היו זוג שעשה את צעדיו הראשונים במסלול מבטיח להצלחה. שגית חקלאי סיימה את לימודי הארכיטקטורה בארצות־הברית והשתלבה במשרדה של אורלי שרם, המתמחה בעיצוב בתי חלומות לאלפיון העליון. צפריר, בעלה, חזר ארצה עם תואר ראשון ושני במנהל עסקים ועבד בחברת הייטק גדולה. רומי, בתם הבכורה, הייתה בת חודשיים. "הרגשנו שהגשמנו חלום, היינו מאושרים", נזכרת שגית.
אבל אז, בשבת שמשית אחת, עולמם התהפך. "יצאנו יחד מהבית לבילוי", היא מספרת. "אני הלכתי לטייל עם רומי בפארק הירקון וצפריר יצא לרכוב על אופניו. בשלב מסוים שמתי לב שהוא מתעכב והתחלתי לדאוג. הזעקתי אמבולנס, ואכן הוא נמצא מחוסר הכרה. התברר שהוא הידרדר מהשביל ונפל על הגב, נפילה לא טובה.
בבית החולים אובחנה פגיעה בחוט השדרה שגרמה לשיתוק החלק התחתון של גופו".
הוא היה אז בן 30, היא - בת 28, ושניהם מצאו את עצמם מתמודדים עם מציאות חדשה ומורכבת. הדירה שבה התגוררו לא התאימה לצפריר, שיצא מחודשי השיקום הארוכים כשהוא מתנייד בכיסא גלגלים. הם עברו לדירה נגישה בשכירות, ובמקביל רכשו שטח אדמה ברמת־החייל כדי לבנות עליו בית, שיותאם מראש לצורכי הנגישות החדשים.
מתי הבנתם שצפריר לא יחזור ללכת?
"לא הבנו. עד היום, אף שהוא יושב בכיסא גלגלים, התקווה לא חולפת. אבל חזרנו אט־אט למציאות. אני זוכרת שישבנו במחלקת השיקום, רומי הייתה צמודה אליי, הבטנו אחד בשני והחלטנו שאנחנו הולכים על פרויקט חזרה לחיים. במצבים כאלה אפשר להיכנס למבוי סתום והכל מתנפץ, או שמחליטים להפך.
"שנינו חדורי מוטיבציה, הסתכלנו על הטוב שיש בחיינו: האהבה שלנו, הבת שלנו, המשפחה החמה, מקום העבודה התומך והחברים שלא עזבו. אמרנו לעצמנו שאין מצב שניכנע. החלטנו לחזור לעבודה, לחיים, לשגרה, ללכת עם זה ולצמוח מהנקודה שהיינו בה, אף שהחזרה הייתה מלווה בדייר נוסף - המוגבלות".
"הדייר החדש" התגלה בכל פינה. "בכל מקום נתקלנו בבעיות שמקשות על אנשים עם מוגבלות את ההתניידות: המדרכות, הכניסה לגן הילדים, ההגעה למקומות ציבוריים. כארכיטקטית, הבנתי שהנושא דורש התייחסות יסודית".
משלקחה על עצמה את תכנון ביתם, החליטה שגית שזה יהיה בית חלומות כפי שהורגלה לתכנן לאחרים, אך במקרה שלהם הנגישות היא זו שהובילה את התהליך, "כדי שכולנו נרגיש בו בבית".
מאז המשיכה שגית (45) לתכנן בתים לאנשים
בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים והתמחתה בנושאי נגישות מגוונים בארגונים ובמבני ציבור וליוותה פרויקטים גדולים, כמו "פארק כל הילדים", המשתרע על שני דונם וחצי בהוד־השרון, שנחנך ב־2014 לילדים בעלי מוגבלויות.
כשנתיים לאחר פציעת בעלה, החלה שגית גם להתנדב בעמותת "נגישות ישראל", למדה את התחום והפכה במהרה ליועצת עצמאית בפרויקטים של העמותה – הנגשת מרכזי מבקרים, סניפי בנקים, רשתות שיווק וסניפי ארומה ישראל קיימים, שלא היו נגישים. בהמשך יצאה לקורס מורשי נגישות וכעבור שנה החלה לתת שירות ייעוץ לפרויקטים מאתגרים בתחום.
"זו הייתה התחלה נפלאה", היא אומרת. "הרגשתי שאנחנו סוללים דרך. התחלתי להסתכל על כל תכנון שיוצא תחת ידיי לא רק כדי לפתור בעיות קיימות, אלא לחשוב רחוק, על דברים שמשתנים עם השנים ועל השארת אופציות פתוחות לשינויים. הרגשתי שההתעסקות בנושא הנגישות היא השליחות האישית שלי".
לעוף קדימה
היא גדלה בזכרון־יעקב. את צפריר הכירה כשהייתה בת 16 והוא בן 18, החבר הראשון שלה. ב־1995, אחרי ששירתה בחיל הים כקצינת ח"ן, ת"ש וחינוך, נישאו ונסעו לארצות־הברית ללימודים.
אחרי רומי (17), נולדו שלי (13) ותם (כמעט שמונה). "עם הולדתה של שלי, הרגשתי שאני כבר מוכנה לעוף קדימה ולפתוח לעצמי משרד אדריכלות קטן, שקראתי לו ARCHABILITY – שילוב של אדריכלות ויכולת. יש משהו ביכולת הבלתי נתפסת של האדריכלות לשמש גישור על פערים ומוגבלויות, בין אם הם נראים או לא".
צפריר הוא עצמאי בתחום ההייטק, עוסק ביזמות עסקית וזה ארבע שנים מתנדב יחד עם חבריו ביחידה לשיקום נוירולוגי בתל־השומר, לאחר שהקימו מיזם המעניק תמיכה ומידע למשוקמים ולבני משפחותיהם. "הוא משתף אותם בסיפורו האישי ומראה להם שהכל אפשרי. הוא גם עוסק בספורט ורוכב על אופני ידיים", אומרת שגית.
ואיך הוא בבית?
"שותף מלא. אין משהו שצריך לעשות בבית שאני עושה
והוא לא. להפך. הוא מבשל יותר ממני. אגב, השיח על נגישות תמיד נמצא אצלנו על השולחן. מדברים על הכל בפתיחות וזה מה שהופך את שלושת ילדינו לרגישים, מכילים ומודעים לנושא, והם חלק בלתי נפרד מהמסע המשותף הזה של החיים עם המוגבלות".
לפני כשנתיים זכה ה"לונדע", מוזיאון הילדים בבאר־שבע, בפרס הנגישות הארצי על שם שמחה לוסטיג ז"ל, ושגית, שליוותה את בנייתו מתחילת הדרך (יחד עם עו"ס עדי נוי), גאה על כך במיוחד. המוזיאון, שנבנה על פי אמות מידה מתקדמות ביותר בתחום הנגישות, מוכיח מדי יום שאפשר ליצור מציאות שטובה לכולם, הן למשפחות ולילדים המגיעים אליו והן לכיתות של ילדים בעלי צרכים מיוחדים. "הנגשה פירושה לתת אפשרות לכל אדם באשר הוא להגיע למקום, לנוע בו, להתמצא, ליהנות בו ולהשתמש בשירות הציבורי שבו באופן שוויוני, עצמאי, בטיחותי ומכבד", אומרת שגית.
זה לא מותרות, היא מדגישה, מדובר בצורך בסיסי. "כשמתכננים, למשל, בית למשפחה שיש בה ילד משותק, חשוב שהילד יוכל להגיע לכל חדר בבית כדי שייקח חלק בפעילויות המשפחתיות. חשוב שילד כזה יגיע למקומות שנותנים שירותי פנאי (הצגות, נופש, מלון, בית ספר ועוד) כדי שיהיה חלק מהחברה ולא יעמוד לצדה. אם זה נמנע ממנו, הוא הופך להיות לא שייך ולא רלוונטי".
עושה בית ספר
בחמש השנים האחרונות משמשת שגית יועצת נגישות לפרויקטים ציבוריים וארגוניים, ובהם גם מפעל ביטחוני גדול בארץ, ומלמדת נגישות בקורס מורשי נגישות באוניברסיטת תל־אביב. "יש כיום שימת לב מיוחדת להנגשות פרטניות לילדים בעלי צרכים מיוחדים במערכת החינוך", היא אומרת. "זה תהליך לא פשוט, שבו משתפים פעולה העירייה, המוסד וההורים, כדי להתאים את המצב הקיים של המוסד החינוכי לצורכי הילד המסוים, כדי שבתחילת שנת הלימודים תהיה מוכנות מרבית לקליטתו".
איך מכינים את בית הספר לקראת קליטה של ילד בעל מוגבלות?
"ליוויתי מקרה של ילד בעל מוגבלות חמורה בראייה בגלל לבקנות, שעמד לעלות לכיתה א'. הרבה לפני שהחל את לימודיו, דאגנו עבורו לסביבה מותאמת ככל האפשר: מקום ישיבה מיוחד קרוב ללוח, הנחיות למורה על כתיבה בגודל מסוים של אותיות, תליית וילונות בכיתה למניעת סנוור, שינוי גופי התאורה בכיתה, מיקום מחשב להגדלת אותיות, זכוכית מגדלת זמינה, הצללה מיוחדת בחצר, סימון גבולות ומכשולים בבית הספר ובכיתה, הנגשת דפי עבודה ומבחנים ועוד התאמות במישורים הפיזיים והשירותיים. זה דורש הרבה יצירתיות, אבל הסיפוק עצום. היום הילד מסיים כיתה א', שבה הוא השתלב בצורה כמעט מלאה".
ואיך זה עובד כשאת מתכננת בית פרטי?
"לאחרונה, למשל, פגשתי בני זוג, הורים לילדים, שאם המשפחה נפצעה לפני שנים בפיגוע ירי ונשארה מרותקת לכיסא גלגלים. בשלב ראשון אנחנו מדרגים את סדרי העדיפויות ומתייחסים לצרכים המיוחדים. אני משמשת לזוג כלי למימוש החלום ויחד ניגשים לתכנון הבית האולטימטיבי, שבו האם תרגיש בשליטה מלאה ותוכל לנהל משק בית כמו שחלמה, למרות המוגבלות שלה".
מתכנון בתי חלומות לטייקונים עברת להגשמת חלומות של בעלי מוגבלויות.
"אני עדיין מגשימה חלומות, אבל בעיקר עושה שליחות. כשאת לוקחת משהו שקרה לך בחיים וצומחת ממנו, אין דבר מספק מזה. אני לקחתי את מה שקרה לנו, ומהמקום הכי נמוך טיפסתי ויצאתי לדרך שמשנה לטובה מציאות של הרבה אנשים אחרים".
