויה אחרת".
משהו מהתרבות הישראלית או הצרפתית הוכנס הנה?
"יש פה אלמנטים שלקוחים מהביסטרו הצרפתי, אבל ק-פה האנוי בפריז שונה. אני חושבת שכאן יש משהו קרוב יותר, שהמיקס עם וויאטנם עובד טוב. אנשים אוכלים עם הידיים. בצרפת יותר קשה לשכנע אנשים לאכול עם הידיים".
על קיר אחד ציור גדול של משפחות וייטנאמיות בלבוש מסורתי, ובחלקו האחורי של הבר "תקרת משאלות", שאליה יוכלו הסועדים להשליך סרטים צבעוניים שייתפסו וישתלשלו מטה כמו עלווה צבעונית. "באסיה", מסבירה גטי, "יש מסורת של 'עץ משאלות', שמצמידים אליו סרטים עם בקשות, אז זה עץ המשאלות שלנו. אנשים יכולים לכתוב אפילו את המספר הטלפון שלהם, או לחבר לסרטים משהו שיש להם בכיס".
בגלל שהבעלים מעוניינים לקדם אמנים ומעצבים ישראלים, הוקצה חלק מהחזית שפונה אל הכיכר לתצוגת עבודות מתחלפת. התצוגה הנוכחית - של מעצב התכשיטים גיא גיל - כוללת פרחי פלסטיק וקישוטים נוספים, שיוצרים משטח בעל צבעוניות עזה.
זו חזית המסעדה. את מעורבת בבחירת המעצבים שמציגים בה?
"לא, ולכן אני גם לא רוצה להגיב. אבל רעיון הוויטרינה חיובי, ואני מקווה שהוא ישתנה כל כמה חודשים, כי זה מקום שיקבל הרבה חשיפה".
בישראל יש הגמוניה גברית ברורה בתחום האדריכלות. את מרגישה שאדריכליות צרפתיות צריכות להיאבק כדי לקבל הכרה?
"לא, אני לא מרגישה את זה. אנחנו אמנם תמיד מוקפות גברים במקצוע, נניח באתר הבנייה, אבל כשמגיעים לדיון מהותי, בתחרות או באקדמיה, זה די מאוזן. שנות השבעים בצרפת עשו הרבה לטובת המודעות הזו. השינויים הוחדרו דרך מערכת החינוך. ויחד עם זאת, נראה לי שאישה נאבקת קצת יותר, בכל מקום".
