מגיל 16 אני עיתונאית. התחלתי את דרכי המקצועית כתלמידת תיכון בקריית חיים והמשכתי כסטודנטית ללשון ולמדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, שאליה הגעתי שבוע לאחר השחרור מהצבא.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- הסטודנט הישראלי התאהב באתיופיה וניצל אותה להצעת נישואים
הקשר הראשון עם "לאשה" החל מבקשה של חבר, חוקר פרטי. הוא ביקש שאתרגם לו את דבריו של ניצול שואה ערירי דובר יידיש. במהלך תרגום השיחה הבנתי שיש כאן סיפור מרתק: הקשיש חיפש את בתו, שנעלמה מאז תום מלחמת העולם השנייה. ביקשתי רשות, כתבתי את הסיפור ושלחתי אותו למי שהיה עורך "לאשה", דוד קרסיק. הבת האובדת לא נמצאה, אבל מאותו יום הצטרפתי לצוות הכותבים של המגזין.
אז איך מספרים על עשרות שנות עיתונאות? איך בוחרים אחדות מבין אלפי כתבות ואחדים מאלפי מרואיינים? הרי כל מי שנתן את עצמו בידיי, התיר לי להיכנס לחייו, לשוטט בפינות הנסתרות של נפשו ולהעלות את סיפורו על הכתב - השאיר בי משהו משלו.
אולי אספר על המפגש המרתק שקיימתי ב־1986 עם אלי ויזל בביתו בניו יורק לאחר שזכה בפרס נובל לשלום? או על תרז חדד, אשתו של מייג'ור חדד, מפקד צד"ל בדרום לבנון, שאותה פגשתי בביתה במרג' עיון שבועות ספורים לפני מלחמת לבנון הראשונה? או על ישראל גפן, אביו של יהונתן גפן, שנפצע בפיגוע טרור בשופרסל בירושלים ב־1969, שלושה ימים לאחר נישואיו השניים? אבל איך אספר על אלה ואנטוש את האחרים? החלטתי ללכת בדרך האסוציאציה. להזכיר רק אחדים, בהנחיית הזיכרון והלב.
צירים אחרי ראיון
אדם אינו אלא מכלול זיכרונותיו, והזיכרונות האישיים שלי שזורים קשר בל יינתק בזיכרונות המקצועיים.
ב־19 בספטמבר 1967, שלושה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, ירדתי בסולם עץ רעוע לאתר ארכיאולוגי רוחש, 30 מטר מתחת לפני הכביש. הארכיאולוגית הבריטית פרופ' קתלין קניון, שחקרה את עתיקות עיר דוד, עמדה על כך שהראיון שלנו יתקיים בחפירות עצמן. כעיתונאית צעירה ונלהבת, העובדה שהייתי בסוף החודש התשיעי להריוני לא עצרה בעדי. ירדתי שלב אחרי שלב, ראיינתי אותה על תגליותיה הסנסציוניות (שאת חלקן סתרו תגליות אחרות עם השנים) ושבתי לעלות בכבדות בסולם. אחרי כמה שעות החלו הצירים, ולמחרת בבוקר ילדתי.
את הכתבה כתבתי למחרת, בכתב יד, על מיטתי במחלקת היולדות של בית החולים ביקור חולים. הדפים הוכנסו למעטפה, ובן זוגי הביא אותה למערכת "ג'רוזלם פוסט", שממנה יצא בחצות הלילה משלוח מירושלים לתל אביב. העיתונאים הירושלמים נהגו לשלוח את הכתבות שלהם באמצעות רכב ההסעה, ושליחי העיתונים, ובהם גם שליח "לאשה", הגיעו מדי יום לנקודת האיסוף. לא פעם נשכחה מעטפה בירושלים, וכתבה הייתה מגיעה למערכת כעבור שלושה ימים או יותר, מהלך אלפי שנות אור מלחיצת SEND במקלדת של היום.
חתונת האסירה לשעבר
בביקוריי התכופים בנווה תרצה הכרתי את הנשים שמעבר לכותרות הסנסציוניות. ביקרתי שם לראשונה ב־1972, ובשובי הביתה הזלתי דמעות על גורלן המר של צמד האחיות היפהפיות נדיה ומרלן ברדלי וחברתן אוולין בארג', צעירות אירופאיות מקסימות שנידונו לאבד את שנותיהן היפות ביותר במאסר ממושך בשל הברחת אמל"ח לישראל, בשליחות ארגון חבלה.
