שיעור ראשון בפקולטה למדעי האושר: אפשר ללמוד להיות מאושר

הפסיכולוגית שירלי יובל-יאיר, מומחית לפסיכולוגיה חיובית, יוצאת לחפש בסדרת טורים חדשה את המרכיבים הסודיים לחיים מאוזנים, בריאים ומאושרים. ויש גם שיעורי בית

שירלי יובל-יאיר

|

19.06.17 | 09:30

"מהו אושר?" יצאנו למשאל רחוב
צילום: ירון שרון
יודעת שניתן גם לגדל אופטימיות ושמחה. שירלי יובל-יאיר (צילום: לילך רז)
יודעת שניתן גם לגדל אופטימיות ושמחה. שירלי יובל-יאיר (צילום: לילך רז)
יום שישי אחר הצהריים בלובי של "הדיור המוגן". שולחנות ערוכים, מפות לבנות, הקהל נאסף לחגוג יומולדת לילידי חודש יוני. פה ושם מנקדים את הראשים הלבנים גם בני משפחה, ילדים, נכדים. הפסנתרן מנגן, כולם מזייפים בציבור בהנאה, הרבה חיוכים, אבל אני יושבת שם ועושה מאמץ גדול לעצור את
הדמעות.

 

גם אמא שלי בחוגגי חודש יוני ואני לא יכולה לנער את המחשבות הנוגות שעוטפות אותי. זה כנראה האופן שבו המסיבה הזו לילידי החודש, נראית לי כל כך זהה למסיבה דומה של ילדי גן שקד. ההתרגשות הרוטטת של כל אחד מחתני האירוע מול המתנה הקטנה שקיבל (ספל מלא שוקולדים עטוף צלופן), האופן שבו שכנתי ממרפקת את אם הבית ותובעת צדק: "שכחתם את ציפי! היא לא קיבלה ספל". העיניים שלי לא מצליחות לדלג מעל ידיה הרועדות של האישה שמולי או להתעלם ממבטו העצוב של האיש שיושב בגפו. ככה נגמור?

 

אדם בריא עם כמה מחלות

ואז עולה אחד החוגגים לבמה המאולתרת - מישקה, בן 91 (אמא לוחשת לי קווים לדמותו: "איש מקסים! חיים לא קלים, ניצול שואה, חלה בסרטן, החלים, הסרטן חזר). מישקה מוציא מכיסו נייר מקופל ומקריא בקול שקט: "נהוג לחשוב שהזיקנה קשה ועצובה, שזה גיל משפיל, שבו הגוף בוגד בך, אבל אני לא מסכים עם הקביעה. יש כל כך הרבה מתנות ונחת בגיל הזה. בניתי משפחת למופת ואני נהנה מהמון רגעים קטנים. חשוב לי להבהיר כאן לכולכם: אני אדם בריא עם כמה מחלות".

 

מישקה, במילים שלו, היוצאות מן הלב ובאופטימיות המהולה בהומור שלו – סוטר על פני המחשבות שלי ומעיר אותי מהן בבת אחת.

 

כמי שעוסקת במשך שנים בחקר הפסיכולוגיה האנושית בכלל, והדרכים השונות בהן ניתן לשפר את איכות חיינו בפרט, אני תמיד מתמגנטת ל"חיה" המיוחדת הזו, לזן הנדיר של האופטימיסטים-למרות-המציאות. אני אוהבת אנשים אופטימיים ותמיד מחפשת דרך להידבק אליהם, אולי גם כדי לבדוק מקרוב את מה שמעסיק אותי מקצועית ואישית כבר עשרים שנה - מהם המרכיבים הסודיים האלה, שעוזרים לאנשים לבנות חוסן נפשי, את הגמישות הנכונה הנדרשת כדי לחיות חיים מאוזנים, בריאים, מאושרים.

 

גיל משפיל או המון רגעים קטנים טובים?  (צילום: לילך רז)
    גיל משפיל או המון רגעים קטנים טובים? (צילום: לילך רז)

    איך הופכים להיות מישקה?

    לאורך שנות חיי ועיסוקי המקצועי פגשתי לא מעט "מישק'אים", אנשים שיש להם יכולת לסרוק את המציאות ולבחור לראות בה את מה שעובד, את מה שמשמח, מעורר תקווה. את מה שאפשרי.

     

    פגשתי גם אנשים שעברו לא מעט מהמורות, קשיים ואפילו טרגדיות בחייהם - ובכל זאת, משהו במשאבי הנפש שלהם עזר להם לא ליפול לבורות עמוקים מדי, איזו יכולת פנימית לראות את חצי הכוס המלאה, את הבריאות (שיש בתוכה גם כמה מחלות).

     

    אבל פגשתי, כמו כולנו, גם אנשים מסוג הפוך לגמרי. אלה שאפילו בתקופות שבהן הכל פחות או יותר בסדר – יש להם נטייה לראות את החסר, את המבהיל/מכעיס/מאכזב; את אלה שהם חרדתיים במיוחד ואת אלה שיש להם נטייה למלנכוליה; את אלה שעושים מאמצים עזים לא להתכופף ולהיבהל ובכל זאת...

     

    אז מה בכל זאת מבדיל בין אלה לאלה? איך נהיים מישקה, האם נולדים כך, האם זה עניין של "אופי"? אולי זו מין אישיות כזו שזכית בה ומאפשרת לך לשמוח בחלקך ואולי הסיבה נעוצה בכלל בהוריו של מישקה, שלימדו אותו איך סורקים את המציאות? ואולי בבת הזוג שבחר או במזל כזה או אחר שהתמזל לו בחייו?

     

    במילים אחרות, האם אפשר בכלל ללמוד להיות יותר מאושר? אולי "הכל זה מלמעלה" (מאיזה שהוא מעלה שזה לא יהיה).

     

    "אני כזה. ככה נולדתי"

    בתור פסיכולוגית המתמחה בפסיכולוגיה חיובית ("המדע של האושר") יש לי כמה תשובות מורכבות ומעניינות לשאלה הזו, שאני הופכת בה שנים רבות. את חלקן אנסה לפרוט כאן בסדרת הטורים החדשה שלנו.

     

    נתחיל באיזו אמת שחייבת להיאמר: החיים אינם הוגנים, גם בזירה הזו של "מצב רוח" או היכולת לאושר. יש מרכיב גנטי שמשפיע על היכולת שלנו לזכות ב"אישיות" שמחה ומבסוטית.

     

    בני אדם אינם שווים. יש מי ששפר גורלו להיוולד עם מוח ש"קל" לו יותר להיות מאושר ויש כאלה שנקודת הפתיחה שלהם מסובכת יותר. הגנטיקה שלנו מכתיבה במידה מסוימת את האופן שבו המוח שלנו מייצר ומווסת נוירוטרנסמיטרים כגון סרוטונין ודופמין, שהימצאותם או היעדרם משפיעים מאוד על מצב רוחנו ואיכות חיינו הנפשית.

     

    חרדתיות מוגברת, נטייה כזו או אחרת למלנכוליה או דיכאון, למשל, אלה הן "מתנות" גנטיות שקיבלנו מאבות אבותינו. לא הכל באשמתנו. לעתים זה חלק מהפרופיל הפיסיולוגי שלנו.

     

    בוויכוח עתיק היומין שניטש בתוך עולם הפסיכולוגיה סביב השאלה מה מעצב אותנו - התורשה או הסביבה, מחקרי הפסיכולוגיה החיובית מוכיחים שכמו במישורים אחרים גם בשאלת האושר התורשה שלנו מכתיבה כ-50% ממי שאנחנו.

     

    משמעות העניין הזה היא שכל אחד מאיתנו נולד עם "סף" מסוים לאושר, אבל חמישים האחוזים האחרים מושפעים בעיקר מהאופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו, מהבחירות שאנחנו עושים, מהשאלה איך אנחנו בוחרים להתייחס למאורעות ולפרש אותם, מהרגלים כאלה ואחרים שאימצנו. 50% של השפעה הם המון! למעשה, אלה יקבעו גם את האופן שבו "נטפל" במרכיב הגנטי שלנו, כיוון שגם על המוח שלנו ניתן להשפיע במגוון רחב של דרכים.

     

    אחד הגורמים שמעכבים אנשים מלחולל שינוי, מלטפל בעצמם, היא איזו תפיסה פסימית מראש של "אני כזה", "כך נולדתי". האויב הכי גדול של שינוי הוא אדון "אני כזה" - תפיסה עצמית שממשיכה לתקוע אותנו בהתחפרות נוספת לתוך אוזלות ידינו (שמעוגנת בדרך כלל בהשקפת עולם דטרמניסטית מאוד, וגם קורבנית).

     

    לא מה הרגע המאושר בחייכם - אלא רגע קטן ורסיסי  (צילום: לילך רז)
      לא מה הרגע המאושר בחייכם - אלא רגע קטן ורסיסי (צילום: לילך רז)

       

      אושר קטן אחד

      פסיכולוגיה חיובית עוסקת בחקר התפקוד האנושי האופטימלי ומציעה לנו מגוון דרכים ללמוד על אושר בכלל ועל האושר הפרטי שלנו. היא עוזרת לנו להבין מה ניתן לשנות ולפתח (וגם מה לא).

       

      בטורים הבאים אנסה לפרק את מרכיבי המושג אושר ואת הרעיונות של הפסיכולוגיה החיובית למרכיבים ולבחון כל מרכיב בנפרד. בתור התחלה ביקשנו מאנשים לספר לנו מהו "רגע של אושר" בשבילם. לא מהי ההגדרה שלהם לאושר וגם לא מה היה הרגע המאושר בחייהם, אלא משהו קטן ורסיסי.

       

      משהו רסיסי כמו מה שחוויתי לפני כמה ימים. זו היתה שעת ארוחת הערב העמוסה מטלות. אני הייתי עסוקה בתקתוק נמרץ של המשימות, כשעל קצב התנועות שלי מעיבה הידיעה שהערב עוד רחוק מלהסתיים ומחכה לי עוד עבודה בקצה ארוחת הערב. קשקשתי חביתות, קצצתי סלטים, עזרתי לפתור שאלות בתנ"ך ונתקעתי עם המשוואות בשני נעלמים. עשיתי הכל באוטומט עם איזו מוזיקת רקע פנימית בתוכי שטירטרה כל הזמן: "קדימה, קדימה... בואו נגמור עם זה כבר".

       

      הטרטור נמשך גם כשישבנו כולנו סביב השולחן והיתה המולה ו"תעבירי לי את המלח" וטרוניות: "איזה מעצבנת המורה למדעים" וכמה בדיחות וכמה התכסחויות בין אחים וכמה סיפורים... החומרים שמהם עשויה משפחה.

       

      ולמרות שהאוכל היה טעים והיינו ביחד, המחשבות שלי נדדו כל הזמן לכיוון המשימות שעוד נותרו לי לשעות הקרובות, עד שפתאום התעשתי.

       

      נזכרתי בשורה היפה הזאת של עידן רייכל: "מכל הרגעים בזמן, למצוא אחד לאחוז בו, להגיד שהגענו" - וחשבתי שזה לגמרי רגע של "הגענו" ואני כל כך מפספסת אותו. זה רגע של אושר קטן ומשפחתי. אני יושבת עם האנשים שאני הכי אוהבת ואני מחמיצה אותו אם אני לא קוראת לו בשמו: "רגע קטן של אושר יומיומי".

       

      הזמנה לפעולה (או: שיעורי בית)

      לדעת זה יופי, לקרוא מחקרים זה מעניין, אבל שינוי מתחיל להיווצר רק כשאני גם טורחת להזיז אצבע בעניין. מתחילים עם שינוי קטן: במקום לחפש את ה-אושר, בה' הידיעה, במקום לחכות לרגעי שיא – נסו לחשוב על אושר במונחים קטנים ויומיומיים.

       

      שיעורי הבית שלכם לשבוע הבא: נסו לאסוף לפחות שלושה רגעים קטנים כאלה ביום, רגעים שהצלחתם להכיר בהם כרגעי אושר. אתם יכולים לקרוא להם "שמחות קטנות של יום חולין" (זה יכול להיות ביס שמפזר לכם טעם טוב בפה, רגע של צחוק עם אדם אהוב, משפט חכם שאמרתם וזכה לתהודה, זמן שלקחתם לעצמכם כדי לעשות משהו שעושה לכם טוב... או כל דבר אחר שגורם לכם לשמחה, לשלווה, לנחת או להשראה).

       

      כדאי גם לכתוב אותם לעצמם בפנקס קטן או לשתף אותם בווטסאפ יומיומי עם אדם אהוב.

       

      לדף הפייסבוק של שירלי יובל-יאיר

      צילומים: לילך רז

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      שירלי יובל יאיר היא פסיכולוגית, מרצה ומנחת סדנאות, המתמחה בפסיכולוגיה חיובית - המדע של האושר. לימדה במרכז הבינתחומי ובקתדרה. שירלי היא גם מוזיקאית וסופרת לילדים. מחברת סדרת רבי המכר "גיבורים אמיתיים" (הוצאת כנרת) העוסקת בפסיכולוגיה חיובית בחייהם של ילדים והורים. נשואה + 3 ילדים נמרצים ולכן היא גם מגדלת, מקפלת, מבשלת ומסיעה לחוגים.