התכשיטנית קרן וולף: "זו עבודה קשה. אני הכי לא סיפור סינדרלה"

את הקריירה שלה וולף התחילה בגיל 17 דווקא כשחקנית בהבימה. מה קרה כשהחליטה ללמוד פלמנקו בספרד ואיך תכשיט שעיצבה לחתונה שלה הוא שפרץ לה את הדרך

"ניר תמיד ידע שאני פנטזיונרית, שאני לא האישה שתשב בבית ותגדל ילדים, ושנינו מעזים לחלום יחד" (צילום: רונן פדידה)
"ניר תמיד ידע שאני פנטזיונרית, שאני לא האישה שתשב בבית ותגדל ילדים, ושנינו מעזים לחלום יחד" (צילום: רונן פדידה)
מתוך המיצג של קרן וולף במסגרת שבוע האופנה של גינדי תל אביב
מתוך המיצג של קרן וולף במסגרת שבוע האופנה של גינדי תל אביב
"פתאום נהיה דיבור מטורף על התכשיטים שלי"
"פתאום נהיה דיבור מטורף על התכשיטים שלי"
"הבנתי שהקצב של העולם דורש ממך חישוב תמידי של מסלול מחדש"
"הבנתי שהקצב של העולם דורש ממך חישוב תמידי של מסלול מחדש"

רק לפני חודשיים, ולאחר שנים רבות שהיא מוכרת כמעצבת תכשיטים מבוססת, הרגישה קרן וולף איך שני העולמות שתמיד התקיימו בה במקביל הצליחו להתחבר בצומת דרכים חד פעמי. המיצג שלה, "פה גדול", שהיה אחד מגולות הכותרת של שבוע האופנה האחרון בתל אביב, הפגיש בין קרן מעצבת התכשיטים לקרן השחקנית, ששנים עמדה תחת זרקורי בימת התיאטרון.

 

וולף ביססה את שמה כמעצבת תכשיטים ואביזרים מובילה, אבל לא רבים יודעים שאת הקריירה המקצועית שלה החלה דווקא כשחקנית. "התחלתי לשחק בהבימה בגיל 17 ועבדתי כשחקנית במשך כמה שנים טובות. משחק וריקוד היו לגמרי החלום שלי, אבל כשיוצאים למסע לא תמיד יודעים לאן הדרך בסופו של דבר לוקחת. גם הצד האופנתי תמיד היה טבוע בי, אהבתי מאוד בגדי וינטג' ותמיד יצרתי הופעה עם סגנון אישי. בתיאטרון מצאתי את עצמי נמשכת לחדרי ההלבשה, ואפילו ניתחתי את הדמויות שגילמתי דרך הבגדים שהן לבשו".

 

"מרוב התרגשות לא הצלחתי לצאת בסוף לקהל ולחברים שחיכו לי. הרגשתי עירומה. כאילו אני זו ששכבתי שם לפני רגע שרועה בתוך האמבטיה"
המיצג, אם נפתח לרגע סוגריים רחבים, היה פורץ דרך מבחינת הקונספט המקובע של תצוגה על מסלולים. וולף, שהתעסקה ברעיון של "חיים ומוות ביד הלשון", הציבה באולם חשוך עשר אמבטיות חלב שבמימיהן טבלו דוגמניות עטויות תכשיטים. מוטיב השפתיים והעיסוק בשחרור, כליאה, בריאת חיים ומוות דיברו דרך התכשיטים ודרך ההעמדה שהפכה ללהיט אינסטגרמי.

 

"פתאום התחברו לי עולמות התיאטרון והתכשיטים", היא מספרת. "יצרנו מיצג סופר־תיאטרלי. הייתה תחושה שאנחנו באמת מצליחים לעשות אמנות ולשבור את תקרת הזכוכית הקונספטואלית של תצוגות או פרזנטציות. התגובות היו מדהימות, אבל מרוב התרגשות לא הצלחתי לצאת בסוף לקהל ולחברים שחיכו לי. הרגשתי עירומה. כאילו אני זו ששכבתי שם לפני רגע שרועה בתוך האמבטיה. כל כך התרגשתי מהחום ומהפרגון שקיבלתי, שלא הרגשתי שאני צריכה את מחיאות הכפיים הפיזיות".

 

אמבטיות חלב שבמימיהן טבלו דוגמניות עטויות תכשיטים.
    אמבטיות חלב שבמימיהן טבלו דוגמניות עטויות תכשיטים.

