ב-9 בנובמבר 1989, עת צבאו מאות אלפים מתושבי מזרח גרמניה על מעברי הגבול שחצו את ברלין והפילו במו ידיהם את אחת החומות המפורסמות בהיסטוריה המודרנית, הייתה באוויר תחושת אופוריה. החומות מתחילות ליפול. עידן חדש מתחיל.
היום, כמעט 30 שנה אחרי, החומות עדיין איתנו. לעתים, אומרים המעצבים ארז נאבי-פנה ומרלן וויסו, יש הרגשה שכולנו חיים על הקצה, על הגבול. בין שפיות לאי שפיות, בין חלוקות ומחלוקות, בהוויה של דואליות בין קצוות – סדר ואי-סדר, פיזיקלי ווירטואלי, ביטחון ופגיעות, מזרח ומערב, מקומי ובינלאומי. מצד אחד אנחנו מכתרים את עצמנו – ואת האחר – בחומות הפרדה, ומצד שני מתמודדים עם תחושה גוברת של בידוד וחוסר ביטחון.
החומות יעמדו בלבו של המיצב המשותף שיציגו נאבי-פנה ווויסו בשבוע העיצוב ירושלים, שייפתח בחמישי הקרוב. את וויסו הכיר נאבי-פנה לפני שנתיים, כשהתעניין במעצבים פוטנציאליים שיוכלו לחבור ולהציג בפלטפורמה החדשה שהקים, La Terrasse שמה. בתקופה שבה כל חובב יכול לשלוח יד בעיצוב, בזכות זמינותן של הטכנולוגיות הדיגיטליות – הוא ביקש לתת מענה למעצבים המבקשים להעמיק את שורשי עבודתם בעולם התיאוריה, להרחיב את אופקיהם ולטעון את יצירת כפיהם בערך מוסף. La Terrasse היא מסגרת קבוצתית הנשענת על המילה הכתובה ולא על האובייקט היפה, מפגישה בין מעצבים לכותבים – משוררים, אנשי תיאוריה וביקורת, חוקרי עיצוב – ומציעה מרחב למחקר סביב נושא משתנה שנבחר. כאן מוזמנים החברים להעז, לתת דרור למחשבותיהם, לעורר השראה וגם פרובוקציה.
וויסו אמנם לא הצטרפה לתערוכה הראשונה של La Terrasse בשבוע העיצוב של איינדהובן ב-2015, אבל ידידות נרקמה בין השניים. "הרגשתי אישיות מעניינת דרך מייל מאוד מאוד קצר, וזה לא קורה הרבה שמרגישים אישיות מבצבצת דרך מילים רשמיות", מספר נאבי-פנה. "ושמרנו על קשר. הזמנתי אותה להציג בתערוכה השנייה שהייתה בשבוע העיצוב של מילאנו בשנה שעברה, ואז בתערוכה השלישית בשבוע העיצוב ההולנדי, באוקטובר 2016, וככה נרקמה לה חברות עם המון המון הערכה לעיצוב האחד של השני".
בין השניים יש הרבה במשותף. שניהם פועלים באותו מילייה – מוזיאונים, גלריות, עולם העיצוב האספני. שניהם נמשכים לחומר, חותרים להציג מחקר חומרי חדשני דרך הביטוי האמנותי. היא גדלה בצרפת, למדה אמנות, סיימה תואר שני בסנט מרטינס ובסיסה היום בלונדון. הוא למד במכון הטכנולוגי חולון, סיים תואר שני באקדמיית העיצוב באיינדהובן, סטודנט ללימודי דוקטורנט בעיצוב באקדמיה לאומנות ועיצוב באוסטריה, ועדיין בן בית בהולנד, ולא רק בה.
היא התפרסמה בזכות עבודותיה עם גלמי משי ופרויקט הגמר שלה, שהציג שימוש ברזין (שרף) טבעי – תוצר לוואי של יצירת הדבש בכוורת – בטכניקות של ניפוח זכוכית. הוא בזכות רהיטים שאפה מאדמה ופטריות (שני שרפרפים שלו נמצאים באוסף מוזיאון העיצוב חולון), ופרויקט הגמר שבמסגרתו פיתח שיטה להתגבשות מחודשת של מלח, אגב שימוש בגרגרים הלבנים כחומר גלם.
המחשבה על שיתוף פעולה נבטה עוד לפני ההזמנה של שבוע העיצוב בירושלים. "ישבנו באיינדהובן, והשתעשענו עם הרעיון של לעשות מעין דו קרב – תערוכה שבה מרלן מציגה את האובייקטים השחורים שלה, ואני מציג את האובייקטים הלבנים שלי, ואז אנחנו מתחילים סוג של דיאלוג אחד עם השני, במעבר בין ניגודים שמתמזגים לאחד".
כשהגיעה ההזמנה מטל ארז, אוצר שבוע העיצוב, היה ברור לנאבי-פנה שישמח לשתף פעולה עם וויסו, ולא פחות מזה – עם מפעל החוטים של אלי אוברבאום, שנמצא על גגו של בניין המאוכלס בבתי מלאכה וסטודיות, באחד מאזורי התעשייה של תל-אביב. במפעל הקטן, אחד הבודדים מסוגו שנותרו בארץ, מייצרים מהנדס המכונות ובנו פתילים לתעשיית הנרות וחומרי גלם טקסטיליים בהזמנה מיוחדת. שלל מכונות גודשות את החלל, את רובן בנה אלי במיוחד עבור ייצורו של מוצר זה או אחר.
"המפעל הזה", מספר נאבי-פנה, "הוא מין מוזיאון. לא רואים מפעלים כאלה היום. וחשבתי שיכול להיות מעניין להכניס חשיבה יותר קונספטואלית במקום שמתעסק בעיקר בפרקטיקה ובטכניקה. זה win win situation. אני חושב שאם מפעלים יכניסו אנשים יצירתיים עם חשיבה מושגית ודמיון, הם רק יכולים להרוויח מזה בסופו של דבר. זה ימנע מהם להיעלם או להיבלע בידי החברות הסיניות, שמביאות את הטכניקה בחצי מחיר".
וויסו התלהבה מהרעיון, הגיעה לכאן פעמיים, והם יצאו לדרך. "התמה של שבוע העיצוב היא איים", היא מספרת, "בתקופה של הברקזיט וטראמפ אנחנו רואים שמושג הגבולות מתפתח ומשתנה, ורצינו לתרגם את הגבול, כמושג, למיצב. בחרנו להשתמש בחוט כאלמנט שמייצג את הגבול, את הקו שמפריד בין קצוות, קיצונויות, שוני".
גם חומת ההפרדה
"מעבר לעובדה שגבול הוא קו שמפריד, הוא גם חוסם, ובהקשר של ירושלים מיד עלתה החומה", ממשיך נאבי-פנה. "הנושא של החומה כמכשול שמפריד בין אנשים, בין ערים ובין מדינות מאוד עניין אותנו, והתחזק כשהבית הלבן פירסם קריאה להצעות לעיצוב החומה שאמורה להפריד בין ארה"ב למקסיקו. קול קורא עם קריטריונים פסיכיים לגמרי, תלושים מהמציאות. חשבנו שזו דרך נהדרת לצאת לעיצוב ולנסות להציע אמירה על גבולות, על חומות, על האנשים שמייצרים את החומות, על החיים בשחור-לבן, בלי לראות את הבין לבין. זה תמיד קיצוני, רדיקלי, פנאטי ובעיקר מרוחק, משום שאף חומה לא צומחת מלמטה. היא תמיד מונחתת מלמעלה, ממקבלי ההחלטות".
באחד מחללי המרכזייה הישנה והנטושה של בזק מול תיאטרון ירושלים, יקימו נאבי-פנה, וויסו ואוברבאום מכונת טוויה שתשזור עשרות חוטים לפתיל לבן שייטבל בשעווה שחורה ויתלפף לנרות ענק. המכונה תוכל לייצר שני נרות ביום, גובהם עד שני מטרים, וכל אחד מהם מייצג את אורכה של חומה איקונית אחרת ברחבי העולם. למשל, החומה של טראמפ (3,218 קילומטרים), חומת סהרה המערבית במרוקו (2,700 קילומטרים), או החומה שנועדה להפריד את תושביה הצועניים של שכונת מצוקה משאר תושבי העיירה הרומנית בייה מארה (60 קילומטרים). כמובן, לא ייפקד מקומן של חומות בישראל, כמו חומת העיר העתיקה וגם חומת ההפרדה.
המעצבים מקווים ליצור באמצעות הנרות ביטוי חזותי דרמטי למצבים אבסורדיים, ודרך חדשה לטפל בחפץ המוכר העומד במרכז פולחנן של רוב דתות העולם. בסך הכל ייוצרו במשך שבוע העיצוב עד 12 נרות שפתילם יודלק והם יבערו עד שיימוגו במהלך מטאפורי שמגלם הצהרה ומשאלת לב.
"שבוע העיצוב ירושלים הוא אחת היוזמות הבודדות שנותנות בארץ במה לעיצוב קונספטואלי", מסכם נאבי-פנה, "וזו הזדמנות נפלאה לקהל לראות ולחוות עיצוב מנקודת מבט אחרת מזו שהם חווים בדרך כלל".
-----------------------------------------------------------------------------
עוד בשבוע העיצוב ירושלים - לחצו על התמונה לשטיחים מרהיבים שעשויים מחפצי יום יום:
