האהוב שלה נהרג כמה ימים לפני החתונה: '69 שנים אני בוכה עליו'

פנינה גרי לא הפסיקה מעולם להתגעגע אל עלי, בנם של רחל ינאית ויצחק בן צבי, שנהרג בקרב. רגע לפני שהיא חוגגת 90, עולה למסכים סרט על סיפור אהבתם

פנינה גריבביתה לצד הפסל שנוצר על פי דמותו של עלי בן צבי ז"ל.  "בעלי לא עשה מזה עניין. הוא קיבל את הפסל כחלק ממני, ולא הביע התנגדות לכך שעלי נמצא אתנו בסלון, כמו גם בלב שלי" (צילום: יובל חן)
פנינה גריבביתה לצד הפסל שנוצר על פי דמותו של עלי בן צבי ז"ל. "בעלי לא עשה מזה עניין. הוא קיבל את הפסל כחלק ממני, ולא הביע התנגדות לכך שעלי נמצא אתנו בסלון, כמו גם בלב שלי" (צילום: יובל חן)

בסלון של פנינה גרי ניצב פסל מרשים – ראש של גבר צעיר, עז מבט וסתור בלורית. זהו דיוקנו של אהובה עלי בן צבי ז"ל, שנהרג בקרב לפני 69 שנה. "את הפסל הזה, שהוא פרי יצירתה של הפסלת בתיה לישנסקי, דודתו של עלי, קיבלתי כמה שנים אחרי שהוא נהרג", מספרת גרי. "הוא ניצב כל השנים במקום בולט בסלון שלנו. בעלי לא עשה מזה עניין. הוא קיבל את הפסל כחלק ממני, ולא הביע התנגדות לכך שעלי נמצא אתנו בסלון, כמו גם בלב שלי".

 

עלי בן צבי, בנם של רחל ינאית ויצחק בן צבי, מי שהיה נשיאה השני של מדינת ישראל, נהרג ימים ספורים לפני חתונתו המיועדת עם גרי, והוא בן 24. בזמן שבמטבח ביתה של משפחת הכלה התבשל הכיבוד לאורחים, נרצחו החתן ושישה מחבריו, ממייסדי קיבוץ בית־קשת, כאשר נקלעו למארב של אנשי שבט בדואי. היום שהיה אמור להיות המאושר בחייה של גרי הפך ליום אבל נורא, שרישומו לא פג גם כיום. על אצבעה מנצנצות שתי טבעות נישואים: הראשונה היא הטבעת שענד לה בעלה בוב, שלו הייתה נשואה במשך 38 שנה. השנייה היא טבעת הנישואים שקנה לה עלי, ומעולם לא הספיק לענוד לה. "שני הגברים שאוהבים אותי שומרים עליי", היא אומרת.

 

במשך עשרות שנים חייתה גרי עם החרב המתהפכת בתוך לבה, ושמרה את כאבה לעצמה. רק בשמונה השנים האחרונות, הכאב הזה הופך למעיין של יצירה. גרי כבר הספיקה להפוך את סיפור האהבה הטראגי שלה להצגה וספר, שניהם תחת השם "סיפור אהבה ארץ ישראלי". עכשיו עולה למסכים גם סרט באותו שם. את דמותה של גרי משחקת עדי בילסקי, שמגלמת אותה גם בהצגה. את דמותו של עלי מגלם אביב אלוש.

 

"במהלך הצפייה ראיתי את הסרט משתי זוויות: כמו שהוא נראה על המסך וכפי שהוא התרחש בחיי", אומרת גרי. "דבר אחד אני יכולה לומר בוודאות: אביב אלוש כל כך דומה לעלי. בכל פעם שצפיתי בו, ראיתי את עלי בעיני רוחי".

 

1948. גרי עם עלי בן צבי (צילום: אלבום פרטי)
    1948. גרי עם עלי בן צבי(צילום: אלבום פרטי)

    2017. אביב אלוש ועדי בילסקי מגלמים את בני הזוג ב"סיפור אהבה ארץ ישראלי" (צילום: רמי צלקה)
      2017. אביב אלוש ועדי בילסקי מגלמים את בני הזוג ב"סיפור אהבה ארץ ישראלי"(צילום: רמי צלקה)

       

       

      יפה הבלורית והתואר

       

      גרי תחגוג יום הולדת 90 בספטמבר הקרוב, ולא מכבר עברה לדיור מוגן במרכז תל־אביב. "זה מוזר נורא. 90 נשמע כל כך הרבה. האמת היא שמבחינת ההרגשה שלי – אני אותו אדם כמו בגיל 20", היא אומרת.

       

      היא נולדה בנהלל כפנינה דרומי, הצעירה מבין שלושת ילדיהם של עולים מרוסיה, שהיו ממייסדי המושב. בגיל 15 וחצי נסעה עם שתי חברות לסמינר של תנועת המושבים בירושלים. הן ישבו בספסל האחורי, ולפניהם ישבו רחל ינאית בן צבי ובנה עלי, שהיה אז בן 19. האם ובנה היו בדרכם לירושלים, עיר מגוריהם. "עלי נורא מצא חן בעיניי", מספרת גרי. "הוא היה יפה, עם בלורית ושפם, שזוף ומאוד גברי – פלמ"חניק טיפוסי. רחל שוחחה איתנו

      "רחל שוחחה איתנו והכירה לנו אותו, ומאותו רגע הוא נתקע לי בראש, ולא הפסקתי לחשוב איך אפגוש אותו שוב. זו הייתה ממש אהבה ממבט ראשון".

       והכירה לנו אותו, ומאותו רגע הוא נתקע לי בראש, ולא הפסקתי לחשוב איך אפגוש אותו שוב. זו הייתה ממש אהבה ממבט ראשון".

       

      המפגש הבא של השניים התקיים חצי שנה לאחר מכן. "ערב אחד יצאתי למחלבה עם שני כדי חלב, ופתאום ראיתי בחור מנהלל עוזר לשני בחורים שנתקע להם הג'יפ. אלה היו עלי ואחיו הבכור עמרם. המוסך היה סגור ולא הייתה להם דרך לצאת מנהלל. קפצתי על המציאה, ואמרתי להם: 'אחד מכם יכול לישון אצלנו'. ממש אזרתי עוז, כי הייתי נורא חסרת ביטחון וגם לא היה מקובל אז שבחורה מתחילה עם בחור. עלי הלך איתי. אמא שלי סידרה לו מקום בצריף, ובבוקר הוא אכל ארוחת בוקר והלך".

       

      כעבור כשנה נפגשו השניים שוב. "הייתי בת 17, נשלחתי כמדריכה בנוער העובד לסמינר בקיבוץ יגור, והוא היה שם במסגרת הפלמ"ח. שם ראיתי אותו הולך יד ביד עם בחורה, והוא אפילו הכיר לי אותה והציג אותה כחברתו. הייתי שבורת לב ומיואשת".

       

      בגיל 18 התקבלה גרי לסמינר לגננות בתל־אביב, והמשיכה לחלום על הבחור ששבה את לבה. "היו לי מחזרים, אבל התחמקתי. חיכיתי לבחור ההוא, שבכלל לא ידע שאני חולמת עליו". בשנה השנייה ללימודיה בסמינר, הזמינה אותה חברה טובה לביקור אצל בני דודיה בקיבוץ בית־קשת, שעלי בן צבי היה ממייסדיו.

       

      "ישנתי בצריף שהוא חלק עם עוד ארבעה חברים וחברות, והוא לא שם לב אליי. הייתי מאוכזבת ולמחרת החלטתי לנסוע הביתה. ואז פגשתי בו במקרה, על השביל בקיבוץ, פניתי אליו ואמרתי לו: 'אני רוצה לבקש ממך משהו. יש בנהלל מסיבה, ואני ביימתי מסכת וחייבת להיות שם. תוכל לקחת אותי על האופנוע?' חצי שעה אחר כך היינו בנהלל. הוא בא איתי להצגה, ואני הייתי מאושרת.

       

      "אחרי ההצגה הלכנו אלינו הביתה, והשער היה סגור עם וו ושרשרת. נאבקתי

      "פתאום הרגשתי את היד של עלי מסובבת אותי אליו, והוא נישק אותי. זה היה הרגע הכי יפה בחיים שלי. התגשמות חלום. מאותו רגע נהיינו זוג"

       עם השרשרת ולא הצלחתי לפתוח אותה, ופתאום הרגשתי את היד שלו מסובבת אותי אליו, והוא נישק אותי. זה היה הרגע הכי יפה בחיים שלי. התגשמות חלום של חמש שנים. מאותו רגע נפלו החומות בינינו. הלכנו לפרדס, התיישבנו מתחת לעץ ודיברנו עד שלוש בלילה. הכל זרם. הרגשתי כאילו אני מכירה אותו שנים. מאותו יום נהיינו זוג".

       

      היחסים בין השניים התנהלו בעוד גרי לומדת בסמינר בתל־אביב ועלי חי בבית־קשת. "היינו נפגשים בסופי שבוע, ובימים שבין לבין היינו כותבים זה לזה מכתבים. המכתבים שלו היו קצרים ושלי – מגילות. כגבר הוא לא נהג לדבר על רגשות, אבל במכתבים שלו היו הרבה געגועים ואהבה".

       

      איך זוגיות צעירה התנהלה בימים ההם?

      "חודשיים־שלושה זה היה רק חיבוקים ונשיקות. אצלנו אמא סידרה לו את המיטה בחדר שלי, ובחדר שלו בקיבוץ אף פעם לא היה לי מקום. כשרצינו להיות לבד הלכנו למתבן, ותמיד פגשנו שם עוד זוגות עם שמיכה. כולם חיפשו מקום לאהבה".

       

      איך הוא הציע לך נישואים?

      "בלי דרמות. במהלך שיחה הוא אמר 'כשנתחתן יהיה לנו חדר משפחה', כאילו זה מובן מאליו. גם לגביי, לא היה דבר יותר מובן מאליו".

       

       גרי על שער "לאשה" ב-1961. "הכאב מתקהה עם השנים, אבל לא עובר" (צילום: אריה קרן)
        גרי על שער "לאשה" ב-1961. "הכאב מתקהה עם השנים, אבל לא עובר"(צילום: אריה קרן)

         

        הלב שלי נפל

         

        11 חודשים בלבד הספיקו בני הזוג לחגוג את אהבתם. בבית־קשת כבר הכינו להם חדר משפחה. חתונתם תוכננה להתקיים בחג הפסח של 1948, אך עקב המתח בימים שלפני הכרזת המדינה, ובשל החשש שירושלים תהפוך לעיר במצור, היא הוקדמה לפורים. "ההכנות החלו שבוע מראש", נזכרת גרי. "תלו מודעה בצרכנייה וכל המושב הוזמן. אמא עשתה דוד גדול של מרק ופשטידות, וכל משפחה הביאה עוגת טורט".

         

        בבוקר ה־16 במרץ 1948 יצאה כיתה של שמונה חברי בית־קשת, בפיקודו של עלי, לסייר בשדות הקיבוץ. במה שנודע לימים כקרב בית־קשת, הם נקלעו למארב של אנשי שבט בדואי מהאזור, ונפתחה עליהם אש. שבעה מהם נהרגו. גופותיהם נלקחו בשבי ולאחר מכן הוחזרו.

         

        גרי, שעבדה באותה שעה בגן ילדים בנהלל, שמעה על היריות. "הלב שלי נפל. הרגשתי שקרה אסון. רצתי למרכז של המושב ושמעתי חבר'ה צעירים אומרים שהם יוצאים לעזור לחברי בית־קשת. בדרך הביתה פגשתי חברת מושב שחיבקה אותי ובכתה. בבית

        "אחרי הלוויה אמא סידרה את השולחן, כולם התיישבו מסביבו ואכלנו את האוכל של החתונה.

        עד עכשיו אני שומעת את הכפות של המרק בצלחות"

        מצאתי את הוריי ואחיי בוכים בשקט. לא הייתי צריכה מילים".

         

        היא הייתה בת 20 וחצי, אלמנה ללא טבעת. בלוויה ניצבה ליד שורת הארונות ובכתה את נפשה לדעת. ואז, היא נזכרת, הסתובבה אמו של אחד ההרוגים, בן יחיד להוריו, ואמרה: "אמהות, לא לבכות. הבנים שלנו לא רוצים שנבכה!". "רחל ויצחק בן צבי אכן בכו ללא דמעות. אני לא יכולתי להתאפק", היא אומרת.

         

        בתום הלוויה, הוזמנה משפחתו של עלי לבית משפחת דרומי בנהלל. "אמא סידרה את השולחן, כולם התיישבו מסביבו, ואכלנו את האוכל של החתונה. עד עכשיו אני שומעת את הכפות של המרק בצלחות. ואז קם אבא של עלי, הוציא תנ"ך מהכיס ונשא את קינת דוד על יונתן: 'הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים!'" היא דומעת ומוסיפה: "רצתי לחדר שלי, לבשתי את שמלת הכלה, עמדתי מול הראי ובכיתי. 69 שנים אני בוכה".

         

        אחרי שעלי נהרג, חשבת שתישארי לבדך לתמיד?

        "לא. ידעתי שאני נורא רוצה ילדים ומשפחה. אני ועלי כבר תכננו שמות לילדים. כשהוא כבר לא היה, ידעתי שאני יכולה למות איתו או לחיות. רציתי להציל את עצמי ולחיות".

         

        תשעה חודשים לאחר מותו של עלי, הצטרפה גרי לקבוצה של מורים וגננות, שנשלחה על ידי הסוכנות היהודית למחנות פליטים בגרמניה. שם הכירה את רוברט (בוב) גרי, עיתונאי יהודי אמריקאי. "בוב עבד בסוכנות ידיעות גדולה בארצות־הברית והחליט לעלות ארצה ולנסות חיי קיבוץ. בדרך הוא עצר בגרמניה. נפגשנו במסיבת חנוכה במינכן, והוא התחיל לחזר אחריי.

         

        "בוב היה איש העולם הגדול, בוגר אוניברסיטה, חובב מוזיקה ואמנות, ואני הייתי נערה תמימה מנהלל. היה לי מעניין מאוד איתו, אבל לא הייתי מעוניינת ולא מסוגלת לחשוב על אהבה חדשה. הלב היה תפוס. כל דבר השוויתי לעלי, שהיה כליל המעלות בעיניי. אבל בוב היה עקשן. הוא לקח אותי לאופרה, לגלריות, לטיולים, ושבה אותי. כשהוא הציע לי להתחתן, הייתי מאוד מבולבלת. ראיתי שהוא מאוד אוהב אותי, חשבתי שאני יכולה לאהוב אותו ואמרתי לעצמי שיש לו כל כך הרבה יתרונות, ושאתאהב בו בהמשך".

         

        והתאהבת בו?

        "כן, אבל הדמות של עלי ליוותה אותנו כמו צל כל חיינו המשותפים. סיפרתי לבוב

        "הדמות של עלי ליוותה אותי ואת בוב כמו צל כל חיינו המשותפים. אמרתי לעצמי שעם גברים זה כמו עם ילדים: כשיש לך שניים, את אוהבת כל אחד מהם בצורה שונה"

         על עלי כבר ביום שהכרנו. הוא היה מאוד חכם וסבלני, ואמר לעצמו שעכשיו זה עוד טרי, אבל אחר כך – יקהה. הוא צדק. הכאב מתקהה עם השנים, אבל לא עובר לגמרי".

         

        בני הזוג היו נשואים 38 שנה, והביאו לעולם שתי בנות: דורית ומירב. שנים החביאה גרי את טבעת הנישואים שהעניק לה עלי בתוך תעודת הזהות המרוטה שלו, שהוטמנה באחת המגירות בבית. רק אחרי מותו של בוב, שנפטר מדום לב בגיל 67, ענדה אותה על אצבעה. "לא רציתי לפגוע בו. גם ככה בעלי ידע שעלי נמצא אצלי בלב", היא מסבירה.

         

        איך התמודדת עם חיי נישואים שהתנהלו בצלו של עלי?

        "אמרתי לעצמי שעם גברים זה כמו עם ילדים: כשיש לך שניים, את אוהבת כל אחד מהם בצורה שונה ולא אחד על חשבון השני. אהבתי את שניהם – כל אחד בצורה שונה. הגעגועים לעלי לא הפריעו לי בחיי הנישואים, ובוב לא הראה שהם מדאיגים אותו. אבל תמיד הייתה לי הרגשה שבכל זאת הוא הרגיש כאילו שבמקום נסתר בלבי, יש לו מתחרה".

         

        את יכולה, ממרחק השנים, להשוות בין שתי האהבות לשני הגברים של חייך?

        "האהבה לעלי לא באה לידי מימוש, לא התנסתה בשגרה ובחיי יום־יום אפורים, ונשארה לי בזיכרון כאהבה אידילית, כשיא ששום דבר לא יכול להשתוות לו. האהבה לבעלי בוב נכנסה לשגרה, היו בה התנגשויות של אופי וחינוך שונה, וברור שזה לא היה אידילי ולא תמיד על מי מנוחות".

         

        "רציתי להציל את עצמי ולחיות" (צילום: יובל חן)
          "רציתי להציל את עצמי ולחיות"(צילום: יובל חן)

           

           

          75 פעם בקהל

           

          בני הזוג חיו בישראל, אך כשאמו של בוב חלתה נסעו לניו־יורק עם שתי בנותיהם. שם, סוף־סוף, הגשימה גרי את חלום התיאטרון שלה, שהחל עוד בילדותה. "זה בער בי", היא נזכרת. "בנהלל, כשאחרות חלבו פרות, אני כתבתי מסכתות ודקלמתי בעצרות. הראש שלי היה רק בזה, ובמושב ראו בזה ממש בגידה במולדת. קראו לי 'מפונקת' ו'עירונית'".

           

          בניו־יורק למדה גרי אצל הכהן הגדול של התיאטרון, לי שטרסברג, וכשבני הזוג חזרו ארצה הפכה לשחקנית - בתיאטרון "זווית" שהיא הייתה ממקימיו, ובהמשך ב"הבימה". בשלב מסוים עברה לניהול אמנותי וליצירה תיאטרלית. בין היתר הקימה וניהלה את תיאטרון "הבימרתף", כיהנה כמנהלת האמנותית של התיאטרון לילדים ולנוער על שם אורנה פורת, הייתה דרמטורגית של תיאטרון באר־שבע ועיבדה ספרים למחזות.

           

          צפו בטריילר הסרט "סיפור אהבה ארץ ישראלי"

           

          בשנים האחרונות היא כתבה וביימה הצגה, ספר ועכשיו גם סרט, המבוססים על סיפורה האישי. הצגת היחיד "סיפור אהבה ארץ ישראלי" מועלית בתיאטרון הקאמרי ברציפות זה שמונה שנים, ולפני שנתיים יצא ספר באותו שם (הוצאת שוקן). "עשרות שנים לא נגעתי בסיפור שלנו", היא מספרת, "זה נראה לי משהו כל כך פרטי ואינטימי. ואז הנכד שלי עשה עבודת שורשים, וביקש שאספר לו על ילדותי ונעוריי בנהלל. סיפרתי לו על הווי המושב, על הערכים שעליהם התחנכנו, וכשחזר אליי אחרי שקרא את החיבור בכיתה, הוא אמר שהחברים שלו נשארו אדישים. הנושא לא עניין אותם, ומלחמת העצמאות נשמעה להם רחוקה כמו מלחמות המכבים. אז החלטתי לספר לצעירים של היום על הדור הנפלא הזה, שהיה מוכן למות כדי שתקום לנו מדינה. כתבתי מונודרמה והכנסתי אותה למגירה. רק בתקופת מלחמת לבנון השנייה, כשבעיתונים הופיעו סיפורים על חיילים שנהרגו לפני חתונתם והותירו חברות אלמנות, אזרתי אומץ לספר את הסיפור".

           

          בהצגת הסיום של בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין ראתה את עדי בילסקי והרגישה שתתאים לגלם את דמותה. "ניגשתי אליה, אמרתי לה שיש לי מחזה שכתבתי ושאין לי כסף לשלם, ושאלתי אם תהיה מוכנה לשתף פעולה. היא הסכימה, באה אליי הביתה ונתתי לה לקרוא, ומכאן הכל היסטוריה".

           

          גרי עם עדי בילסקי, המגלמת את דמותה בהצגה ובסרט (צילום: אייל פישר)
            גרי עם עדי בילסקי, המגלמת את דמותה בהצגה ובסרט(צילום: אייל פישר)

             

            בילסקי החלה לגלם את פנינה דרומי־גרי (בהצגה היא נושאת את השם מרגלית צפוני) כשהייתה רווקה בת 25. כיום היא בת 33, נשואה ואם לשלושה, וכבר חוגגת 580 הצגות של "סיפור אהבה ארץ ישראלי", שהועלו בארץ ובחו"ל. בכל אחת מ־75 ההצגות הראשונות ישבה גרי בקהל. "כשאני רואה את עדי מגלמת את דמותי בכל כך הרבה רגש, אני לא יכולה להימלט מבכי בכל פעם מחדש", אמרה לי כשראיינתי אותה לפני שמונה שנים. "אני לא בוכה עליי. יש לי בנות ונכדים ויש לי חיים יפים. אני בוכה עליו, על הבחור הנפלא הזה, שמת בן 24 בשיא האושר".

             

            במשך שנים חלמה גרי שיום אחד יהפוך סיפורה לסרט. "כשרק התחלנו להרוויח מההצגה, התקשרתי לתסריטאית דיתה גרי (אין קרבת משפחה, צ"ר) וכשהיה לנו תסריט, פניתי לבמאי דן וולמן. הייתי בצילומים, ואפילו השתלבתי באחת הסצנות, בתפקיד מעפילה".

             

            עכשיו, כשיש לך הצגה, ספר וסרט, את שוקטת על השמרים?

            "מה פתאום? אני מנסה לעבד לבמה מחזה על פי שלושה ספרים ישראליים. אני לא רוצה להיות אפילו יום אחד בלי לדמיין, לפנטז, לחלום ולעשות".

             

             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד