מוזיאון העיר ורשה נפתח החודש למבקרים, והוא יותר מאטרקציה תיירותית חדשה בעיר העתיקה של בירת פולין. עם כ-7,000 מוצגים - חפצים היסטוריים, פסלים, ציורים ופריטי יום יום מהחיים בעיר - הוא מחדד את השאלה מהו מוזיאון בעידן הדיגיטלי. "מולטימדיה יש מספיק באינטרנט", אומר ל-Xnet אדריכל פטריק ז'ורביצקי, ממתכנני המוזיאון, כשאנחנו מסיירים בו. "בשביל זה לא צריך לצאת מהבית וללכת למוזיאון".
העיר העתיקה של ורשה, על סמטאותיה הרומנטיות, היא מהזירות התיירותיות והקולינריות התוססות והמוצלחות כיום באירופה (ואם אתם שם, לא כדאי להחמיץ את Pod Samsonem, מסעדה כפרית יפה ומעולה הסמוכה למוזיאון). אלא שהכנסיות המשוחזרות איבדו את עושרן הקישוטי (שעליו ויתר בשעתו השלטון הקומוניסטי), וגם חנויות המזכרות פחות מוצלחות. לכן, ההחלטה על פתיחתו של מוזיאון עירוני מחודש, שעשוי למשוך קהל רב ולהוסיף תוכן איכותי למבקרים בוורשה, היא החלטה מבורכת.
המוזיאון העירוני של ורשה נחנך לראשונה ב-1936, שלוש שנים לפני הפלישה הנאצית לפולין. במלחמת העולם השנייה הוא נהרס, וב-1954 נפתח מחדש במיקומו הנוכחי, עד שנסגר שוב ב-2012. כעת, לאחר עיצוב מחדש, נפתח המוזיאון בפעם השלישית, והוא מציג את סיפורה של העיר מאז שנוסדה בימי הביניים, דרך הפיכתה לעיר ומרכז פוליטי וכלכלי החל מהמאה ה-13, עבור בכיבושים ובשלטונות המתחלפים - לרבות בית מלוכה ששלט כאן 800 שנים - ועד המאה ה-20, שבה החליפה פולין ידיים בין אימפריות ומצאה עצמה במרכז הזוועה של מלחמת העולם השנייה.
ורשה נהרסה כליל במלחמה. רבים מתושביה, בהם כ-300 אלף יהודים, נרצחו. אחרי המלחמה היא נבנתה מאפס, אך סבלה משלטון קומוניסטי דכאני, שהסתיים רק ב-1989. מאז מתרחש בעיר תהליך פיתוח מזורז, שמצליח להשיג את הנתונים הממוצעים בכלכלה המערבית. כחלק מפיתוח הקשרים הבינלאומיים נחתמה בשעתו ברית ערים תאומות בין ורשה לתל אביב, שהקיץ מציינים לה 25 שנים.
תחושה של ביקור בית אינטימי
המוזיאון המחודש מאכלס 11 מבנים - שמונה מבנים ב"כיכר השוק" בעיר העתיקה ושלושה מבנים צמודים. הוא משתרע בסך הכל על פני 9,500 מטרים רבועים, כשליש מהם שטחי תצוגה והשאר ספרייה, משרדים ומעברים, חנות ובית קפה (שטרם נפתח). במבט מהכיכר נראה המוזיאון כרצף בתי מגורים טיפוסיים בעיר העתיקה, הבולטים בצבעוניותם ובאמנות המסורתית המוצגת בחזיתותיהם. בנייניו, כמו כל בנייני העיר העתיקה, הם מבנים משוחזרים, שנבנו על יסודות המבנים העתיקים ששכנו באתר עד מלחמת העולם השנייה.
בגלל ההתנגדות שהובילו הפולנים מול הכיבוש הנאצי, יותר מ-80% מבתיה של ורשה הוחרבו במלחמה, והעיר הפכה לעיי חורבות. עם שיקומה של העיר, הוחלט לשחזר באופן מדויק למדי את בתי העיר העתיקה, לרבות הארמון המרכזי והחומה ההיסטורית. כיום קשה לזהות שמדובר בבניינים שאת בנייתם הוביל שלטון קומוניסטי בלתי רצוי בשנות ה-50.
מבחוץ אין כל עדות, אפילו לא שלט בולט, להיותם של המבנים מוזיאון ומוקד תיירותי. בחזותם הם נותרו נפרדים זה מזה: כל מבנה מתנשא לגובה שונה - חמש עד שבע קומות מעל מפלס הרחוב וקומות מרתף. כאשר נכנסנו פנימה, גילינו כי המבנים חוברו אחד לשני, תוך שמירה על הייחוד הפנימי של כל בניין ועל חדרי המדרגות (שמהם יש לא פחות מעשרה).
מלבד הערך התיירותי, מסתתרים כאן ערכים עיצוביים ורעיוניים-קונספטואליים. ערכו של מבנה המוזיאון עצמו הודגש בקפידה על ידי מתכנני חידושו. כל חדר נראה אחרת ויש לו אופי ייחודי (בלי שאיכויותיו הוסתרו מאחורי קירות גבס לבנים, האופייניים לגלריות הקופסתיות והסטריליות במוזיאונים מודרניים). המהלך בוצע תוך חשיפת החומרים הטבעיים של הבניין, ובאמצעות תאורה מתאימה.
הפתחים המקומרים במעבר מקומה לקומה, או מחדר לחדר, והשימוש במדרגות העץ או האבן בעלי המעקות המפותחים, מעניקים תחושה של ביקור-בית אינטימי. מהחלונות שלא נאטמו בחלק מהחדרים ניתן להשקיף אל הכיכר או הרחוב הסמוך ולזכות במבט חדש על הסביבה. כך הפך המבנה עצמו, על פרטיו העתיקים והמשוחזרים, למוצג מרכזי של המוזיאון ולמרכיב משמעותי בחוויית הביקור.
"התנועה היא כמו בלבירינט"
במרוצת השנים נאספו בוורשה לא פחות מ-300 אלף פריטים, המספרים את סיפורם של אנשיה. חלקם הזעיר נחשף ומוצג כעת במוזיאון, שעוסק ב-21 נושאים שונים. קומותיו הן מבוך בלתי נגמר, המורכב מעשרות חדרים ובהם גלויות, תצלומים, ציורי נוף העיר, דגמי פסלים ציבוריים, מפות, תוכניות אדריכליות של בניינים, פרטי בניין, בתולות ים (סמלה של ורשה), מזכרות תיירותיות, אופנה, שעונים ועוד. על כל נושא הופקדו אוצר או שניים, ולכל נושא הוקדשו חדר או שניים.
במרתף, העשוי לבנים אדומות ותקרות מקומרות, מוצגים ממצאים ארכיאולוגיים לצד דגמים של אזורים שונים בעיר, ולוחות סטטיסטיים המסבירים את התפתחותה הכרונולוגית של ורשה. בקומה נוספת, עמוקה יותר, מצוי מרתף יינות; שהקמתו, כמו של חדרים רבים אחרים, טרם הושלמה. כשזה יקרה, בשנה הבאה, ימכרו במרתף בקבוקי יין שמיוצר במיוחד למוזיאון.
כדי לאפשר למבקרים חסרי סבלנות לקצר את הביקור מבלי להחמיץ את הרעיון המרכזי, נבחר בכל חדר פריט אחד, שלדעת האוצרים מייצג באופן מיטבי את העיר, והוא מודגש על פני שאר המוצגים באמצעות רקע שחור, כך שהוא בולט היטב לעין.
"התנועה במוזיאון היא כמו בלבירינט", מסביר האדריכל ז'ורבצקי. "במשך שבעה חודשים התלבטנו איך לכוון את הקהל בין כל אותם קומות וחדרים. בסוף הגענו למסקנה שזה בלתי אפשרי והחלטנו לתת למבקרים לכוון את עצמם באופן אינטואיטיבי. להעמיד לרשותם שילוט הכוונה לתצוגות השונות, אך לא להוביל אותם". ואכן, ההליכה במוזיאון מפותלת, מבלבלת וניתן בקלות ללכת בו לאיבוד, ממש כמו בשיטוט בעיר גדולה.
מי יצר את כלי הכסף?
התצוגות המרהיבות ביותר הן אוסף כלי הכסף ואוסף הפורטרטים של תושבי העיר לדורותיה. שני דיוקנאות של תושבים חריגים בעיר הודגשו על פני השאר. על קיר אחד דמותו של אוגוסטה אגלובי או'בראון (August Agbola O'Browne) – מוזיקאי ג'ז ניגרי שהגיע לעיר בשנות ה-20 והשתקע בה. במלחמת העולם השנייה הוא נותר בעיר, והיה לאדם השחור היחידי שהשתתף במאבק הפולני בנאצים. הוא אפילו הצליח לשרוד.
על קיר סמוך בולטת דמותו המשופמת של בולסלב ביארוט (Bolesław Bierut), נשיא פולין הקומוניסטי וסוכן הנקוו"ד (גוף השיטור והריגול הפנימי בברית המועצות), שבו הפולנים רואים פושע מלחמה. עדיין, ביארוט היה זה שהוביל את הקמתה של ורשה מהריסותיה, החזיר את מעמדה המרכזי בפולין ודחף לשחזור העיר העתיקה – מהלך חדשני בשעתו (עד אז לא שוחזרה בעולם עיר עתיקה בהיקף דומה). ביארוט מת, מסיבה לא ברורה, בעת ביקור במוסקבה ב-1956.
באוסף כלי הכסף יש ייצוג נכבד לכלים שמקורם בבתים יהודיים, כמו פמוטים לנרות שבת וחנוכיות. בהסברים המפורטים הנלווים לתצוגה, שאותם ניתן לשלוף ממגירות הממוקמות בתחתית הוויטרינות, כך שאינן פוגעות ברצף התצוגה, זוכים האמנים ובעלי המלאכה שיצרו את הכלים להתייחסות - עם תמצית ביוגרפית החושפת את סיפוריהם. רבים מהם, כאמור, היו יהודים.
לא להאיר את העיר באור שלילי
לעיניים ישראליות בולטת העובדה שלמרות מקומה המשמעותי של הקהילה היהודית בעיר (לפני מלחמת העולם השנייה יהודים היוו כשליש מתושביה), היא כלל אינה מודגשת בתצוגת המוזיאון. הנהלת המוזיאון אמנם הצהירה כי התצוגה אינה מייצגת סיפור בודד ולא מתמקדת בנרטיב אחד, אך נראה כי היתה כאן כוונה להצניע ככל הניתן קונפליקטים חברתיים כמו אנטישמיות ושואה. הקונפליקטים היחידים שזוכים לחשיפה הם הקונפליקטים הפוליטיים – פולנים נגד הכיבוש הנאצי ופולנים נגד הכיבוש הקומוניסטי.
ליהודים מוקדש אמנם מוזיאון שלם בחלק אחר בעיר (וגם הוא ספג ביקורת בנושא), אך הנושאים הטעונים האלה הם חלק בלתי נפרד מסיפורה של ורשה, ובוודאי מעסיקים רבים מהתיירים הפוקדים את העיר.
האמת צריכה להיאמר: לכל עיר יש כביסה מלוכלכת. אחרי הכל, מוזיאונים לתולדות ערים קיימים בכל העולם, גם בישראל, אבל איזו עיר רוצה לחשוף פצעים ולהאיר את עצמה באור שלילי? גם ב"בית העיר" בתל אביב, ב"מוזיאון העיר" בחיפה וב"מוזיאון מגדל דוד" נמנעו במשך השנים מלהציג תערוכות מעוררות קונפליקטים, מתחים ומאבקים, כאלה החושפים את הצד הפחות יפה של העיר.
המעצבים: שלושה אדריכלים צעירים
את המוזיאון תכננו שלושה אדריכלים צעירים: ז'ורבצקי (34), אגנישקה לנקו (35) ומיכאל סוקולובסקי (26), שהצליחו לגבור על 40 משרדים אחרים בתחרות התכנון שהתקיימה ב-2014. ז'ורבצקי ולנקו צברו ניסיון במשרדים ותיקים. סוקולובסקי רק סיים אז את לימודיו.
השלושה, כמו מרבית צוות המוזיאון, אינם ילידי העיר. ורשה, בדומה לתל אביב, מקבצת אליה צעירים אינטלקטואלים מכל רחבי פולין והם אלה שהופכים אותה לאטרקטיבית. את משרדם Studio PL , המבהיק בלובנו, פתחו השלושה עם זכייה בתחרות לתכנון בניין מרשים במרכז העיר, שעל חלקו עדיין נותרו (באופן מכוון) פגיעות קליעים, זכר למאבק שהתחולל בין הפולנים לנאצים. מאז היה המשרד מעורב בעבודות קטנות, ניגש בעיקר לתחרויות תכנון בתקווה לזכות בפרויקט הגדול הבא, וכיום מתמקדים השלושה בעבודה על המוזיאון, שאמנם פתח את שעריו למבקרים אך העבודה בחלקים ממנו עדיין נמשכת.
"בהצעה שהגשנו לתחרות התמקדנו באידיאולוגיה ורעיון, יותר מאשר בעיצוב יפה", מספר ז'ורבצקי. למרות זאת, התוצאה מוקפדת ומרהיבה. לאחר הזכייה ערכו האדריכלים שינויים בהצעה המקורית - 50 מוצגים בתערוכת כלי הכסף, לדוגמה, תפחו ל-700. בסך הכל צפויים להיות מוצגים במוזיאון כ-7,300 פריטים – מספר עצום למוזיאון בגודל כזה.
"זו תערוכה שהיא גם על האנשים"
"בפולין אין מוזיאונים מספיק טובים לדעתנו", מספרים האדריכלים על מקורות ההשראה שלהם. "המוזיאונים שהכי אהבנו הם ה-Neues Museum בברלין, שאת חידושו תכנן דיוויד צ'יפרפילד; וה-Rijksmuseum באמסטרדם, שאת חידושו תכננו האדריכלים הספרדים קרוז ואורטיז. כמו שם, גם במוזיאון בוורשה רצינו להפגיש את המבקרים עם המוצגים ומוצאם, לספר למי היו שייכים ומה הסיפור שלהם. זו תערוכה שהיא גם על האנשים שחיו כאן".
את ההשראה לשיטת התצוגה קיבלו מהתצוגה במוזיאונים הראשונים שקמו, ושהיו למעשה אוספים פרטיים שהתאפיינו בצפיפות של פריטים המחולקים על פי קטיגוריות. את מתקני התצוגה, שנבנו כאן מפלדה צבועה ועץ, הם עיצבו באופן שמאפשר להחליף בהם מוצגים בקלות ובמהירות, כך שגם תצוגת הקבע תתחדש מעת לעת. הפרטים היחידים שהותירו מהמוזיאון הקודם הם ציור קיר גדול, קומוניסטי באופיו - דגם של העיר במאה ה-18 - והריהוט בספרייה, שעוצב במיוחד על ידי מעצב פולני מפורסם בשנות ה-50.
עקב סוגיות אבטחה, רק כ-200 מבקרים יורשו להיכנס בכל שעה. למרות הסתייגותם של המתכננים מתצוגה טכנולוגית ("אחרי שנתיים כל הטכנולוגיה מתקדמת, ואז גם כל התצוגה מתיישנת") יש כוונה להעלות לאינטרנט תצלומים ופרטים של כל המוצגים באוסף המוזיאון, כך שגולשים בכל מקום בעולם יוכלו ללמוד דרכם על ורשה.
"כל הצעה שלנו נתקלת בספקנות"
חידוש המוזיאון עלה 64 מיליון זלוטי (שערו של הזלוטי דומה לזה של השקל), מהם כ-16 מיליון הושקעו בהקמת התצוגה החדשה. האם הנהלת המוזיאון לא חששה להפקיד פרויקט כל כך יקר ובולט בידיים של אדריכלים צעירים?
"הם היו מופתעים כשגילו מי אנחנו", מתוודים האדריכלים, "ועד היום הם מאוד חשדניים. כל הצעה שלנו נתקלת בספקנות. כל הזמן הם אומרים: 'זה לא נראה לנו אפשרי, אתם בטוחים שניתן לעשות את זה?' ואנחנו עונים: 'כן, זה אפשרי', ובאמת מצליחים. הם מופתעים, אבל למחרת ביחס לעניין אחר הם שוב חוזרים ושואלים. זה קשה. היה לי ניסיון של עשר שנים במשרד קודם וגם לאגנישקה, אך לא עבדנו על מוזיאון", מודה ז'ורבצקי.
המוזיאון המחודש מצטרף לשורה ארוכה של מוזיאונים שנחנכו בשנים האחרונות בפולין; מוזיאונים שיותר משהם חושפים את ההיסטוריה, הם מעניקים לה פרשנות התואמת את הלך הרוח הכללי בפולין.
מיכאל יעקובסון ביקר במוזיאון בהזמנת עיריית ורשה והמכון הפולני בתל אביב.
- אדריכלים: PL Studio
Agnieszka Lanko (Łańko)
Patryk Zurawski (Żurawski)
Michal Sokolowski (Sokołowski)
