הרעיון לצלם את כוכבות הסדרה "חברות" לשער "לאשה" כמו שהצטלמו כוכבות הסדרה האמריקאית "בנות" למגזין "גלאמור" היה של ליטל שוורץ. "אהבתי את העובדה שיוצרת הסדרה לינה דנהאם ביקשה שלא יעשו לה פוטושופ, והודתה למגזין שאפשר לצלוליט שלה לככב. למרות שכשאני הצטלמתי ל'לאשה', התעקשתי שיעשו לי פוטושופ. וכמה שיותר".
קיבלת השראה מ"בנות" ומ"סקס והעיר הגדולה"? גם שם יש ארבע בנות.
"לא, כי התחלתי ליצור את 'חברות' עם ליאת שביט ושי בן עטר עוד לפני ש'בנות' עלתה. רציתי לקחת השראה מהבגדים ב'סקס והעיר' אבל זה לא עבד. אנחנו בפריפריה. אני קוראת לסדרה שלנו 'סקס ויד־אליהו'".
ליטל שוורץ
כשאני לא מבלה עם הילדות אני מרגישה אשמה, אבל אחרי שעתיים בא לי שמישהו ייקח אותן
לפני כמה שנים הלכתי עם הבת שלי להשקה לילדים. באתי עם תיק של דורה, ויום אחרי זה דורין אטיאס פתחה את הפינה שלה ב"גיא פינס" עם המשפט "מה ליטל שוורץ חשבה לעצמה כשבאה עם תיק של דורה?" רציתי לענות לה חזרה: "את יודעת מה, דורין? לא חשבתי. אני לא ישנה, אני בקושי חיה. כל מה שחשבתי זה שאני הולכת להעביר עכשיו שעתיים עם הילדה בהשקה של דינוזאורים, ואני רוצה שיהיה לי נוח כשאני רצה אחרי הזנב של האאופלוצפלוס".
אני דווקא מאוד מחבבת את הילדות שלי. הן חמודות. אבל השילוב של אמהוּת עם קריירה הוא אחד הדברים הקשים בחיים. הווטסאפ של הגן ושל בית הספר נמצא אצלי קבוע על מצב השתק. בגלל זה קורות לי כל הזמן פדיחות. כבר פעמיים פספסתי
שהילדה היא אמא של שבת. אחרי שהבאתי אותה לגן, הייתי צריכה להחזיר אותה הביתה, להלביש לה שמלה, להחזיר אותה לגן, לרוץ לסופר לקנות חלה, לרוץ לגן, ואז לרוץ שוב לסופר, כי מתברר שקניתי את החלה הלא נכונה.
כשיש לבנות שלי יום הולדת אני לא אופה עוגה לגן. אני קונה עוגה ממישהי שאופה מדהים, ואומרת להן שאני עשיתי. לזכותי ייאמר שאני לא ממש משקרת. יותר מעגלת פינות. בבוקר אני עוטפת את העוגה בניילון נצמד ואומרת לילדה "תראי איזה יפה אמא עשתה לך את העוגה".
בגלל הלו"ז הצפוף שלי, שכולל כתיבה, הופעות וצילומים, יש תקופות שאני בקושי רואה את הילדות. אני סובלת מרגשות אשם מטורפים והרצון לפצות מאוד גדול אצלי, אז אני עושה את המעשה המתבקש: קונה אותן ברכוש. לרוב בגדים. פאזלים אני לעולם לא קונה, כי זה אומר שאצטרך לעשות את זה איתן ואין לי עצבים. כשהן מבקשות פאזל, אני אומרת להן שלא היה.
מובן שאז רגשות האשם מתחילים שוב לצוף: מצד אחד, אני לא נמצאת הרבה עם הבנות שלי, מצד שני, אחרי שעתיים, בא לי כבר שמישהו ייקח אותן. מרוב שאני עובדת, אני מרגישה שאין לי זמן לעצמי או לזוגיות ורוצה קצת זמן לבד. זאת הסיבה שאני מתחילה להחשיך את הבית בשש. הלילה אצלנו תמיד בא מוקדם.
אבל זה לא שאני אמא לא טובה חלילה. להפך. כשאני בבית, אני זו שמעירה את הבנות, מכינה להן כריכים, ובשבע וחצי הן כבר מוכנות ליד הדלת כמו במסדר. אני אחראית על החוגים שלהן, לאבא שלהן אין מושג, ואני זו שתמיד לוקחת אותן לרופא כשהן חולות (בסדר, בסדר. אני מודה שמהחלק הזה אני דווקא נהנית. ללכת לרופאים בשבילי זה סוג של בילוי. אני קוראת לזה "יום כיף עם אמא").
גם בן הזוג שלי, אני חייבת לציין, הוא פרטנר ואבא מדהים. אם, למשל, הבנות ממש מתעקשות להרכיב פאזלים, אני שולחת אותן אליו. יש לו הרבה יותר סבלנות. ועדיין, תמיד מקומם אותי המשפט שבעלים אומרים לנשים שלהם: "מה? אני לא עוזר לך?" סליחה? אתה צריך לעזור לי עם הילדים? הם לא שלנו במידה שווה?
והגישה הזאת לא מאפיינת רק גברים. כשאחת הבנות לא מרגישה טוב, הגננות והמורות תמיד מתקשרות קודם אליי. כשרואים את בן הזוג שלי לוקח את הבנות לגן או מבלה איתן בגן שעשועים, כולם אומרים לי "וואו, זכית". אבל כשרואים אותי עושה אותו דבר בדיוק, אף אחד לא אומר לבן הזוג שלי "זכית". ומה? הוא לא זכה? בטח שהוא זכה. יש לו בבית את מפעל הפיס.
לירית בלבן
התביישתי בתקיפה המינית שאמא שלי עברה בילדותה. עכשיו אני מתחילה לדבר
מגי אזרזר
השתעבדתי למראה החיצוני. הייתי רודפת אחרי מעצבים כדי למצוא פריט שאף אחת לא לבשה
לירון וייסמן
הרגשתי שזה טירוף לחזור לעבודה אחרי שלושה וחצי חודשים אחרי הלידה