בנווה תרצה פגשתי גם את ש', שנידונה למאסר עולם על רצח בעלה, כשהייתה בת 20 ואם לפעוטה. לימים, כשעונשה הומתק והיא שוחררה והחלה בחיים חדשים, נשארנו בקשר. באחד הימים הזמינה אותי כאורחת כבוד לחתונתה עם גבר שמשפחתו לא ידעה על עברה. שם, להפתעתי, פגשתי מכרים ותיקים ממשפחת החתן, וכדרכם של אורחים בחתונות, נשאלתי מצד מי הגעתי לאירוע. "מצד הכלה", אמרתי, ומיהרתי להתרחק כדי שלא לתת פתח לשאלות נוספות.
גלידה עם מחבלת
גם את המחבלת פאטמה ברנאווי, שנתפסה ב־1968 כשניסתה להטמין פצצה בקולנוע ציון בירושלים, הכרתי בנווה תרצה. היא נידונה למאסר עולם והייתה אסירה למופת, דיברה עברית רהוטה שלמדה בכלא ועבדה בחדר האוכל של הסוהרות. ב־1978 היא שוחררה, גורשה מהארץ והשתלבה במועצה הלאומית הפלסטינית. לאחר מכן נישאה לפאוזי נימר, מחבל לשעבר ואסיר עולם ששוחרר בעסקת ג'יבריל, ונבחרה על ידי יאסר ערפאת להקים את משטרת הנשים של האוטונומיה.
עקבתי אחריה מרחוק והשתוקקתי ליזום פגישה בין האסירה לשעבר לבין מי שהייתה מנהלת הכלא בתקופת מאסרה. רעיה אפשטיין, שפרשה כבר מכהונתה, הביעה נכונות למפגש בביתה שבהרצליה, וגם פאטמה שמחה על היוזמה. לא נותר לי אלא לנהל את המגעים הדרושים באמצעות שלטונות צה"ל. ההליך כולו נמשך חודשים ארוכים, אבל השכם בבוקרו של סוף דצמבר 1995 חיכיתי לברנאווי במעבר ארז עם בן זוגי, שנידב את עצמו למבצע ההסעה. אפשטיין וברנאווי נפלו זו לזרועות זו כשתי ידידות ותיקות שלא נפגשו 18 שנה. בסופו של יום, כשעלתה למכוניתנו, ביקשה: "אולי נעבור ביפו? בילדותי נהגתי לבקר שם את דודי, ואני מתגעגעת".
לקחנו אותה למחוז חפצה, טיילנו יחד ברובע העתיק, אכלנו גלידה והחזרנו אותה בשעה היעודה למעבר ארז. בטרם צאתה מביתה של מנהלת הכלא, הביעה ברנאווי את אמונתה באפשרות של שלום. "כדי לפתוח דף חדש צריך לשטוף את הדם מהידיים", אמרה. מאז, לצערנו, זרמו נחלי דם רבים בין עזה לישראל. ניסיונותיי לגלות מה עלה בגורלה עלו בתוהו, אבל היא נשארה בזיכרוני כחוויה מתקנת, ועל הקיר בחדר העבודה שלי ממוסגר צילום של ידיים שלובות – ידיהן של רעיה ופאטמה. אולי עוד נתראה בבוא השלום.
האחיינית של עגנון
פתיחת שעריה של ירושלים במלחמת ששת הימים חשפה סיפורים של משפחות מעורבות, יהודיות־ערביות, שנשארו משני צדי החומה שחצתה את העיר 19 שנה.
כך, למשל, חשפתי את סיפורה של בת אחותו של הסופר ש"י עגנון, אסתר ויינר־נשאשיבי. בגיל 16, כשעבדה בחנות הפרוות של אביה, התאהבה בג'וואר נשאשיבי, בן למשפחה ערבית, ונישאה לו למרות התנגדות ההורים. 32 שנים היא נקראה סמיחה נשאשיבי, התערתה בחברה הערבית במזרח העיר, ילדה שלושה ילדים, וב־1954 נפרדו היא ובעלה. ב־1967 שבה לזהותה היהודית. שלוש שנים אחר כך הייתה אסתר ויינר בין האלפים שליוו את דודה, ש"י עגנון, בדרכו האחרונה.
המרגלת שלנו בביירות
ב־1973 חשפתי את סיפורה של שולה קישיק־כהן, שהייתה מרגלת ציונית בביירות (והלכה לעולמה בחודש שעבר). איך חושפים סיפור כזה? צריך להיות במקום הנכון ברגע הנכון. כאחראית על מדור הטלוויזיה של "לאשה" הסתובבתי במסדרונות הטלוויזיה הישראלית שהייתה אז בחיתוליה. באחד הימים ניגש אליי הבמאי יעקב אסל ואמר: "אולי תכתבי על חמותי?" ומיד הוסיף: "היא הייתה מרגלת ציונית שנידונה למוות בביירות".
כבר למחרת ישבתי מולה ושמעתי את סיפורה הלא ייאמן של שולה קישיק־כהן, האישה היחידה בלבנון שנידונה למוות על ריגול לטובת ישראל עוד לפני קום המדינה. כשהייתה תושבת ביירות ואם לשישה, התגייסה ביוזמתה לסייע למדינה שבדרך ועסקה גם בהברחת יהודים לארץ. היא נעצרה כמה פעמים ושוחררה מחוסר הוכחות. ב־1961 הועמדה למשפט כ"מרגלת ציונית" ולאחר שנתיים של חקירות קשות, עינויים ומכות חשמל, נידונה למוות. במשפט חוזר הומתק עונשה למאסר עולם, ובהמשך – ל־20 שנה. אחרי מלחמת ששת הימים שוחררה בחילופי שבויים, ומשפחתה הגיעה לארץ דרך קפריסין. שש שנים התגוררה בירושלים באלמוניות ולא זכתה להכרה בתרומתה לביטחון המדינה. העוול תוקן מאוחר יותר. ב־1980 פורסם הספר "שם צופן: הפנינה" – כינויה המחתרתי – והיא זכתה לכבוד ולהוקרה.
מצרייה בזהות בדויה
בנובמבר 1977 הגיע הנשיא אנואר סאדאת לישראל. במסיבת עיתונאים איתו קם אחד המשתתפים, קרא לו בהתרגשות "כבוד הנשיא שלי!" ונחשף כיוסף סמיר, איש קול ישראל בערבית, מצרי מוסלמי במוצאו. החלטתי ליזום ראיון איתו, הוא בירר על אודותיי והשתכנע, והוזמנתי לדירה שבה התגורר עם אשתו לילי ושלושת ילדיו: חיה (אז בת תשע ובהמשך, הזמרת חיה סמיר, סולנית השיר "יונה עם עלה של זית" של להקת פיקוד דרום), דינה (שש) וסמי (חמש). אשתו לילי סירבה להתראיין.
הסיפור שנפרש באוזניי היה מסעיר: סמיר, בשמו המקורי נביה סרחאן, היה עיתונאי ומשורר שהתנגד לשלטונו של נאצר. הוא ולילי ברחו ממצרים והגיעו לישראל. כאן חיו בזהות שאולה, דבר שהסתירו אפילו מילדיהם.
לילי סקרנה אותי. אחת לכמה ימים התקשרתי אליה וביקשתי להיפגש. משנעתרה, המשכנו את שיחתנו במשך כמעט שנה, שבה הפכנו למשפחה. ישבנו יחד יום אחר יום והיא סיפרה לי על חייה כילדה בכפר המצרי, על טקס המילה הברברי שעברה ועל כך שבגיל 14 נבחרה על ידי גבר מבוגר ממנה להיות אשתו, מה שגרם לכך שחייה קיבלו תפנית בלתי צפויה לחלוטין. קורותיה כונסו בספרי "גולה בירושלים", שיצא לאור ב־1981, והוכיח בפעם המי יודע כמה, שהמציאות עולה על כל דמיון. זהו, למעשה, המשפט שחרות על לוח ליבי: המציאות דמיונית מכל דמיון, ואין אדם שאין לו סיפור. עם השנים השתנו אופי הנושאים וסגנון השפה, אבל בסופו של דבר, סיפור טוב נשאר סיפור טוב.
שורה תחתונה:
כל אדם שאני עומדת לפגוש לראיון מאתגר אותי, ואני מקווה שאשכיל לשאול את השאלות שיחשפו את הסיפור, כמו שפיגמליון חשף באבן את גלתיאה והפיח בה רוח חיים. כך היה בכתבה הראשונה שלי, כך גם כיום, ואני מקווה מאוד שכך יהיה ב־50 השנים הבאות: שהסקרנות לא תיגמר לעולם.
_______________________________________________________
ציפי רומן הביאה גם את סיפורה המרתק על אלינה זולוטושקו, שעורר תגובות רבות, לא כולן חיוביות. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