    "ב'קוסמופוליטן' איטליה כתבו שזו הייתה אמנות". המיצג של קרן וולף
      "ב'קוסמופוליטן' איטליה כתבו שזו הייתה אמנות". המיצג של קרן וולף

       

      "החוויה שלי הייתה עשייה טהורה, וכל מה שקרה משם היה מדהים. כתבו על המיצג דברים נהדרים. ב'קוסמופוליטן' איטליה למשל כתבו שזו הייתה אמנות. אני חושבת שמעצב לא צריך לחכות שמישהו אחר יעשה בשבילו את העבודה, הוא פשוט צריך לעשות. עצם ההזדמנות להציג את העיצובים שלי מול הקהל פה, בכזו דרך, הייתה הכרה אדירה, ואין כיף גדול מלקבל את ההכרה הזו בבית. ריגש אותי מאוד שניתנה לי ההזדמנות הזו".

       

      לא ככה תכננתי את זה

      אם חוזרים כמה שנים טובות אחורה, אל הנקודה ששינתה עבורה את הכל, אפשר לייחס אותה להחלטה של וולף לעזוב את עולם המשחק ולנסוע ללמוד פלמנקו בספרד. אז כבר יצרה תכשיטים בהיקף קטן, ובהחלטה של רגע החליטה למלא את אחת המזוודות בתכשיטים. מה שלא מסכן ב"אובר־ווייט", כך אמרה לעצמה, בוודאי לא יוכל להזיק. היא החלה למכור את התכשיטים לחנויות, ופתאום, מפה לאוזן, הבינה שהמזוודה די מסדרת אותה ואת ניר, בן זוגה דאז ומי שעתיד להפוך לבעלה ולשותפה העסקי.

       

      כשקיבלה הודעה שאִמה חלתה, היה לה ברור שהיא חוזרת לארץ, ואת המחשבות על רילוקיישן עם סייסטה כמו שצריך החליפה דירה שכורה וטיפול במשפחה בעת משבר. בלילות היא ישבה בחדר העבודה של הדירה הקטנה והחלה ליצור. התגובות שקיבלה שכנעו אותה לקחת דוכן בבוטיק המעצבים בדיזנגוף סנטר והפידבקים פתחו לה את התיאבון. "הרגשתי שאני במקום שמאוד נעים לי בו והתחלתי להתפתח. במקביל חזרתי לשחק בכמה הצגות וניסיתי לראות איך הולך לי לשלב בין שני העיסוקים, למרות שהרגשתי שעולם התכשיטים מתחיל לקבל עוד ועוד נפח".

       

      "התחשק לי לענוד בחתונה תכשיט מרשים על הראש ולא מצאתי שום תכשיט מספק, ופשוט התחלתי לעצב ולייצר מסרקיות מתוך הצורך האישי שלי" (צילום: אלכס ליפקין)
        "התחשק לי לענוד בחתונה תכשיט מרשים על הראש ולא מצאתי שום תכשיט מספק, ופשוט התחלתי לעצב ולייצר מסרקיות מתוך הצורך האישי שלי"(צילום: אלכס ליפקין)

         

        אז מה בסופו של דבר הכריע את הכף?

        "ניר ואני עמדנו להתחתן והתחשק לי נורא לענוד בחתונה איזה תכשיט מרשים על הראש. חיפשתי, הלכתי לשווקים ולא מצאתי שום תכשיט מספק, ופשוט התחלתי לעצב ולייצר מסרקיות מתוך הצורך האישי שלי. פגשתי מישהי מהקטלוג 'מתחתנים', והיא כל כך התלהבה ואמרה לי שהיא רוצה לתת לי עשרה עמודים. את הבאזז שיוצרת היום פלטפורמה כמו אינסטגרם יצר אז פורום הכלות של תפוז, ופתאום נהיה דיבור מטורף על התכשיטים שלי. התמלאתי אדרנלין מטורף והחלטתי שבא לי להתמקצע בתחום ולפתוח סטודיו משלי. אני בן אדם טוטאלי ובסופו של יום בחרתי בתכשיטים".

         

        המחאה נגדי? אני מעמד הביניים

        את סטודיו החלומות שלה היא מצאה בזנבו של רחוב שבזי בנווה צדק, סטודיו שברבות הימים הפך לבסיס היצירה שלה. במקביל לפיתוח של הסטודיו החליטה להתמקצע באופן נקודתי ומעמיק אצל המאסטרים הכי גדולים – מכובענות וגמולוגיה, דרך שיעורי צורפות ועד השתלמויות אחת לשלושה שבועות בפריז. החשיפה לעשייה שלה גדלה, התכשיטים שלה כיכבו בהפקות אופנה וכתבות והיא ביססה את קווי הכלות והרדי־טו־וור שלה. ב־2011, מתוך רצון להתפתח ולגדול, פתחה וולף סניף שני בכיכר המדינה, שנסגר לפני מספר חודשים.

         

        היו שראו בפתיחה של החנות הזו התבלבלות בקהל היעד. רמזו שכיוונת לאוליגרכים.

        "הבחירה בכיכר נולדה מתוך חיפוש לוקיישן שייתן מענה לקהל רחב יותר. היה לי ויז'ן אמיתי לכיכר. חשבתי שיהיה חלומי אם היא באמת תוכל להפוך לכיכר שחוגגת אופנה מקומית. השקענו את נשמתנו בחנות הזו כי באמת האמנו בחזון, אבל הטיימינג היה בעייתי - בדיוק פרצה המחאה החברתית, ויום אחרי הפתיחה כבר היו אוהלים מחוץ לחנות. אני זוכרת שתפסתי את עצמי ואמרתי: 'איך זה יכול להיות שהמחאה היא נגדי? הרי אני מעמד הביניים!'.

         

        הייתה צריכה להרגיע את הלקוחות שהמחירם לא עלו. מתוך הקולקציה של וולף
          הייתה צריכה להרגיע את הלקוחות שהמחירם לא עלו. מתוך הקולקציה של וולף

           

          "אני זוכרת שהמפגש עם הקהל המגוון בכיכר היה לא פחות ממדהים, קהל שלא נחשפתי אליו בנווה צדק: רוסיות, דתיות, צרפתיות, הכל מהכל. היו לקוחות שהגיבו ברתיעה לבחירה הזו. הייתי צריכה להרגיע אותן שהמחירים הם אותם מחירים, אבל בשלב מסוים מצאתי את עצמי מתרוצצת בין שתי החנויות, והעניינים הטכניים מסביב הכריעו. בסוף חוזה השכירות עשיתי חשבון נפש, ותוך כדי התהליך התחיל מבצע צוק איתן, שביום בהיר אחד גזר על החנות אפס תנועה. אמרתי לעצמי שאני חייבת לפרוץ החוצה ולשחרר את התלות הבלעדית במה שקורה כאן. אני מודה שעם ההחלטה לסגור את החנות הגיעו גם סוג של הקלה ושחרור. אני באמת מעצבת שפונה לכולן. אין לי אג'נדות מעמדיות לא כמותג ולא כבן אדם, והחנות הזו יצרה לי איזה נזק תדמיתי מסוים". 

           

          לאילו תובנות הביא אותך המשבר?

          "עשינו שינוי אסטרטגי. התחלנו לעבוד על שיווק לחו"ל ושינינו את מערך ההשקעה. בעצם ניצבנו בפני בחירה: התרחבות לחו"ל או החנות בכיכר המדינה. תובנה נוספת שהגעתי אליה היא שהקצב של העולם דורש ממך חישוב תמידי של מסלול מחדש. האינטרנט והרשתות החברתיות שינו את המפה ואתה חייב כל הזמן להיות עירני ולדעת מה קורה בחוץ. הרומנטיקה של תנועת הרחוב של פעם כבר לא קיימת".

           

          "העובדה שאת באה מישראל גורמת למידה מסוימת של חשדנות. את צריכה להוכיח עוד יותר שהעבודה שלך היא ברמה הכי גבוהה שיש ושהשירות יהיה הכי טוב שיש"

          "הבנתי שהיום הדברים לא בהכרח קורים במקומות שאתה מצפה. אני אספר לך סיפור: יום אחד לקוחה ביקשה ממני פגישה אישית. כשנפגשו היא פותחת מחשב ואומרת לי: 'הפגישה לא מיועדת עבורי אלא עבור חברה שלי'. היא פותחת את הסקייפ ואני רואה מולי אישה מאוד מאוד יפה שסיפרה לי שהחלום שלה הוא שאעצב לה פיס לשמלת החתונה שלה. עיצבתי לה הינומה מאוד מיוחדת ויפה בשלט רחוק וחשבתי שבזה נגמר העניין. לא ידעתי מי היא, ורק אחרי שקיבלתי מייל מחנות ביפן שאמרו שראו סיקור עליי ושהם רוצים להיפגש איתי בשבוע אופנת הכלות הקרוב, הבנתי שהיא הייתה מאוד מפורסמת. לא היה לי מושג שהאישה שעיצבתי לה היא אשתו של שחקן ה־NBA ג'ורדן פארמר.

           

          החתונה של ג'ורדון וג'יל פארמר:

           

           

          "הפנייה הגיעה ערב פסח, לא הייתה לי אפילו ויזה, וככה הגעתי לפגישה בוולדורף אסטוריה בניו יורק שפתחה לי את העיניים לעולם שלם שנמצא שם בחוץ, עולם שאוהב ורוצה את העיצובים שלי. הדברים התחילו להתגלגל משם: ענבל דרור פנתה אליי וביקשה שאעצב כתרים לתצוגה שלה בשבוע הכלות של ניו יורק. אמרתי לה שבשמחה, ורק כשהגעתי לתצוגה הבנתי את גודל האירוע שהיא הרימה. קיבלתי סיקור מטורף לאחר מכן: ב'ווג', אצל מרתה סטיוארט, באתר The Knot ועוד. לאחר מכן שיתפתי פעולה גם עם גליה להב. אני חושבת שהיה איזה תהליך של גדילה משותפת של כל המעצבים שהגיעו יחד ופרצו את הדרך שם בתחום שמלות הכלה".

           

          נשמע כמו סיפור סינדרלה.

          "וואו, הכי לא. העבודה סיזיפית ברמות. הדבר הראשון שצריך לעשות זה לבנות מערך חיצוני שיכול לטפל בעבודה מול חו"ל. מצד שני צריך לדאוג כל הזמן לא לפגוע במה שקורה בארץ. זה הוצאות מאוד גדולות, זמינות מסביב לשעון ועבודה מאוד אינטנסיבית. צריך מאוד לרצות את זה. זה לא אייטם ב'ווג' והופ, אני שם. זה לא הוקוס פוקוס. גם העובדה שאת באה מישראל גורמת למידה מסוימת של חשדנות. את צריכה להוכיח עוד יותר שהעבודה שלך היא ברמה הכי גבוהה שיש ושהשירות יהיה הכי טוב שיש.

           

          "הבנתי שהיום הדברים לא בהכרח קורים במקומות שאתה מצפה"
            "הבנתי שהיום הדברים לא בהכרח קורים במקומות שאתה מצפה"

             

            "היו גם פעמים שהייתי צריכה לסרב להצעות כי העסק שלי עוד קטן ומערך הייצור שלי לא היה יכול לעמוד בכך. שם גם נמצאת הסכנה. זה מאוד מפתה ואת רוצה להיות בכל מקום ולהתפתח, אבל את חייבת להיות מאוד זהירה ומציאותית. אני חושבת שהדרך היחידה לעשות את זה היא פשוט לעשות ולא להיות מונע מתוך אגו. שם קורים הדברים. בגלל שהעסק הזה הוא ניר ואני ואנחנו עושים הכל ב־20 אצבעות ובלי גב כלכלי, אנחנו מנסים להיות שקולים מאוד. וכן, יש עליות וירידות. מרגש מאוד להסתכל על כל התהליך במבט לאחור, אבל תוך כדי אתה חווה הרבה קשיים. זה לא זוהר כמו שזה נראה. זה תהליך שדרושה לו מידה גדולה מאוד של סבלנות".

             

            אני לא האישה שתשב בבית ותגדל ילדים

            יש חלוקת תפקידים מוגדרת בינך ובין ניר?

            "חלוקת התפקידים היא קודם כל לעשות את מה שצריך, וכל הזמן יש דברים שצריכים להיעשות. אנחנו עושים את הכל ביחד. בלעדי ניר העסק הזה לא היה מתקיים - התמיכה, היכולת שלו להכיל, יחסי האנוש שלו. הכל. אנחנו באמת חווים את העבודה שלנו כמסע משותף. יחד עם זאת זו אינטנסיביות מאוד גדולה גם לנהל חיי משפחה יחד, גם זוגיות וגם עסק, אבל למזלי אין בינינו עניינים של אגו ומבחינתי מחיאות הכפיים מגיעות לניר. בלעדיו לא הייתי במקום שאני נמצאת בו כיום, לא מבחינת קריירה ולא מבחינת משפחה. הוא מאפשר לי את זה בהבנה ומתוך רצון משותף שהכל יצליח.

             

            "הוא תמיד ידע שאני פנטזיונרית, שאני לא האישה שתשב בבית ותגדל ילדים, ושנינו מעזים לחלום יחד. עברנו דברים בזוגיות שלנו, דברים שזוגות לא עוברים במשך כל החיים. שני ההורים של ניר נפטרו וגם אִמי. כשאיבדתי את אמא שלי העסק רק התחיל לפרוח ומצאתי שהמקום של העשייה הוא סוג של ריפוי. הרגשתי שההצלחה שלי היא ההנצחה של אמא. העסק והעשייה עזרו לנו להתמודד עם האובדן ברמה האישית. אמא שלי הייתה בשבילי גב אדיר. לקחתי את ארגז הכלים שהיא נתנה לי וצעדתי איתו קדימה, גם מבחינת האימהות וגם מבחינה עסקית. היא הייתה אישה טוטאלית שלימדה אותי שאין דבר שעומד בפני הרצון. 'את רוצה? תעשי!' - ככה היא הייתה אומרת לי. גדלתי על כוח נשי וזה לגמרי המנוע שלי".

             

            את מרגישה שבתור מעצבת מבוססת יש עדיין השפעה למי שאת מכירה או למי שאת מחוברת אליו בסצנה?

            "אני חושבת שיחסי אנוש טובים הם יתרון משמעותי לכל מעצב. אם מטבעך אתה אוהב אינטראקציה ויודע איך להתחבר לאנשים, אז יש לך יכולת ליצור קשר שהוא מעבר למפגש של מעצב־לקוח. תל אביב מאוד קטנה, ואם אתה מעצב פה לאורך שנים - רוצה או לא רוצה, אתה תכיר את כולם. יש סלבריטאיות שהכרתי בזכות התכשיטים ונהיו חברות נפש שלי, אבל זה קורה רק כשיש חיבור אמיתי. אני יכולה להגיד שלירז צ'רכי, יעל גולדמן ומלי לוי הן חברות אהובות ומדהימות שהקשר הפך איתן לאישי.

             

            "להגיד שתמיד פרגנו לי או שתמיד הרגשתי אהובה ומוערכת? לא. יש תחרות מאוד גדולה ולפעמים יש תחושה שקצת פחות אוהבים אותך. פעם הייתי לוקחת דברים קשה. אם סלב הייתה עונדת תכשיטים של מעצב אחר, לא הייתי יודעת איך לאכול את זה. היום אני אומרת – הכל בסדר. התעשייה כאן מאוד קטנה ומה שמשאיר אותך בתחום זה המוטיבציה, הכישרון, ההתמדה שלך ואיזה בן אדם אתה.

             

            "פתאום ראיתי עיצובים שנורא דומים לדברים שאני עושה בכל דוכן בעזריאלי, אבל גם לזה מתרגלים, ובצורה מסוימת זה הופך למנוע שלך להתפתח" (צילום: עידו איז'ק)
              "פתאום ראיתי עיצובים שנורא דומים לדברים שאני עושה בכל דוכן בעזריאלי, אבל גם לזה מתרגלים, ובצורה מסוימת זה הופך למנוע שלך להתפתח"(צילום: עידו איז'ק)

               

              "אני יוצאת מנקודת הנחה שלהיות מעצב או יוצר בארץ זה דבר מורכב. אתה חשוף כל הזמן לביקורת ולציניות. כשרק התחלתי לא היו כל כך הרבה מעצבי תכשיטים כמו היום. אני זוכרת שפתאום ראיתי עיצובים שנורא דומים לדברים שאני עושה בכל דוכן בעזריאלי, אבל גם לזה מתרגלים, ובצורה מסוימת זה הופך למנוע שלך להתפתח. אתה לא יכול להיות לבד במערכה. אתה חייב שיהיו שחקנים נוספים בדרך כדי לשאוף גבוה יותר. פשוט יש משהו לוחמני באופי הישראלי שמדגיש איזו אנרגיה קשוחה. אבל שוב, אף אחד לא הבטיח לי גן של שושנים. כשנחשפתי למה שקורה בחו"ל נטענתי באנרגיות חדשות וזה מאוד מרגש אותי".

               

              לא בא לך לפעמים לפרוק את העול הגדול הזה ולקחת משקיע חיצוני?

              "למצוא משקיע זה מורכב כמו למצוא בעל, ולא כל אחד שמגיע עם כסף מתקבל. צריך להיות חיבור אמיתי ועמוק ומיוחד. כבר היו לי פגישות עם משקיעים פוטנציאליים שלא צלחו ואני מאמינה שהכל זה מלמעלה. אני בטוחה שאם יצטרך להגיע אליי משקיע כזה, הוא יגיע בפורמט הכי מדויק. אני לא אשקר ואומר שאני לא מחכה לפגוש את האדם הזה. עם משקיע או גב כלכלי הרבה יותר קל לשרוד. אני אומרת שלא משנה לאן ארצה להגיע, אני אגיע גם בכוחות עצמי. אולי ייקח לי יותר זמן להגיע לשם וקצת יותר קשה בדרך, אבל אגיע".

               

               __________________________________________________

               

               (צילום: ירדן הראל)
                (צילום: ירדן הראל)

                 

                 

                 
                הצג:
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד