המתנה שביקשה ליום הולדתה ה-50: להתנדב למען ילדים עניים בהודו

חנה דוד רצתה לחגוג את האירוע כך: לחיות בניו דלהי בלי מים חמים וטלפון, לישון על מזרן וללמד בבי"ס. כך היא סגרה מעגל וחזרה למחסור שידעה בילדותה

זהר אליה

|

21.06.17 | 03:34

חנה ונתנאל דוד בביתם ברמת גן. "כנראה שעשינו משהו שהרבה אנשים רוצים לעשות, ולא מעזים" (צילום: טל שחר)
חנה ונתנאל דוד בביתם ברמת גן. "כנראה שעשינו משהו שהרבה אנשים רוצים לעשות, ולא מעזים" (צילום: טל שחר)
בני הזוג בחדר השינה בניו דלהי. "היה לנו מלון, אבל אחרי שראינו את הילדים, לא רצינו לחזור אליו. הפכנו לחלק מהשכונה" (צילום: אלבום פרטי)
בני הזוג בחדר השינה בניו דלהי. "היה לנו מלון, אבל אחרי שראינו את הילדים, לא רצינו לחזור אליו. הפכנו לחלק מהשכונה" (צילום: אלבום פרטי)
דוד בבית הספר בניו דלהי. "הלכתי לאהוב את אלה שזקוקים לזה, ואולי למעשה אני זו שהייתי זקוקה לכך" (צילום: אלבום פרטי)
דוד בבית הספר בניו דלהי. "הלכתי לאהוב את אלה שזקוקים לזה, ואולי למעשה אני זו שהייתי זקוקה לכך" (צילום: אלבום פרטי)
שכונת העוני שבה התנדבו בני הזוג. "יש שם חורבות מלאות בזבל, הביוב זורם בצדדים, ילדים עירומים עושים צרכים ברחובות" (צילום: אלבום פרטי)
שכונת העוני שבה התנדבו בני הזוג. "יש שם חורבות מלאות בזבל, הביוב זורם בצדדים, ילדים עירומים עושים צרכים ברחובות" (צילום: אלבום פרטי)
בני הזוג עם העובדת הסוציאלית סונו קאור. "אין מספיק תרומות, ולפעמים היא משתמשת בכספה הפרטי" (צילום: אלבום פרטי)
בני הזוג עם העובדת הסוציאלית סונו קאור. "אין מספיק תרומות, ולפעמים היא משתמשת בכספה הפרטי" (צילום: אלבום פרטי)
חנה ונתנאל דוד עם הילדים שלימדו. "הם הישרדותיים כמו כלבי רחוב, אבל יש להם שמחת חיים ורצון להקשיב" (צילום: אלבום פרטי)
חנה ונתנאל דוד עם הילדים שלימדו. "הם הישרדותיים כמו כלבי רחוב, אבל יש להם שמחת חיים ורצון להקשיב" (צילום: אלבום פרטי)

ליום הולדתה ה-50 ביקשה חנה דוד מבעלה נתנאל מתנה לא שגרתית – להתנדב בהודו. לא מעט גבות הורמו, כולל של הבעל, אבל היא התעקשה, ובחג הפסח האחרון עזבו בני הזוג את דירתם היפה ברמת גן, נפרדו מארבעת ילדיהם ונסעו לשלושה שבועות להודו כדי לעזור לילדים שחיים באחד המקומות הקשים בעולם - שכונות העוני בניו דלהי - וללמד אותם אנגלית, חשבון וגיאוגרפיה.

 

>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

"אלה מקומות מזעזעים", מספרת דוד. "יש שם חורבות מלאות בזבל, הביוב זורם בצדדים, ילדים עירומים עושים צרכים ברחובות, עכברים וזבובים ענקיים נמצאים בכל מקום. את הילדים מלמדים רק שעתיים-שלוש ביום כי הם עובדים - מקבצים נדבות, סוחבים סלים, אוספים זבל. חלקם חיים ממש על הכביש הראשי הסואן ועוצרים את המכוניות הנוסעות כדי שישלמו להם".

 

גם דוד עצמה עברה ילדות לא קלה, אם כי נוחה יותר: אמה נפטרה כשהייתה בת שבע, והיא נדדה בין משפחות אומנה קשות-יום ופנימיות. כמי שגדלה ללא אהבה ותמיכה הורית, מצאה נחמה בנתינה לאלה שגדלים בלי כלום. "כשהסתכלתי על הילדים בהודו", היא אומרת, "ראיתי את עצמי, וכשחיבקתי אותם, זה היה כאילו חיבקתי את חנה הילדה שאף פעם לא הייתה לה משפחה שהגנה עליה. בהודו עשיתי תיקון פנימי לעצמי. הלכתי לאהוב את אלה שזקוקים לזה, ואולי למעשה אני זו שהייתי זקוקה לכך".

 

דוד בבית הספר בהודו. "עשיתי תיקון פנימי לעצמי" (צילום: אלבום פרטי)
    דוד בבית הספר בהודו. "עשיתי תיקון פנימי לעצמי"

     

    חזרתי אישה אחרת

     

    להודו הגיעה דוד בפעם הראשונה לפני שנתיים, כשהצטרפה לבתה לטיול של אחרי השחרור. "התאהבתי בהודו ובהודים", היא מספרת, "בעושר התרבותי, ברוחניות, בדתיות ובזה שהם רואים בכל דבר את היופי ואת הטוב. חזרתיאישה אחרת והרגשתי שהודו נתנה לי כל כך הרבה, שאני חייבת להתנדב ולהחזיר לה".

     

    אבל התברר שהתנדבות בהודו היא לא עניין פשוט. כשדוד חיפשה אפשרויות באינטרנט, מצאה רק סוכנויות שגבו סכום נכבד עבור החוויה. בסוף יצרה קשר עם בחור הודי שהכירה בטיול ושחיבר אותה לעמותה מקומית. העמותה, Thrive Seed, הוקמה על ידי סונו קאור, עובדת סוציאלית מניו דלהי שמפעילה ארבעה בתי ספר בשכונות העוני. מי שרוצה להתנדב ולעזור למורים המקומיים, משלם עשרה דולרים ליום – סכום שנועד לתפעול השוטף של בית הספר ובמקרים מסוימים מועבר להורים שמתקשים לוותר על הפרוטות שילדיהם מרוויחים בעבודה. כדי לעודד את הילדים לבוא ללמוד במקום לעבוד, מובטח להם לקבל פעם בשבוע פינוק מיוחד – אוכל חם.

     

    "כשמביאים אוכל חם לבית הספר", מספרת דוד, "פתאום כל הילדים בשכונה מתאספים כמו עדר ומצטופפים על הגדרות, אבל סונו אומרת להם שמי שרוצה אוכל, חייב לבוא כל השבוע. זה קורע לב לראות את הילדים מסתכלים ולא מקבלים אוכל, אבל מטרת העמותה היא לעודד ילדים ללמוד, וכמות האוכל מוגבלת. אין מספיק תרומות, ולפעמים סונו משתמשת בכספה הפרטי".

     

    איך נראו הימים שלכם שם?

    "היה לנו מלון, אבל אחרי שראינו את הילדים, לא רצינו לחזור אליו אלא הלכנו ללינה מקומית – חדר קטן בתוך בית הספר, עם מזרן על הרצפה, מאוורר תקרה וזהו. חיינו בלי מים חמים, טלוויזיה או אינטרנט, אבל כך הפכנו לחלק מהשכונה. כל בוקר היינו יושבים עם הזקנים בחנות הפינתית, מטיילים ומכינים מערכי שיעור. בערב היינו יושבים עם סונו ובעלה ראג'ו ומדברים על הילדים ועל בית הספר".

     

    מחלקים אוכל חם לילדים. "זה קורע לב" (צילום: אלבום פרטי)
      מחלקים אוכל חם לילדים. "זה קורע לב"

       

      דוד אומרת שהחיבור שלה עם המארחת ההודית היה מיידי, אולי משום שהסיפור שלה, כמי שבנתה את עצמה מכלום, תאם את הנרטיב שהעובדת הסוציאלית המקומית מנסה להעביר למטופליה. "כשנתנאל ואני רצינו לתת כסף לאחד המקומיים, סונו כעסה: היא אמרה שהיא רוצה לחנך אותם לעבוד בשביל כסף. לעומת זאת, תרומה של ציוד משרדי שהבאנו מהארץ התקבלה בברכה, כי זאת לא נדבה אלא כלים שימושיים. סונו גם מכשירה אמהות לייצר ארנקים ותיקים בעבודות יד. בשיעורים שיחקנו עם הילדים וגם לימדנו אותם שמות של חיות, הסברנו להם מה זה אוקיינוס וכמובן סיפרנו על ישראל וירושלים".

       

      ילדי בית הספר הם בני חמש עד 13. חלק מהתלמידות הגדולות כבר נשואות - ועדיין, ילדים הם ילדים. "הבאנו המון מתנות קטנות מהארץ", מספרת דוד, "והיה מכמיר לב לראות אושר של ילד שמקבל רעשן או מסכה. הילדים שם הישרדותיים כמו כלבי רחוב, אבל יש להם שמחת חיים ורצון לשבת ולהקשיב".

       

      איזה דברים ששמעתם ריגשו אתכם במיוחד?

      "באחת ההפעלות דיברנו על חלומות, ושאלתי מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים. הרוב אמרו שהם רוצים להיות 'דידי', מורה, והיו כאלה שהזכירו בעלי מקצוע אחרים - שוטר או רופא. ידעתי שזה לא יתגשם, אבל חשבתי שעצם זה שיש להם שאיפות ותקוות, זה מה שחשוב".

       

      נתנאל דוד עם ראג'ו קאור. "הבאנו המון מתנות קטנות מהארץ" (צילום: אלבום פרטי)
        נתנאל דוד עם ראג'ו קאור. "הבאנו המון מתנות קטנות מהארץ"

         

        הכפלתי את גילה של אמי

         

        לדוד היה חשוב להתנדב דווקא ביום הולדתה ה-50. "הגיל הזה משמעותי לי במיוחד, כי הכפלתי את גילה של אמי, שנפטרה כשהייתה בת 25. רוב שנותינו המשותפות היא הייתה חולה, אבל אני זוכרת היטב את החיוניות שלה, את האהבה שלה אליי, את צליל קולה ואפילו את אחיזת ידה בידי. כשהיא נפטרה בפתאומיות, נעלמה הדמות הכי משמעותית בחיי. הייתי הבת הבכורה, ומתחתיי יש שני בנים, ועד היום אני מתווכת בין הזיכרונות שלי ממנה לבינם".

         

        היא התחתנה עם נתנאל (54) בגיל 20, אחרי ילדות של מעברים וחוסר במסגרת משפחתית, ונולדו להם מתן (29), אלה (23), עילאי (14) ונהורא (עשר). נתנאל הוא מסגר, והיא למדה ניהול מערכות בריאות ועבדה שנים רבות במכבי שירותי בריאות. בגיל 40 החליטה לעשות הסבה, השלימה תואר שני בייעוץ ובפיתוח ארגוני, וכיום היא יועצת ארגונית, קואוצ'רית ומרצה במכללה למינהל ובמכללה האקדמית תל אביב-יפו.

         

        "באחת ההפעלות דיברנו על חלומות, ושאלתי מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים. הרוב אמרו שהם רוצים להיות 'דידי', מורה. ידעתי שזה לא יתגשם, אבל חשבתי שעצם זה שיש להם שאיפות, זה מה שחשוב"

        "כמרצה של סטודנטים מוסלמים, נוצרים ויהודים אני מתעסקת הרבה עם קונפליקטים", אומרת דוד. "הודו לימדה אותי להוריד את מעטה הביקורת והשיפוטיות ושינתה את הדרך שבה אני מלמדת. היום אני רואה בסטודנטים שלי לא רק תלמידים אלא אנשים שאני רוצה לעזור להם לעצב את עתידם ממקום של חמלה ואהבת הזולת".

         

        לדבריה, הנסיעה שלה להודו עוררה תגובות נלהבות. "אפילו הסטודנטים שלי התכתבו איתי כשהייתי שם. היו גם תגובות של 'איכסה', אבל זה היה מינורי. כנראה שנתנאל ואני עשינו משהו שהרבה אנשים רוצים לעשות, ולא מעזים".

         

        גם הילדים מפרגנים. בזמן הנסיעה שמרו שני הגדולים על שני הקטנים, וכולם גאים בכך ש"ההורים לא נסעו סתם לטייל אלא כדי להתנדב ולעזור". עילאי ונהורא עוסקים גם הם בפעילות התנדבותית, בבית ספר ובבית אבות, ואמם כבר מחכה לרגע שתוכל לקחת אותם איתה להתנדבות בהודו.

         

        ומה לגבי עניי עירך?

        "אנחנו מתנדבים גם בארץ. אני מאמנת בחינם צעירים שידם אינה משגת; בעלי מתנדב בעמותה למבוגרים, ויש משפחה חרדית שאנחנו עוזרים לה באופן קבוע, אבל בגלל שהעוני בהודו הוא כל כך מחריד, העזרה שנותנים שם יותר משמעותית ויותר מורגשת. תרומה של 100 דולר יכולה להחזיק בית ספר במשך חודש שלם".

         

        ______________________________________________________

         

        גם אשתו של כוכב הטלוויזיה המפורסם אוהבת את הודו. הקליקו על התמונה:

         

        "יגאל והילדים דאגו ולחצו שאחזור". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך הספר "הודו – הדיסנילנד שלי")
        "יגאל והילדים דאגו ולחצו שאחזור". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך הספר "הודו – הדיסנילנד שלי")

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד