איך ניסה אהרון אלמוג לחולל נסים, ולמה אנשים חשבו שהוא יצא מדעתו

נער בן 14, יתום, בן למשפחת רבנים, נס על נפשו ממולדתו, תימן, שמא יאלצו אותו שם להתאסלם. אחיו עוזרים לו להימלט ומצרפים אותו לשיירה שפניה מועדות לארץ ישראל. השנה – 1889. הוא מגיע ליפו, שם מאפשרים לו אנשים טובים להתפרנס מחלוקת חלב. לימים ידו משגת לקנות חלקת כרם הסמוכה לחוף ימה של תל אביב, וביחד עם שותפיו לקנייה הוא מקים את שכונת כרם התימנים.

נכדו, אהרון מבורת, שנולד בתל אביב ב-1931, עיברת את שם משפחתו בעקבות קריאתו של דוד בן גוריון ובחר בשם אלמוג. כשחושבים על אלמוגים, עולה על הדעת צבעם הכתום-ורוד, אבל קיימים גם אלמוגים שחורים, ובעבר נהגו להכין מהם חרוזי תפילה. בתו של אהרון אלמוג, אליענה, בעצמה סופרת, משוכנעת שאביה חשב על אותם אלמוגים שחורים, המסמלים בעיניה את זיקתו לבני עדתו. הוא, לדבריה, "אלמוג שלא יכול היה לברוח משחורו, מצבעו", בהיותו, כך כתבה, "משורר תימני".

שיריו הראשונים של אהרון אלמוג ראו אור אחרי מלחמת העצמאות. חלקם שירי מחאה, שבהם, במסווה של הומור, קורא אלמוג תיגר ומביע את המצוקה של בני עדתו. בשיר "לא קוקוס", למשל, הוא פונה אל קהל שומעיו האשכנזים ומספר להם בעקיפין על מצוקות אחיו, בני תימן: אם תאכלו חילבה, הוא מבטיח, "תוכלו לטאטא מדרכות כאילו היה זה/ משחק ילדים. מדינתכם תשגה. עצמותיכם/ כדשא תפרחנה, ומן החוח/ יעלו ורדים". כמה כעס מתריס הוא מפנה במילה הזאת, "מדינתכם", אל מי שאשמים בעיניו בניצול של בני עדתו, שבעטיו הם מוצאים את עצמם עובדים כמנקי רחובות.

מחאה דומה הביע בשירו "פרס ברנר, או: מעשה במטוס חסר כנפיים", שבו גיחך לאפשרות שבהיותו משורר תימני יזכה בפרס ברנר לספרות, אף על פי שהוא בהחלט משתוקק להימנות עם אנשי העלית התרבותית: "לוּ היו אומרים לי שאזכה בפרס, לא הייתי מאמין/ לוּ היו אומרים לי שכבר זכיתי בו, גם כן לא הייתי/ מאמין".

לדעתם של משוררים מסוימים, אלמוג לא זכה למקום של כבוד במרכז הספרותי הישראלי בשל היותו יוצר מזרחי. בכמה משיריו האישיים הוא מביע מחאה על כך, אם כי עקיפה. כך, למשל, בשיר "מוריד הגשם":

בְּ־1942 עָשִׂיתִי עִגּוּל וְלֹא יָצָאתִי מִמֶּנּוּ

עַד שֶׁלֹּא יָרְדוּ גְּשָׁמִים

אוֹתוֹ יוֹם הוּצְפוּ בָּתִּים וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים כִּמְעַט טָבְעוּ

בָּאתִי הַבַּיְתָה וְאָמַרְתִּי: זֶה אֲנִי

מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם

נָתַן לִי אָבִי סְטִירַת לֶחִי וְאָמַר: זֶה אֲנִי

מוֹרִיד הַסְּטִירָה

שָׁבוּעַ לְאַחַר מִכֵּן עָמַדְתִּי לַשָּׁוְא עַד הַצָּהֳרַיִם

בָּאוּ יוֹנִים וְהָגוּ עָלַי אַהֲבָה

לַמָּחֳרַת הָלַכְתִּי לְבֵית סִפְרִי כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ

רְעִידַת אֲדָמָה וּמוּכָן לְהִתְפַּשֵּׁר עַל לִקּוּי חַמָּה

בָּאתִי וְהִנֵּה הַשַּׁמָּשׁ נִצָּב בַּשַּׁעַר וּמִסָּבִיב דְּמָמָה.

לֹא מוֹרִים וְלֹא חֲמוֹרִים, אָמַר הַשַּׁמָּשׁ בְּמִין זֶמֶר וְהֵחֵל

רוֹקֵד עִם הַמַּטְאֲטֵא. שְׁבִיתָה.

בַּצָּהֳרַיִם בָּאתִי הַבַּיְתָה וְאָמַרְתִּי: זֶה אֲנִי

מֵבִיא הַשְּׁבִיתָה

שְׁאָלַנִי אַבָּא: וְכֶסֶף יָכוֹל אַתָּה לְהָבִיא

עָנִיתִי שֶׁכֹּחִי רַק בִּדְבָרִים רוּחָנִיִּים

אוֹתוֹ לַיְלָה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִי אוֹמֵר לְאִמִּי:

בְּנֵנוּ זֶה לֹא בְּדַעְתּוֹ

יֶלֶד הָיִיתִי וְלֹא יָרַדְתִּי לְסוֹף דְּבָרָיו אַךְ קֶסֶם הַמִּלִּים

שָׁמוּר עִמִּי עַד הַיּוֹם הַזֶּה

צפו באלמוג קורא את השיר:

אולי תביא לנו כסף?

המשורר פותח את שירו בכך שהוא נוקב במועד – 1942 - ומכוון את הקורא לעובדה ביוגרפית: הוא היה אז בן 11. הוא נזכר איך כמו חוני המעגל הקיף את עצמו בעיגול ולא יצא ממנו עד שהחל לרדת גשם זלעפות. הילד בטוח שמחשבותיו הוציאו מהכוח אל הפועל את גשמי הזעף, מתפאר באוזני אביו בגשם שהצליח להוריד – וזוכה בתמורה לסטירת לחי. הילד, ראשו בעננים, הוא שוגה בחלומות, חי בעולם של סיפורים ושל דמיון, מממש אגדות; האב, מפוקח וארצי, מגיב ביובש: "זֶה אֲנִי/ מוֹרִיד הַסְּטִירָה". אי אפשר שלא לחייך למקרא תגובתו הישירה והלגלגנית של האב, המשחק עם המילה "מוריד". תתפקח, מנסה לומר האב, שמסרב להתפעל מההתרברבות של בנו.

אבל הילד אינו נסוג. הוא ממשיך להזות, רוצה בכל מאודו להאמין שניחן בכוחות על: שוב הוא מנסה לעמוד במרכזו של מעגל – אולי הכוונה היא ללב הממסד הספרותי - אבל הפעם זוכה רק לשמוע המיית אהבה של יונים. למחרת הוא מבקש רעידת אדמה, או לפחות ליקוי חמה, ומתבשר על שביתת מורים ועל סגירת בית הספר לזמן מה. הוא בטוח שזכה בהוכחה ניצחת: יש לו יכולות מיוחדות, הוא יכול להשפיע על המציאות. אביו מגיב שוב בציניות מפוקחת: אם כך, הוא שואל, אולי במקום שביתת מורים תביא לנו כסף?

אנו מבינים את מצוקת הקיום של האב, שאינו רוצה לעסוק בהבלים, אלא בצורכי השעה הדוחקים. אבל הילד משוכנע שיכולותיו אינן ארציות, לכן לא יועילו למשפחה. כוחו "רַק בִּדְבָרִים רוּחָנִיִּים". ואז הוא זוכה לשמוע בחשאי דברים שנותרו בעיניו כמתנה יקרת ערך: אביו אומר לאמו - לא בפניו, אבל המילים מגיעות אליו - "בְּנֵנוּ זֶה לֹא בְּדַעְתּוֹ". הילד חש שיש במילים הללו קסם, שנותר בליבו. והלא גם כאן האב אינו משתף איתו פעולה ואינו מחמיא לו. כוונתו של האב ברורה: מתוך תפיסת העולם המעשית של איש שטרוד בפרנסת משפחתו, בנו החולם נראה לו כאדם שדעתו משובשת. אבל הבן לא נפגע. אדרבה, הוא שמח על האבחנה ועל התוקף שהוא מקבל ממנה: אכן, הוא שונה מהאב. הוא מוריד גשם, שומע יונים הומות ומתמסר להן. הוא משפיע על המציאות, לא היומיומית והמעשית, לא על חיי החולין, אלא על עולם הרוח: הוא יגדל, יכתוב שירים, יידע להמטיר במילותיו גשם לא גשמי.

ואכן, הוא גדל, כתב שירים וגם עמד לא פעם במרכז המעגל: ב-1982 זכה אלמוג בפרס ברנר, וב-1999 בפרס ביאליק. שיריו נלמדים בבתי ספר בישראל.

_______________________________________________________

איך השתנו חייה של דליה רביקוביץ בעקבות מותו הטרגי של אביה? הקליקו על התמונה:

כל היציבות בחייה נעלמה. הקליקו על התמונה (צילום: עינת אנקר, לע"מ)