"מלכלכים" על האקסים? הילדים שלכם מבינים הכל - וגם אתם נפגעים

"והילדים?" אני שואלת.

"הם לא שומעים כלום, הם גם לא מבינים, הם קטנים!" " הוא פוסק בביטחון.

הוא יושב מולי כבר למעלה משעה ומספר לי על אשתו לשעבר, שאיתה הוא חולק ילדים משותפים. כל הזמן הזה לא היה לו דבר אחד טוב להגיד עליה. אולי היא באמת מפלצת? לא יודעת. לא פגשתי אותה. רק פגשתי אותו ואת בת הזוג שלו באירוע חברתי כלשהו. ככה זה כשאני מספרת לאנשים מה אני עושה, ב-80% מהזמן אני פוגעת בינגו ומגלה שמולי עומד אדם שהעיסוק שלי נוגע לחייו האישיים. ככה זה כשאחוזי הגירושים הראשונים המוצהרים במדינה נושקים ל30%-. בעיקר כש-50% מהם מרוכזים בין גדרה לחדרה - האזור בו אני מתרועעת.

"הילדים הקטנים" הם בני ארבע ושבע, ומבינים טוב מאוד. צריך להיות לגמרי מנותק מהמציאות כדי לא להבין עוצמות של כעס שעוברות רק למשמע השם של אמא שלהם או הכינוי "אמא שלהם" או "היא" וכשהשיחה עוברת למצב קולח יותר נוסף שם תואר: "המפלצת". אגב, כל אותו הזמן זוגתו יושבת לצידו - מקשיבה בעניין, מתקנת, מדייקת, מוסיפה.

"הם מבינים", הפעם אני הפוסקת. "הם מבינים טוב מאוד".

גם אם הטקסט מצונזר לידם, עדיין יש שפת גוף, יש מתח, יש חיתוך של דיבור, יש מימיקות. אלו שינויים שמתקיימים וחיים בתוך ניואנסים דקים ואין לנו שליטה עליהם. זה עובר אליהם והם מבינים מהר מאוד מה אסור להגיד על יד אבא ומה אסור להגיד על יד אמא. הם מבינים מהר מאוד שיש שני מחנות ובגלל שלאבא יש בת זוג ואמא לבד, בחוויה שלהם זה לא הוגן. ואז הם מבינים מהר מאוד שהם צריכים לשמור על אמא, ולשמור עליה זה כולל גם לא לאהוב את בת הזוג של אבא. בלי קשר לזה שהיא מביאה מתנות, מבשלת להם ושואלת אותם איך היה היום שלהם.

כעס הוא סוג של לבה. הוא מבעבע בבטן ההר ומספיק לחץ חד פעמי כדי לגרום להתפרצות געשית. וכן, זה לגמרי יכול לקרות מול הילדים. יותר מזה, הילדים הם הטריגר. כי הם נושאים עליהם את התפקיד המאוד לא מתגמל הזה - הם השלוחה של ההורה השני. הם מגיעים עם קווי דמיון חיצוניים ותכונות של ההורה השני. הם מגיעים עם דף הוראות מהבית השני: "אני מבקשת שתשים את הבגדים שלו חזרה בתיק ולא תשאיר אצלך", "פעם שעברה שהוא היה אצלך הוא סיפר שהלך לישון אחרי תשע. אני מבקשת שתקפיד על שעות שינה". הם מגיעים עם חוויות כי ילדים כמו ילדים רוצים לחלוק עם ההורה השני מה היה בשבת כשהם היו אצל הסבא וסבתא, שמייצגים את המחנה השני. כל דבר מכווץ אתכם יותר.

"תראה מה זה", אני חושבת לעצמי, "אתה מכיר אותי בקושי שעה ודמותה של האקסית שלך כבר כל כך מוחשית לי. אני לא סובלת אותה מהעיניים שלך עד כדי כך שאני שואלת את עצמי מה עשית איתה מלכתחילה? זו אחת משתי הדמויות החשובות בחיי ילדיך ועבורם - לא לסבול אותה, זה לא לסבול אותם".

הם מבינים טוב מאוד, אבל אני לא אגיד לך "שים לב לא להגיד דברים רעים על אמא שלהם לידם", אלא "טפל בכעס". לא עבורם, כלומר, גם עבורם, אבל בעיקר עבורך.

האם באמת המשכתם הלאה?

"להחזיק בכעס זה כמו לשתות רעל ולצפות שמישהו אחר ימות", טען בודהה וצדק. בואו תבינו קודם כל מה אתם עושים לעצמכם כשאתם מאמצים את גישת ההשמצות:

אתם מסכנים את הלב שלכם: כשאתם מדברים רע על האקסים שלכם, אתם משפיעים באופן שלילי על הלב שלכם. המקור של המילים הקשות הוא הכעס והכעס הזה מחזיק אתכם במנגנון הישרדותי פיזיולוגי שכולו מכוון מלחמה, מאיץ את קצב הלב והנשימה וממלא אתכם בפרץ של אנרגיה, לחץ הדם עולה, כלי הדם מתכווצים ו... בקיצור, אתם על מסלול הרסני. עכשיו תחשבו כמה פעמים ביום אתם מאיצים את קצב דפיקות הלב שלכם כי אתם משמיצים את האקסים?

אתם נראים רע: מכירים את האימרה "הפוסל במומו פוסל?" לדבר רע על האקסים לא בדיוק מוסיף זוהר לעור. אם להיות יותר מדויקים, זה מנמיך את הרמה. לא של האקסים, שלכם. תתעלו מעל הכעס ותיראו הרבה יותר טוב אם תדברו בכבוד. גם אם הצד השני משמיץ אתכם, תפנימו שחוסר היכולת שלהם לאמץ התנהגות מכבדת נובע מכך שהם כואבים. אל תיגררו לאותו המקום.

אתם לא מתקדמים: יכול להיות שאתם מכריזים בכל מקום אפשרי: "אני המשכתי הלאה! ממש טוב לי עכשיו!". באמת?! אם אתם לא מצליחים להחזיק שיחה אחת עם מישהו מבלי לפתוח פה על האקס, ממש לא המשכתם הלאה. כל זמן כשהכעס על האקס חי קיים ובועט על הלשון, הוא חי קיים ובועט במחשבה. כשזה קורה תעצרו רגע ותעברו לנושא אחר.

האם אתם ממשיכים להילחם?

הכעס הוא סוהר מאד קשוח. אל תהיו שבויים שלו. הילחמו בדחף "ללכלך".

לפני מספר שנים ראיינתי לכתבה עבור "זמנים מודרניים" זוגות שהתגרשו יפה. בתשובה לשאלתי איך צולחים את שלב הכעס, אחת המרואיינות הסבירה כך: "רציתי לצאת מהמערכת הזאת כי לא הרגשתי בה טוב ורציתי את החופש שלי. מה אני עושה בזה אם אני יוצאת ממנה וממשיכה להילחם? הייתי כל כך שלמה ונחושה עם הדרך שלי שהצלחתי לגרור גם את האקס אחריי למקום שלי ולא ההיפך. גם אם הוא תכנן מסלול אחר. תוך שלושה חודשים הייתי פנויה לבנות חיים חדשים. לשקט ולשלווה האלה יש הרבה ערך והיום אנחנו ביחסים טובים ואפילו נוסעים לחופשות ביחד. והכי חשוב - הנשכר הגדול הוא הבן שלנו, שעל הדרך לומד שיעור על יחסים וכבוד".