ערב היציאה למחנה הפליטים ביוון, אורזת תמר דרסלר 186 ק"ג של ציוד, בעיקר ספרים בערבית וצרפתית, לצד במבה, טחינה ושוקולד "השחר" שהפליטים מחבבים. לפנות בוקר היא תמסור את מפתחות הדירה להאוס־סיטרית, ותטוס עם שלוש מתנדבות, שצלחו סדנה להתמודדות עם פליטים וקורס עזרה ראשונה ונבחרו לצאת למשלחת סיוע מצומצמת.
לאחר הנחיתה צפויות להן נסיעה והפלגה במעבורת לאי חיוס במזרח הים האגאי, שמוכר בזכות תבלין המסטיקא שמופק בו. באי שוכנים כיום יותר מ־3,000 פליטים ומבקשי מקלט.
דרסלר היא שותפה מייסדת של פרויקט Imagine (לצד מאיה רימר, שרון רמון, צוריאל קינג ואביטל בנאי), שבשבעת החודשים האחרונים מעביר הכשרות מקצועיות לפליטים, לימודי אנגלית, מחשבים, בישול וצורפות, לצד שיעורי ספורט, אמנות וקבוצות שיח.
בכל שבוע מגיעות לחוף שתיים־שלוש סירות עמוסות בעשרות פליטים, שמפליגים לאי כמוצא אחרון. מלבד מלחמת ההישרדות הפרטית שלהם, הם נאלצים להתמודד גם עם העובדה שתושבי
האיים היווניים – שהיו מועמדים לפרס נובל לשלום בשנת 2016 על הירתמותם לטובת הפליטים – כבר לא ששים לקראתם. או במילים של דרסלר: "רובם היו רוצים שהם יעופו משם, כי הם לוקחים להם את העבודה והורסים להם את התיירות. אחד ממחנות הפליטים באי הוקם על החומה העתיקה ליד הנמל של חיוס, רק תארי לעצמך עיר אוהלים כזאת בנמל יפו".
מה מצבם כיום?
"מיליון ורבע איש עברו ביוון בדרך לאירופה. 63,000 פליטים נתקעו בה כשהאיחוד האירופי חתם על הסכם עם טורקיה. במסגרתו סגרה אירופה את שעריה לפליטים והתחייבה להעביר כשישה מיליארד אירו לטורקיה, כדי שתטפל בפליטים על אדמתה ותפקח על הגבול הימי. בנוסף, סוכם שכל פליט שיגיע לחופי יוון יוחזר לטורקיה אם בקשת המקלט שלו תידחה, ושעל כל פליט שיוחזר, אירופה תקלוט פליט סורי. מאז, אנשים יושבים במחנות ומחכים. הייאוש מטורף. ניסיונות התאבדות הם דבר שבשגרה. מעטים הצליחו להגיע לאירופה על בסיס הומניטרי־אישי. חלקם מנסים לעקוף את הפיקוח של פלוגות המשטרה, לעלות על מעבורת בעזרת מבריחים ולהגיע לאתונה".
כולם ברחו מסוריה?
"במחנה שבו אנחנו עובדים, 65 אחוז מהפליטים הם סורים והשאר אפגנים, עיראקים, כורדים ויזידים. למרות היריבויות בארץ המוצא – פה כולם יחד".
איך נראה סדר היום שלהם?
"הם לא עושים כלום, יושבים במחנה באוהל ומקבלים שלוש פעמים ביום אוכל די מזעזע בחמגשית. מרגילים אותם לחוסר מעש מוחלט וזה דבר נורא בעיניי. כשזה בא עם דיכאון וטראומה, זה מתכון לפיצוץ. כמה שניתן לאנשים האלה יותר כישורים, שפה חדשה, מיומנויות ותחושת הישג, כך הם לא ישבו ברחוב. אני מלמדת אותם חקלאות אורבנית, כדי שיוכלו לגדל לעצמם אוכל בכל מקום תחת השמש".
חשבו שאהיה וטרינרית
דרסלר, 45, גדלה בבית דתי־לאומי ברעננה ובניו־יורק. אביה, יצחק, עוסק בבנקאות ואמה, אסנת, עבדה באוניברסיטת בר־אילן עד יציאתה לפנסיה. אחיה דתי ואחותה הגדולה חרדית, אך היא, ילדת הסנדוויץ', החליטה בגיל 15 לעזוב את תנועת בני עקיבא ואת אורח החיים הדתי, היא החילונית היחידה במשפחתה, ואף התגייסה לצבא.
כילדה הפנתה את כל משאבי החמלה שלה כלפי בעלי חיים. "כולם חשבו שאגדל להיות וטרינרית", היא אומרת. "ההורים שלי מסכנים, מה לא עבר לנו דרך הבית, איגואנות ישנו במיטה שלהם, חתול העביר לי קרצייה לעין, היה חשד לכלבת, תרנגולות גדלו בחצר".
אבל הכל השתנה לפני כארבעה חודשים, כשאמה חלתה בדלקת קרום המוח ועד היום היא בתרדמת, מאושפזת בטיפול נמרץ בבית לוינשטיין.
מאיפה את שואבת את הכוח לעזור לאחרים כשאת מתמודדת עם סיטואציה קשה כל כך?
"זו באמת ההתמודדות הכי קשה בעבורי. בגלל
מצבה, היו ימים שבהם לא רציתי לקום מהמיטה בבוקר. לכן אני נוסעת לתקופות קצרות ולא מעבירה את מרכז חיי לאי. היא אמנם לא מזהה אותי, אבל חשוב לי מאוד להיות איתה".
היא בטח הייתה גאה בך לפני שחלתה.
"היא הייתה מאוד גאה בי, תמיד עקבה אחרי מה שעשיתי בארץ ובעולם ותמיד ידעה איפה אני ומה אני עושה".
ממה, בעצם, את מתפרנסת?
"מעיתונות, אבל הפרנסה לא משהו. בזכות עבודתי בסוכנות החדשות של האו"ם הגעתי לכל מקום, ראיתי מה קורה והבנתי שיש המון מקרים שאני יכולה לעזור בהם מעבר לסיקור, אז התחלתי לשלב בעבודת העיתונות גם סיוע הומניטרי.
"אני לבד ולכן אני יכולה להסתפק במועט. אני לא חיה במזבלה, חיי טובים ויש לי בית יפה בהוד־השרון, אבל אני קונה בעיקר יד שנייה, ממחזרת, משתדלת לא לזרוק דברים. אז נכון שלא יצאתי לנופש המון זמן, אבל אני נמצאת המון בחו"ל והחיים שלי מצוינים. אז אין לי ילדים. אני רווקה, שמאלנית, אשכנזייה עם שני כלבים וחתול. זה נורא? אם היו לי ילדים, המחויבות הראשונה שלי הייתה לדאוג לרווחתם ולא הייתי יכולה לעשות את מה שאני עושה".
איך הורייך מקבלים את הבחירות שלך?
"כל הורה רוצה שילדיו יהיו קרובים יחסית לדרך החיים שלו, ואם זוגיות וילדים הם דרך חיים טובה בעיניך, יכול להיות שיהיה לך קשה להבין שבתך יכולה להיות מאושרת גם בלי ילדים. שני אחיי יחד הביאו לעולם שמונה ילדים.זה מספיק נכדים, לא?"
ב־15 השנים האחרונות היא התנסתה בפעילות סיוע הומניטרי התנדבותית באתיופיה, צ'אד, סרביה, טורקיה, האיטי, דרום סודן, אוגנדה, ירדן ונפאל, שם היא טיפלה בנערות שהוחזרו להודו לאחר שנפלו קורבן לסחר בנשים.
בין לבין התנדבה גם בארץ, ניהלה בהתנדבות את "הדלת לתקווה", מקלט יום לדרות רחוב עוסקות בזנות ונרקומניות ליד התחנה המרכזית בתל־אביב, התנדבה בארגון "לתת" ובמשטרת ישראל וכיום מתנדבת בעמותות נוספות, במקביל לפרויקט Imagine.
מה למדת מהעבודה הצמודה עם פליטים?
"הפליטים הסורים נורא דומים לנו. הם טיילו בעולם, למדו באקדמיה והיו להם עסקים. אם הם הגיעו למחנה, זה אומר שהם הצליחו להימלט מסוריה, להגיע לטורקיה ולנסוע לחוף באיזמיר, למצוא מבריח ולשלם לו כדי להיטלטל בסירה עשר שעות עד החוף של חיוס. נכון לעכשיו, רק 15 אחוז מהם פיתחו תסמיני פוסט־טראומה, וזה מוכיח לי שבני אדם הם חזקים ומסוגלים הרבה יותר משנדמה להם".
מה המקרה הכי קשה שנתקלת בו?
"הכרתי אישה שבתה עברה אונס אכזרי בדרך מול עיניה
, כתנאי לכך שהן ימשיכו בדרך. דיווחתי על המקרה הזה לאו"ם ששלח אותה לאתונה בעדיפות מיוחדת להעברה לשיקום באירופה".
האם נוצר חיבור מיוחד בינך ובין פליטים מסוימים?
"כשהגעתי באוקטובר לחיוס פגשתי משפחה מקסימה, אמא ושלושה ילדים בגילאי 35-16, שסחבו איתם מסוריה את ששת החתולים שלהם. זה כל כך נגע בי, שביקרתי אצלם באוהל שלוש פעמים בשבוע ותמיד הבאתי לחתולים מתנות קטנות. איכשהו יצא שהם לא שאלו ואני אף פעם לא סיפרתי שאני מישראל. רגע לפני עזיבתם את המחנה, במעמד הפרידה, בתם הצעירה ביקשה שנתחבר בפייסבוק. סיפרתי לה שאני מישראל. אחרי שתי שניות של שקט, אחיה אמר: 'אנחנו כבר לא שם, לנו זה כבר לא חשוב'".
ועד המקרה הזה, הישראליות שלך לא היוותה בעיה?
"אני לא מייצגת את ישראל באופן רשמי, אבל אני גם לא מסתירה את הישראליות שלי ושמחה וגאה בה. לישראלים יש דבר מאוד ייחודי להציע במצבי חירום: את הרוח היזמית, יכולת ארגון ואלתור בשטח. האירופאים הרבה יותר מקובעים מבחינה ביורוקרטית ומבחינת מחשבה".
המתנדבים נדרשים לחוסן פנימי יוצא דופן?
"זו לא עבודה כל כך קשה. האי יפה, והמתנדבים גרים בו יחד בדירה נוחה ומוגנת עם אינטרנט. בסוף כל יום אפשר לשחות או לטייל, יש עם מי לדבר ולפרוק ואפשר לאכול פחמימות. ואם הם נשברים אחרי שלושה ימים, אני מתקשה להבין אותם. אני אדם קשוח הרבה יותר משרציתי להיות".
רוצים לתרום?
"כשאומרים לי 'אתם עושים עבודת קודש שאני לא הייתי מסוגל לעשות, אני מציעה קודם לנסות לעשות", אומרת תמר דרסלר ומציעה לכולנו להתנדב ולתרום לעמותה (Humans4Humans) מחשבים ניידים, ספרי קריאה בערבית וצרפתית, קפה, טחינה ותבלינים. בוועד המנהל של העמותה חברים לצד דרסלר גם שרון רמון, מאיה רימר, צוריאל קינג ואביטל בנאי, כולם מתנדבים, וכספי הפרויקט מופנים בעיקר למגורים, ציוד, עלות הטיסות והביטוח של המתנדבים.
לתרומות: בנק דיסקונט 11, סניף 187, מספר חשבון 18264. אתר מימונה
