החיים של עדה לזורגן (60), אחת המאפרות הראשונות בישראל ומי שחולשת היום על בית ספר לאיפור ובעלת ליין מוצרים על שמה, יכולים בקלות להיכתב כתסריט נפלא. ילדותה, שנעה ברחבי הארץ, נעוריה המרדניים בניו יורק, הבילויים הסוערים כבחורה צעירה בסטודיו 54, התקופה כמאפרת האישית של מריה קארי, סיפור האהבה המופלא עם בעלה והעובדה שהמציאה עצמה מחדש שוב ושוב, מתוקף היותה "צוענייה" כהגדרתה – כל אלו הם לחם וחמאה בשביל כל תסריטאי שמבקש דרמה.
"החיים היו מופרעים, כי לא היו חוקים", היא מספרת. "לא הייתה להם משפחה, הם היו ילדים שמחפשים את עצמם, מבולבלים ואבודים. הזוגיות שלהם הסתבכה ולאמא שלי לא היה איפה ללדת, אז היא ילדה אותי במנזר שהפך לבית יתומים אחרי המלחמה. במשך שנתיים הנזירות גידלו אותי, ואִמי הייתה באה להיניק אותי כל יום והיניקה גם תינוקות אחרים.
"באותו זמן היא חיפשה את שני האחים שלי, חנה וישי, שנלקחו ממנה על ידי בעלה הראשון. בינתיים שניהם ברחו מאביהם, הסתובבו ברחובות וגנבו כדי לשרוד. כשהיא מצאה אותם הייתי בת שנתיים וחצי, ילדה מאושרת, דשנה וחייכנית. הנזירות גידלו אותי מאוד יפה – ולא רק אותי, הכנסייה הקתולית הצילה אז המון ילדים. זו לא הייתה חוויה טראומטית. אחרי שאִמי מצאה את ילדיה הבכורים, היא לקחה את שלושתנו ועלתה לארץ לקיבוץ דפנה בצפון, שם גרו שני אחיה".
מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
"בגיל שנתיים וחצי, כמה ימים אחרי שהגענו לקיבוץ, אני זוכרת את עצמי יוצאת מהבית, הולכת לטייל, חוצה את השדות ונעלמת. חיפשו אותי המון שעות ובסוף מצאו אותי מעבר לגבול והחזירו אותי.
"היחסים בין ההורים שלי לא תמיד היו טובים. הייתה ביניהם אהבה גדולה מאוד, אבל הם היו אנשים מבולבלים. כשאחותי חנה, שגדולה ממני בעשר שנים, התחתנה ועברה לארצות הברית, זה היה משבר גדול בשבילי, כי היא בעצם הייתה האמא העיקרית שלי".
עם אנדי וורהול בסטודיו 54
זמן מה אחרי שעזבה אחותה החליטו גם הוריה לנסות את מזלם באמריקה והעבירו את בִתם לבדה חזרה לקיבוץ דפנה. "ממש היהודי הנודד, שמחפש את הבית החם שלו ולא מגיע", היא אומרת בהשלמה. "כשהייתי בת 14 פרצה מלחמת יום הכיפורים ואני הפסקתי ללכת לבית הספר. עבדתי בבתי הילדים בקיבוץ, כי שם הרגשתי בטוחה מאוד. אחרי שנתיים הצליחו הוריי לסדר לי גרין קארד ואני התאחדתי עם המשפחה שלי, כולל אחותי ואחי שהגיע לשם עם אשתו. גרנו בקהילה יהודית גדולה באפסטייט ניו יורק, באזור של כפרי נופש שהאמריקאים מבלים בהם בקיץ. היה לי קשה להתחבר בחזרה להוריי אחרי שלא התראינו במשך כמעט שלוש שנים. הם רצו שאחזור ללימודים, ואני כבר נערה עם דמיונות משלי ועם מגננות שפיתחתי".
החיים במנהטן מחייכים אל העלמה הצעירה. החנות היא ההוט ספוט של תעשיית האופנה, ועדה מתחילה להתערבב. "בלומינגדיילס היה אז קניון רמת אביב של מנהטן", היא מספרת, "וכל העולם ואשתו הגיעו לשם והיו נכנסים לחנות שלנו, ממול, להצטייד באיפור. הכרתי דוגמניות והתחלתי להכיר גם את כל הברנז'ה הניו יורקית. כך התחלתי לקבל עבודות איפור על סטים, בצילומי בוקים ובתצוגות. הכל היה בחינם ותמורת קרדיט, כמובן, אבל בכל זאת הייתי מבסוטה.
"זו הייתה תחילתה של תקופת הפאנק ואנחנו בילינו המון בסטודיו 54. לא ירדתי למרתפים ולא עשיתי סמים, אבל כן התחברתי לקליקה של אמנים, עם המון גייז וקוקסינלים ודוגמניות, ובהם קלווין קליין, אנדי וורהול ופארה פוסט. היינו נכנסים לכל מקומות ה־VIP ופוגשים את כל צלמי האופנה והסלבס שהיו קשורים לתעשייה. לא שתיתי אז אפילו אלכוהול, I was a working girl. פשוט עפתי על החיים בלי כלום. חיינו בשביל השואו. כל יום רק חשבתי מה אלבש ואיך אתאפר בערב. ניו יורק הייתה כמו מסיבה אחת גדולה ומאוד קינקית".
"פתאום יש מאפרת אופנה בישראל"
ב־1981 נפרדה לזורגן מבן זוגה, וזמן מה אחר כך חזרה לארץ. דרכה חזרה החלה בפגישה עם ספירית פרידמן, דיילת ודוגמנית ישראלית שהפכה לחברתה הטובה. דרך פרידמן ראתה עדה לראשונה עיתוני אופנה עדכניים מהארץ – ונדהמה מהשינוי. "פתאום אני רואה אופנה מהממת", היא אומרת. "ייצור הבגדים בארץ היה אז בשיאו עם גוטקס, משכית ודופלו. ישראל ייצרה וייצאה לחו"ל והכל פרח. שאלתי את ספירית מי מאפר את הדוגמניות והיא ענתה: 'אנחנו'. בתקופה ההיא, שהייתה התקופה של קארן דונסקי, תמי בן עמי, אילנה שושן וכל הדיוות - הן היו עושות הכל בעצמן".
פרידמן הזמינה את לזורגן לאפר אותה בחתונה בישראל, ועדה הבינה שזה מקומה. "קלטתי שאני בגן עדן", היא מסבירה. "באתי עם הבוק שלי, והראשונה שפגשתי הייתה דורין פרנקפורט. הייתי ניו יורקית כזו עם קסקט וג'ינס זרוק והיא התאהבה בי, החליטה לאמץ אותי והכירה לי את צלם האופנה יקי הלפרין, שהתחיל לקחת אותי לצילומי קטלוגים. אנשי התעשייה בארץ התחילו להבין את הצורך במאפרת ואני עבדתי עם כולם: בן לם, מולה עשת ואחרים. ופתאום יש מאפרת אופנה בישראל. הכרתי את גילי גמליאלי, שהיה ספר צמרת בכיכר המדינה, והוא זה שפתח לי את השוק של הדיוות. כדי לבחון אותי הוא הביא את קארן דונסקי, כי אצלה אין פוצי מוצי והיא הכי דעתנית. עברתי את הטסט איתה והתחלתי לאפר בכל התצוגות".
סמדר קילצ'ינסקי הפכה באותם ימים לחברתה הטובה. "הגעתי לאיזה סט וראיתי אותה – ילדה שברירית ויפה, חלושס, חיוורת וכפופה. נראה היה שהיא בעולם הדמיוני שלה. היא הייתה החברה של יעקב אלפרון אז, רק בת 16, ומיד שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא לגור איתי. היא למדה ממני לאפר והפכנו לחברות טובות".
ראית בה את עצמך, ילדה אבודה?
"כנראה. הרגשתי שהיא כמוני, ילדה תלושה. אימצתי אותה, אבל לא רק בשבילה אלא גם בשבילי. הייתי בודדה וזקוקה לחברת נפש. גידלנו אחת את השנייה, ועד היום יש בינינו אהבה כזו שאנחנו מאכילות זו את זו עם האצבעות".
איוונקה טראמפ הקטנה מתרוצצת בלובי
בתחילת שנות ה־80 נפלה הבורסה, השוק קרס, ואיתו סצנת האופנה בישראל. לזורגן החליטה לחזור למנהטן וקיבלה משם הצעה לעבודת חלומות: סופרווייזרית של חברת איפור גדולה בשם 'דה פייס פקטורי', שסניפיה פרושֹים בכל רחבי ארצות הברית.
"הייתי בת 26 והציעו לי משכורת חלומית, נסיעות אינסופיות ברחבי ארצות הברית ודירה מפוארת במנהטן על חשבונם. כשכבר התחלתי לארוז לקראת עזיבת הארץ באו ידידים להיפרד ממני, ובמקרה הגיע איתם חבר. פתחתי את הדלת וראיתי בחור גבוה ויפה תואר. ישבתי ודיברתי איתו ולא הפסקתי לחקור אותו, ואחרי שהם הלכו התקשרתי לחברה ואמרתי לה שהוא לא יוצא לי מהראש".
הגבוה הוא רמי ליפשטט, בעלה עד היום. אז הוא היה בעסקי המוזיקה, הוציא לאור את העיתון "ווליום" והביא אמנים מחו"ל להופעות בקולנוע דן. "הוא היה אז חבר טוב מאוד של שולץ (דורון אייל - דמות תל אביבית מיתולוגית ובן זוגה של הדוגמנית ויק; מ"ז) ושל להקת בלה בלה וכולם בדיוק עברו למנהטן, אז הוא אמר שיש סיכוי שהוא יצטרף אליי שם", היא מספרת.
"אחרי שלושה חודשים הוא באמת הגיע. נתתי לו את המפתחות של הדירה בניו יורק והמשכתי לעבוד. כל השבוע הסתובבתי בין הסניפים ואותו ראיתי רק בוויקנד. היינו מאוהבים נורא, בסוף השבוע היינו נוסעים לבקר את ההורים שלי באפסטייט ניו יורק ותוך חצי שנה החלטנו שאנחנו מתחתנים. לא ראיתי בעיניים, הייתי כל כך מאוהבת. הוא עוד לא ידע מה קורה ואני אמרתי 'אני רוצה להיות האישה שלך ושתעשה לי ילדים, אני צריכה את הגנים שלך'.
"הרווחתי אז המון כסף, אבל נסעתי הרבה ולא ראיתי אותו, גם אחרי החתונה. בוויקנדים בילינו בכל מיני מועדוני אנדרגראונד עם אנשים כמו יוסי פיין, ונוצרה קליקה אוונגרדית־פאנקיסטית מגניבה כזו". העיר קוראת לה, ועדה, שמואסת בחיים במטוסים, מחליטה לחפש עבודה חדשה. כשהיא שומעת שבפלאזה, המלון האלמותי שהיה אז בבעלותו של דונלד טראמפ, יש סלון יופי ששייך לזוג אחים צרפתים, היא מציעה את עצמה כמאפרת הבית. "וזה קורה! איפרתי שם דוגמניות כמו קלאודיה שיפר, סינדי קרופורד ואל מקפירסון, וגם את הזמרת דבי הארי. בזכות העבודה הזאת הוזמנתי גם לאפר בשבוע האופנה בניו יורק".
ואת הנשיא לעתיד של ארצות הברית פגשת?
"בטח, טראמפ תמיד היה בלובי. בחור יפה תואר, מנומס ומחוזר. המזכירה שלו כל הזמן סידרה לנו המון עבודה, וגם הוא היה עולה לסלון כדי שיטפלו לו בשיער. איוונקה הקטנה הייתה מתרוצצת בלובי, וכשגיא שלי נולד והיה מסתובב בלובי, טראמפ היה מרים אותו על הידיים ומשחק איתו".
לטוס בעולם עם מריה קארי
במקביל, גילי גמליאלי, חברה הטוב של לזורגן, פותח מספרה מקומית והופך בִן לילה לכוכב. "כולן עוברות תחת ידיו ומגזינים כמו 'ווג' ו'אל' כותבים עליו בטירוף", היא מספרת. דרכו הכירה את מריה קארי, שנדלקה עליה והציעה לה לעזוב הכל ולהפוך למאפרת הצמודה שלה. "היא בדיוק התחתנה עם טומי מוטולה, הבעלים של סוני, ואני התחלתי לטוס איתה ולהסתובב בכל העולם".
ספרי לי קצת עליה.
"זו הייתה ממש ההתחלה שלה. ילדה שבאה מברוקלין, היפסטרית כזו, מתחילה ליצור את המוזיקה שלה עם כל החבר'ה מהארלם, ואז מכירה את מוטולה ונכנסת למסגרת מאוד מאוד קשוחה. וויטני יוסטון ומדונה היו המתחרות שלה, ומוטולה החליט שהיא תהיה בדיוק ההפך, זמרת צנועה עם תלתלים. היה שם המון תסכול. אמרו לה מה ללבוש ואיך להסתרק, והיא הייתה מתה להתפרע ולא נתנו לה. היה לה לוח זמנים מטורף, חיים כמו של רובוט. לפעמים היא הייתה נכנסת למקלחת וצורחת את המוזיקה שלה, כי שם היא הרגישה חופשייה. היא הייתה רק בת 24".
ואת כבר היית אמא לתינוק.
"נכון, וגיא התחיל להסתובב איתי בכל העולם. תמיד לקחתי מטפלת וחדר בשבילם כדי שאוכל לבוא בערב ולהיות איתו. אחרי שנתיים וחצי נולד גם טל (היום בן 25, מנהל ה"לה לה לנד" בתל אביב; מ"ז). הייתי בשיא הקריירה שלי, אבל התחלתי להיניק והתאהבתי בזה ופתאום שום דבר כבר לא הסתדר. הייתה לי מטפלת צמודה ונהג וטיסות וכסף, אבל היו לי גם שני תינוקות מתוקים שרק התחשק לי להיות איתם ולא להשאיר אותם עם הנני. והחברות שלי מישראל מספרות לי בדצמבר שהן הולכות לים, ואצלנו כולם תקועים בשלג על פרוזק וזנקס, ואני החלטתי שאני חייבת לזוז".
לזורגן עוזבת הכל. את הדירה היפה במנהטן, את הג'וב המפנק, את מריה קארי - וחוזרת עם משפחתה לארץ. הטיימינג מסתבר כמושלם: ערוץ 2 בדיוק נפתח ומציע המון עבודה בתחום. "טיירה בנקס בדיוק הגיעה לארץ לעשות פרסומת לשוקולד רוזמרי, ואף אחד בארץ לא ידע לאפר נשים שחורות, אז קראו לי. פוצצתי אותה בהברקות היסטריות וכולם נגנבו. בארץ הבנות עדיין הזיעו עם פודרות ושליכטות של איפור, ואני הגעתי עם סטייל של איפור שקוף וזוהר". לזורגן שקעה בעולם תוכניות האירוח, הפרסומות והשעשועונים, ובזמנה הפנוי רצה אחרי הילדים בים, כמו בחלומותיה.
"לס איז מור"
הרעיון לדבר הבא בחייה – להתחיל לייבא ציוד למאפרות – נולד מתוך צורך אישי. "לא היה לי כלום", היא אומרת. "לא מעגלי ריסים ולא ספוגיות, אז פשוט ביקשתי מרמי להביא לי, כי הוא יבואן. וככה זה התחיל. ריסים, תיקי איפור, כל האקססוריז שיש".
בגיל 40 החליטה לזורגן שהגיע הזמן לרדת מהאולימפוס ולהכיר את האישה הישראלית האמיתית, לא הדוגמנית מהפרסומות או המנחה מהשעשועונים. "היה לי קשר חזק מאוד עם רונית רפאל", היא אומרת. "ביקשתי שתיתן לי חדרון אצלה, ובכל יום שישי הייתי עושה אבחונים. זה היה מדהים. לא הייתה פה שום מודעות למקדמי הגנה ולכובעים, והמרקמים של האיפור שנמכר פה לא התאימו לאקלים החם. הייתי יושבת ומתאימה ללקוחות מייק־אפ עם סיליקון, שהוא היחיד שיכול לשרוד במזג אוויר כזה ולסגור את הנקבוביות. פגשתי מאות ישראליות ולמדתי מהן לא פחות משהן למדו ממני. כך נולד בית הספר שלי".
בית הספר, שקיים כבר 17 שנים, מחנך דורות של מאפרים וכולל היום גם סוכנות מאפרים. הצוות שלה, שכולו מורכב מחניכי בית הספר ובוגריו, מאפר בתוכניות ריאליטי כמו "רוקדים עם כוכבים" ו"כוכב נולד". "אני מגדלת אמנים ומשקיעה בהם המון", היא אומרת, "ו־80 אחוז מהחבר'ה שמצליחים היום בתעשייה הישראלית הם בוגרי הסטודיו שלי. אני נמצאת בקשר עם אמנים גדולים, מאפרים, ספרים וסטייליסטים שמצליחים בעולם, ומהם אני מקבלת את הטרנדים לפני הזמן, אפילו שנה קודם. העתיד בתחום האיפור עוסק בשקוף ועמיד וב'לס איז מור'. חוץ מזה, בעשר השנים האחרונות התלמידים שלי הם אלה שעושים את הריסרץ' ומביאים לי רעיונות חדשים מדהימים. היום יש יוטיוברים של איפור שהם בני 10 ו־12, והם מדהימים. המאפרים שבאים ללמוד אצלי הם צעירים יותר ויותר כל שנה, והם מוכשרים פחד".
היום בעלה מנהל את הסטודיו וגם בנה הבכור נכנס לעסק ועודד אותה להוציא ליין איפור על שמה. "יש לו ראש של יזם ואין לו מנוח", היא מתגאה. "המוצרים הראשונים יצאו לפני ארבע שנים, והיום יש לנו כבר ליין מלא. מוצרי הכוכב שלנו הם שימר 'ברונז' נוזלי והמייק־אפ הנוזלי שלנו, שהוא תוצר של שנים ארוכות שבהן למדתי מה שהעור הישראלי צריך. בשנה הבאה אנחנו כבר מתכוונים לצאת לעולם, והזמינו אותנו לתערוכות בהונג קונג, איטליה ויפן".
יש לך עוד חלומות?
"אני צוענייה בראש, בדואית, וכבר הבנת שאני מאוד אוהבת טבע וספורט. האהבה הראשונה שלי זה הים. אני כמעט לא נכנסת לים בתל אביב כי הוא מזוהם, אבל אני שוחה בגורדון כל יום ורואה אותו מולי. לפני שמונה שנים גיליתי את יוון, ומאז אני נוסעת לשם כל שלושה חודשים. יוון מזכירה לי את ישראל של פעם. הם מגדלים לעצמם את האוכל ויש להם תחנות כוח לחשמל וצלחות סולריות וגבינות וביצים וירקות וכבשים – הכל טרי ומקומי ונהדר. אני לא מבינה למה אנשים נוסעים לתאילנד כשיש להם את יוון במרחק שעה וחצי. מבחינתי רק להמשיך ככה, לגדל דורות של אנשים שמבינים שהיופי מגיע קודם כל מבפנים, לעבוד לעולם עם המשפחה שלי ולהמשיך לנדוד ולטייל עד הסוף".
_______________________________________________________
