חנה ערמוני היא סבתא נמוכת קומה ונעימת הליכות בת 91, אבל מאחורי החזות העדינה מסתתר עבר קרבי שלא היה מבייש שום לוחם בצה"ל. כבר בגיל 16 היא הצטרפה ללוחמי חירות ישראל (לח"י) – הארגון המיליטנטי שנקט נגד המנדט הבריטי פעולות קיצוניות כמו התנקשויות בקצינים בכירים ופיצוצים של מבנים ומתקנים. אחרי שכמעט נתפסה, ירדה למחתרת, ובמשך חמש שנים התגוררה במקומות מסתור שמהם יצאה לפעולות השונות - חלקן אלימות ושנויות במחלוקת עד היום.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- בתו של השחקן המפורסם שינתה את חייה בעקבות מות אמה
"הפעלתי לחץ כדי שייקחו אותי לפעולות", היא מספרת. "אני לא אדם אלים מטבעי, אבל הרגשתי שחייבים לגרום לאנגלים ללכת מפה. ההתקפה עלינו מתוך היישוב הייתה קשה. כינו אותנו בשמות איומים: 'רוצחים', 'פושעים', 'שודדים' - אבל אני הייתי מאושרת. כשאדם מוכן לסכן את חייו, זאת הדרגה הגבוהה ביותר של נתינה".
עם אויבים מבית ומחוץ, ערמוני וחבריה נאלצו להקפיד על חיים חשאיים שכמותם רובנו מכירים רק מסרטי מרגלים. "את הפגישות היינו מקיימים בחוץ, לעולם לא בבתים, כדי לדעת על האנשים כמה שפחות. לא ידענו את השמות האמיתיים של החברים; גם כמעט לא דיברנו על חיינו הפרטיים, אבל היינו כמו אחים. את הבוגדים הוציאו להורג. זאת הייתה רעה הכרחית. כן, היינו קיצוניים, אבל היו לנו חוקים הומניים, ומעולם לא פגענו בילדים או בנשים".
חוץ מאידיאולוגיה, להט ולוחמנות, הייתה גם רומנטיקה?
"בהגנה הייתה רומנטיקה של ישיבה מסביב למדורה עם קפה, פינג'אן ושירה בציבור – אבל אצלנו זה לא היה. כשכבר הייתה פעם פעילות חברתית לנוער, כל אחד בא ממקום אחר, ושרנו בשקט-בשקט כדי שאף אחד בחוץ לא יישמע".
מחר (שלישי) תשלים ערמוני את מה שלא עשתה לפני כ-70 שנה: במסגרת חגיגות ל"ג בעומר היא תשב בקומזיץ של שבט צופים ברמת גן ותספר לחניכים על חלקה במאבק על הקמת המדינה. זה יקרה במסגרת המיזם מסביב למדורה של ארגון דור לדור, ששם לו למטרה לגשר בין הדור הצעיר והוותיק בארץ. הפרויקט נקרא על שם השיר המפורסם של נתן אלתרמן, שהולחן על ידי יאיר רוזנבלום והוקלט בביצוע דורית ראובני ולהקת פיקוד מרכז:
לא סיפרתי להורים
לחיצת היד של ערמוני חזקה, ומבטה ערני וחודר. היא נולדה בקלן שבגרמניה, בת אמצעית להורים יוצאי פולין, ומגיל צעיר הייתה אינדיבידואליסטית ועצמאית. בגיל עשר, מיד לאחר עליית היטלר לשלטון, הגיעה עם משפחתה לתל אביב, ובגלל טעות נשלחה ללמוד בכיתה נמוכה לגילה, מה שגרם לה לעזוב את בית הספר בכיתה ו' ולצאת לעבוד. גם מבחינה אידיאולוגית הייתה חריגה: כשבני הנוער סביבה התגייסו לתנועת ההגנה, סירבה להצטרף אליהם. "תמיד הייתה לי התנגדות ללכת לאן שכולם הולכים", היא מסבירה. "ידעתי שבהגנה בונים יישובים והולכים לעזור בקיבוצים, וזה לא נראה לי חשוב ומאתגר מספיק".
ללח"י הגיעה דרך חברים. אחרי שהם שמעו את דעותיה הנחרצות והשתכנעו בנכונותה להצטרף אליהם, נקבעה לה פגישה סודית ראשונה, שלאחריה החלה בפעולות שונות כמו הפצת חומרי הסברה, גניבת כדי חלב לאחסון כלי נשק ומעקב אחר אנשי צבא בריטים. אחרי שבלשים מטעם המנדט באו לחפש אותה בבית הוריה - למרבה המזל, בזמן היעדרה - קיבלה הוראה לרדת למחתרת. "לאחר מכן אבי שרף את כל התמונות והיומנים שלי מחשש שהם יפלילו אותי. מעולם לא סיפרתי להוריי מה אני עושה, אבל הם הבינו. הייתי יוצאת מהבית באמצע הלילה, ולפעמים, בגלל עוצר, לא חוזרת".
היא עברה לגור בצריף של אוהד לח"י במושב רמתיים שבשרון, ומשם עברה בין תפקידים וחדרי מסתור, שבדרך כלל הותקנו במחסנים ובחדרי כביסה. בתקופה זו התיידדה עם גאולה כהן, לימים חברת כנסת ואז הקריינית של הרדיו המחתרתי ש"תמיד התבלטה ביכולת הביטוי ובהופעה שלה". ממפקדיה בלח"י קיבלה הלוחמת הצעירה תקציב צנוע למחיה והתבקשה לבחור לעצמה כינוי מחתרתי: הבחירה נפלה על "שרה", על שם שרה אהרונסון מניל"י. בין הפעולות המרכזיות שבהן השתתפה היה פיצוץ גשר נעמן שליד עכו באפריל 1942. "אני ועוד שניים היינו צריכים לקשור נפצים למסילת הברזל ולהצית את הפתיל אחרי שיישמע הפיצוץ הגדול על הגשר", היא מספרת. "הבעיה הייתה שלפני ששמענו את הפיצוץ, נשמעה צפירת רכבת שלא הייתה אמורה להופיע. מיהרנו ופרמנו את הקשרים של הנפצים, קפצנו לאחור והשתטחנו על החול עם המטענים. אחרי שהרכבת עברה, חזרנו וקשרנו אותם למסילה. חיכינו עד שיישמע הפיצוץ הגדול, הדלקנו את הפתיל וברחנו".
פעולה נוספת שבה נטלה חלק הייתה התקפה על בתי מלאכה של הרכבת בחיפה ביוני 1946. בפעולה זו השתתף גם מי שהיה בעלה הטרי, חיים אפלבוים, שכינויו היה "אלימלך", ובעקבותיה הוא נתפס ונכלא (ראו סרטון למעלה שבו היא מספרת על ביקוריה אצלו). במאי 1947 נהרג אפלבוים במהלך הפריצה לכלא עכו שנועדה לשחרר את אסירי המחתרת שהיו כלואים בו. מספר חודשים לאחר מכן ילדה האלמנה הטרייה את בתם, אוריאלה.
הפכת להורה יחידני. לא חשבת לפרוש מהפעילות המסוכנת הזו?
"הוריי התחננו שאעזוב את הלח"י ואחזור לגור איתם, אבל אני הייתי לוחמת. את הכל עשיתי בשביל הדור הבא - ועכשיו, כשהיה לי מישהו מהדור הבא, אז אפסיק? המחתרת עזרה לי עם התינוקת, ולפעמים לקחתי אותה לפגישות".
היא חזרה להוריה רק אחרי שהבריטים עזבו את הארץ. יחד עם השמחה על הקמת המדינה, נפער אצלה חלל. "הייתה לנו תחושה שהניצחון לא מלא", היא אומרת. "היה גם כאב על החברים שנפלו. הרגשנו שלא השגנו הכל, אבל לרגע לא חשבנו להילחם בשלטון היהודי. לצערי, למלחמת העצמאות לא לקחו אותי, כי הייתי אמא".
לא הסכמתי לכבס להם
במהלך השנים נישאה ערמוני פעמיים נוספות, ובשני המקרים ללוחם לח"י. למשה ערמוני, שישב בכלא עכו יחד עם בעלה הראשון, נישאה ב-1948. הם היו נשואים 19 שנים, ולקח לה הרבה זמן עד שהחלה לקרוא לו בשמו האמיתי ולא בכינויו המחתרתי, "נדב". נולדו להם שתי בנות, מרים ורות, ורוב השנים הם גרו בתל אביב. בעבר הייתה בעלת בוטיק לבגדי עור, אבל ב-1985, כשהוקם מוזיאון הלח"י (שהיא מקפידה לקרוא לו "בית יאיר"), התמסרה לעבודה שם ולהנצחת ההיסטוריה והמורשת.
"הקדשתי לכך את חיי", היא אומרת. "למדתי לבנות ארכיב, ראיינתי אנשים וסידרתי מסמכים ותמונות. הקונספירציה לגבינו הייתה חזקה, והרגשתי שאם לא ייאספו העדויות, אנשים לא יידעו מה עשינו. עבדתי שם מהיום הראשון, ועד עכשיו אני נמצאת שם פעם בשבוע".
ביקור במוזיאון לח"י:
לצד הפעילות לשימור מורשת לח"י היא גם עסקה בציור, כתבה והוציאה שני ספרי שירה וספר אוטוביוגרפי. לפני שנה וחצי נפטר בעלה השלישי, טוביה חן ציון, ומאז היא גרה בכפר גמלאים ברמת אפעל. במשפחתה - הכוללת שלוש בנות, שמונה נכדים ושני נינים - יודעים על עברה. "מעולם לא הסתרתי שהייתי בלח"י. אני גאה בזה. תמיד הייתי בטוחה שיום יבוא וכולם ייווכחו שצדקנו, ובאמת, ככל שההיסטוריה מתרחקת, המבט על לח"י משתנה, ויש בנו התעניינות מאוד גדולה".
אישה לוחמת היא דמות שאינה מובנת מאליה גם היום. הרגשת שונה מעצם היותך אישה?
"בצריף ברמתיים התחבאו איתי גברים שנמלטו מבתי סוהר, ואותי הם הפכו למבשלת, כי בימים ההם היה ברור שגבר לא יכול לבשל. רצו גם שאנקה ואכבס, אבל לזה התנגדתי. תמיד אמרתי שבת יכולה לעשות את מה שהבנים עושים. היו לנו בנות מצטיינות בלח"י, אבל מי שלא לחצה, לא יצאה לפעולות".
את מרוצה מהמדינה כפי שהיא היום?
"אני מרוצה ממה שיש, למרות שאנחנו רצינו את כל המדינה. השאר זה התפקיד של הדור הבא. אולי גזלנו ממנו את האידיאלים, כי אנחנו כבר השגנו את מה שלא האמינו שהוא אפשרי".
_____________________________________________________
לנעמי פולני, ששירתה בפלמ"ח, יש זיכרונות אחרים מהמאבק על הקמת המדינה. הקליקו על התמונה:
