המרדף אחרי המושלם: על ציונים טובים ורעים בתעודות של החיים

האם אתם חייבים תמיד להצטיין בהכל או שמקבלים באהבה גם את ה"מספיק"? הפסיכולוגית שירלי יובל-יאיר מסבירה למה האושר כרוך בצורך שלנו לקבל אישור מאחרים

שירלי יובל-יאיר

|

26.06.17 | 09:08

איך עומדים מול האישורים החיצוניים גם כשהם לא תמיד מצוינים? שירלי יובל-יאיר ובנה (צילום: לילך רז)
איך עומדים מול האישורים החיצוניים גם כשהם לא תמיד מצוינים? שירלי יובל-יאיר ובנה (צילום: לילך רז)

השבוע יחלקו תעודות. זה השבוע המיוחד הזה של סוף יוני, כשהריח של החופש הגדול כבר מדגדג בנחיריים, אבל רגע לפניו יש לנו עוד את הבאמפר של הציונים וההערכות.

 

זו הזדמנות לחשוב על התעודות שמחלקים לנו לאורך הדרך, גם הרבה אחרי שסיימנו את שנות בית הספר, על הצורך הבסיסי הזה שיש לכולנו לקבל אישור, וגם על האושר - הכרוך באישור.

 

סיפור סבתא

אני נזכרת בסיפור של אמא שלי, כשחזרה הביתה בסוף כיתה ג', עם אף אדום ותעודה לחה מדמעות. התעודה היתה דווקא יפה מאוד, עם המון תשבוחות, אבל היה שם גם ציון "מספיק" אחד.

 

סבתא, שהיתה עולה חדשה עם עברית קלושה למדי, עמדה מול בתה הקטנה הממררת בבכי וניסתה להבין: "למה את בוכה, חנה'לה?"

 

"זה קלקל לי את כל התעודה!", ענתה הבת. "רציתי תעודה ממש טובה, ועכשיו ה'מספיק' הזה הרס לי הכל!"

 

על כך הגיבה סבתא בפליאה אמיתית: "בגלל 'מספיק' את בוכה?!" ואז המשיכה בהתלהבות של מי שעלתה על הטעות: "אני לא מבינה הרבה בעברית, אבל את המילה 'מספיק' אני מכירה! הם אמרו לך שזה מספיק להם, חנה'לה! אז אין לך בכלל על מה לבכות, את מבינה? זה יופי! זה מספיק להם!"

 

וכך, בחוכמתה הפשוטה, לימדה סבתא את אמא שלי כמה חשוב גם לדעת "להתמספק".

  

זה בסדר גמור שבתעודה שלנו בחיים יש גם מקצועות שבהם לא הצטיינו  (צילום: לילך רז)
    זה בסדר גמור שבתעודה שלנו בחיים יש גם מקצועות שבהם לא הצטיינו (צילום: לילך רז)

     

    אז השבוע יחלקו תעודות

    יהיו כאלה שיחזרו הביתה בדילוגים, אחרים יגררו את הרגלים והתיק בכבדות, יהיו גם כאלה שיחתכו מבית הספר ישר לים, בניסיון לדחות כמה שיותר את המפגש "הורה - תעודה".

     

    הצורך האנושי באישור הוא אחד המאפיינים המרכזיים שלנו כבני האדם. התנ"ך כבר הכיר בזה כשהציג לראשונה את המילה "אושר", הכרוכה באישור. בספר בראשית מעידה לאה על עצמה שהיא מאושרת כיוון שקיבלה אישור מהבנות על כך שהיא אישה הגונה ("באושרי כי אשרוני בנות").

     

    זהו האושר שיש לנו – כאשר מישהו חיצוני מאשר את מעשינו ואת תכונותינו. אבל איך אנחנו עומדים מול האישורים החיצוניים – התעודות, למשל - גם כשהם לא תמיד מצוינים? כשהם לא בדיוק מה שרצינו?

     

    אני חוזרת ל"סיפור סבתא" שלי וחושבת איך בעברית קלושה, מתובלת באהבה נחושה, לימדה סבתא את אמא שלי שיעור לחיים. אמא שלי, של כיתה ג', היתה ילדה פרפקציוניסטית, והיה לה חשוב לקבל תעודה מושלמת. ללא רבב.

     

    אני פוגשת לא אחת בקליניקה את האנשים שסובלים מפרפקציוניזם (ד"ר טל בן שחר, מומחה לאושר מאוניברסיטת הארוורד, פותח את ספרו השני בווידוי

    החושפני: "קוראים לי טל ואני פרפקציוניסט", בנוסח משפטי הפתיחה של המכורים במפגשי אלכוהוליסטים אנונימים).

     

    פרפקציוניסטיות היא אכן תכונה שיש בה אורות וצללים. מחד, היא דוחפת אותנו להישגים המרשימים שלנו, להצטיינות, למדליות, לסיפוק של הסביבה מאיתנו ושלנו מעצמנו. מאידך, היא מלווה לא פעם ברודפנות פנימית וחוסר שקט, באיזו שאיפה אשלייתית ל"מושלם" ובהצלפה עצמית על כל מה שהוא דרגה אחת פחות מזה, כלומר פגום.

     

    תמיד מחפשים את הציונים הכי טובים  (צילום: לילך רז)
      תמיד מחפשים את הציונים הכי טובים (צילום: לילך רז)

       

      אם אנחנו מודדים את החיים באמצעות הסרגל של ה"מושלם" ומחפשים את הציונים הכי טובים, מערכות היחסים הכי נהדרות והאושר הנצחי - סביר להניח שיהיו לנו רק שתי שנתות על הסרגל: מושלם או כישלון. אם אנחנו שואפים להיות "הכי הכי" (כל הזמן, בכל תחום בחיים, בכל מקום) - אז כל מה שהוא פחות מזה מאכזב אותנו עד עמקי נשמתנו. המרדף אחרי השלמות הופך את הכל לקריטי, ואותנו - לנוקשים.

       

      אני חושבת על השיעור הנהדר הזה שנתנה לנו סבתא שלי החכמה על הרשות להגיד לעצמנו לפעמים "מספיק!". שנזכור שזה בסדר גמור שבתעודה שלנו בחיים, יש גם מקצועות שבהם לא הצטיינו, הגענו ל"כמעט טוב" או כל אחד מהגוונים שיש בין מצוין לבלתי מספיק.

       

      זה נהדר לשאוף למימוש יכולותינו, ולחתור למצוינות, בוודאי לגבי הדברים המשמעותיים לנו. חשוב שנדע לכוון גבוה, שנלמד את עצמנו להתאמץ, ולהזיע בדרך למימוש המטרות שלנו, שלא נפחד מאתגרים. אבל זה גם ברור שלא תמיד נוכל להצליח, לא בכל דבר, לא כל הזמן. החוכמה היא לדעת במה חשוב לי להצטיין, ובמה חשוב לי "להתמספק".

       

      אז מה עושים?

      חישבו על החיים שלכם, על התעודה הדמיונית שאתם מעניקים לעצמכם.

       

      חישבו על ה"מקצועות" שמרכיבים את החיים שלכם – באילו מהם חשוב לכם להצטיין, ובאילו אפשרי להרפות קצת. זה מאוד אישי. מה שנכון לאדם אחד, לא בהכרח רלוונטי לאדם אחר. זה גם קשור לערכים שלכם, ולסדרי עדיפויות - ליכולת לנסח מה באמת חשוב לכם בחיים.

       

      אולי חשוב לכם להיות הורה משמעותי ונוכח בחיי הילדים שלכם וזה בסדר לכם שהבית תמיד מבולגן. אולי חשוב לכם להשקיע המון בעבודה שלכם, ובסדר לכם "להתמספק" בתחום הבישולים? אולי חשוב לכם להצטיין בכתיבה ואפשרי לכם להיות רק "מספיקים" בתחום המספרים? הרעיון ברור, נכון? נראה לי שמספיק.

       

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      שירלי יובל יאיר היא פסיכולוגית, מרצה ומנחת סדנאות, המתמחה בפסיכולוגיה חיובית - המדע של האושר. לימדה במרכז הבינתחומי ובקתדרה. שירלי היא גם מוזיקאית וסופרת לילדים. מחברת סדרת רבי המכר "גיבורים אמיתיים" (הוצאת כנרת) העוסקת בפסיכולוגיה חיובית בחייהם של ילדים והורים. נשואה + 3 ילדים נמרצים ולכן היא גם מגדלת, מקפלת, מבשלת ומסיעה לחוגים.