את יומו הראשון של שבוע העיצוב מילאנו 2017 פתחו שני בתי העיצוב האיטלקיים Molteni&C ו-Cassina דווקא בבית המשפט, במקום להתפנק בהשקות חגיגיות. נושא הדיון היה כורסה, שביופיה ביקשו שתי חברות הרהיטים הוותיקות להתהדר ביריד. מדובר באחת מקלאסיקות העיצוב של ג'ו פונטי, שהוצגה לראשונה בטריאנלה העשירית, תערוכת הריהוט האיטלקי שהתקיימה ב-1954.
מה יש בה, בכורסת המריבה של פונטי, ששתי החברות מתחרות עליה? איך קרה ששתיהן בטוחות שבידן זכויות בלעדיות לייצורה? נתחיל בסיפורו של המעצב.
מי היה ג'ו פונטי
כאשר ארבעת ילדיו עברו על עזבונו, גילו שהשאיר מאחוריו קרוב ל-10,000 מכתבים. היו שם התכתבויות עם גדולי הדור - לה-קורבוזיה, פרנק לויד רייט, יול פין הדני, טפיו ווירקלה הפיני, אדגר קאופמן (ממייסדי ה"מומה" בניו יורק ומאוצרי העיצוב המיתולוגיים שלו) - וכן, גם בניטו מוסוליני.
פונטי היה מאבותיה הנמרצים והפעילים של התנועה המודרנית באיטליה, וממעצביה הפוריים והמשפיעים ביותר במאה ה-20. אדריכל, מעצב תעשייתי, אמן, עורך ראשי ומרצה באקדמיה, שליהטט בין קני מידה, חומרים, דיסציפלינות ומדינות. הוא תכנן את מגדל פירלי, אחד ממגדליה הראשונים של מילאנו, אך גם בתים ודירות פרטיים. כנסיות, בתי מלון, פקולטות באקדמיה ומשרדים, ולצדם רהיטים, גופי תאורה, כלים סאניטריים, כלי נוי, כלי אוכל וסכו"ם. הוא הוזמן לתכנן פרויקטים אדריכליים ברחבי הגלובוס, בין היתר בפריז, ונצואלה, בגדד, הונג קונג, איינדהובן, טהראן ודנוור, בה תכנן את מוזיאון האמנות של העיר. בדרך כלל העדיף את האחריות לחבילה כולה – מיסודות הבניין ועד לאחרון הרהיטים.
במהלך חייו עבד פונטי עם יותר ממאה חברות, שלח ידו בעיצוב תפאורה ותלבושות לתיאטרון ולאופרה, כתב ספרי עיון וראה עולם. אבל השפעתו חרגה הרבה מעבר לעבודותיו. ב-1928 יסד (עם ג'אני מצוקי) את מגזין העיצוב והאדריכלות "דומוס", שהיה לאחד מכתבי העת הבינלאומיים המובילים בתחומו. את דומוס ערך פונטי עד מותו ב-1979, למעט שבע שנים (1941-1947) שבהן עזב את העיתון לטובת פתיחת המגזין "סטייל".
- הסרט "לאהוב את ג'ו פונטי" יוקרן בחודש הבא בבית הנסן, במסגרת שבוע העיצוב בירושלים 2017 (5-18 ביוני).
במקביל כיהן 25 שנים כיהן כפרופסור בפוליטכניקו של מילאנו וגידל דורות של מעצבים באיטליה ומחוצה לה. הוא היה מיוזמי ואוצרי תערוכות העיצוב האיטלקיות הראשונות בשנות ה-30 של המאה הקודמת, והיה מעורב במעבר הטריאנלה למשכן הקבע, כמוזיאון שמפגיש בין עיצוב, אדריכלות, אומנות ואמנות בראי הכלכלה. והוא גם היה ממייסדי פרס הקומפאסו ד'אורו (מצפן הזהב) המוענק על ידי התאחדות תעשיות הריהוט האיטלקית (ADI). הוא כתב מאמרים, ואפילו מצא זמן לצייר ולכתוב שירה.
את לימודיו סיים פונטי עם תום מלחמת העולם הראשונה, ועל שירותו הצבאי בתקופת המלחמה זכה לאות הצטיינות. על אף שהיה ממובילי ומקדמי העיצוב האיטלקי התעשייתי ומנושאי דגל המודרניזם, הוא הצליח למזג בין הקריאה לפונקציונליות נקיית קווים, לבין עיצוב ארטיזנלי אמנותי. פונטי מת ב-1979 בגיל 87, והשאיר אחריו גוף עבודות אקלקטי בן אלפי פריטים.
מצד הכלה: Cassina
לפונטי שמור מקום של כבוד בחברה שיסדו האחים צ'זארה ואומברטו קסינה ב-1927. הוא ליווה את חברת הרהיטים במהפך שעברה בשנות ה-50 מחברה של אומנים הנשענת על עבודת יד, לחברה שמפליאה לעבוד עם פס ייצור תעשייתי. השילוב בין טכנולוגיות ייצור חדשניות לזמנן, לבין הידע הייחודי של עובדיה, הציבו את קסינה בשורה הראשונה של חברות הרהיטים האיטלקיות, והתהליך שעברה אפשר לה כמה שנים אחר כך לחבור ללה-קורבוזיה ולרכוש את זכויות הייצור של הרהיטים שעיצב עם פייר ז'נרה ושארלוט פריאנד, בין היתר.
הכיסא שסימל יותר מכל את המהפך שעברה קסינה הוא הסופר-לג'רה (סופר-קל), שיוצר לראשונה ב-1957, צאצאו של הלג'רה, שעיצב פונטי חמש שנים קודם לכן. פונטי ביקש להוכיח שגם כיסא עץ המיוצר בפס ייצור תעשייתי יכול להיות בעל אופי ונשמה. הלג'רה מסמן את תחילתו של שיתוף הפעולה בין פונטי לקסינה. כיסא פשוט, מדויק וחסון, שזכה לתפוצה גדולה במשך השנים והפך לאייקון גנרי של כיסא. הסופר-לג'רה הציב אתגר: שימוש בכמות עץ מינימלית, תוך שמירה על חוזק הכיסא ויציבותו. "ככל שהצורה מינימלית, כך היא יותר אקספרסיבית", אמר פונטי.
מספרים שצ'זארה קסינה לא האמין שהכיסא האלגנטי, הדקיק וקל-המשקל, אכן חסון ויחזיק מעמד בשימוש יומיומי לאורך שנים. פונטי הבטיח שגם אם ייזרק מגג הבניין, הכיסא לא יישבר כשינחת על הקרקע. השניים התערבו, ולעיני כל אנשי המפעל בוצע הניסוי ועבר בהצלחה. מודעת הפרסומת של הסופר-לג'רה הראתה ילד מחזיק את הכיסא בקלילות ביד אחת.
בתחילת 2017, לרגל חגיגות ה-90 לחברה וה-60 לכיסא הקל, הוציאה קסינה מהדורה מיוחדת וממוספרת של הסופר-לג'רה. ביריד הרהיטים במילאנו בחודש שעבר השיקה מחדש את הלג'רה. במודעה שפרסמה קסינה באחד היומונים רבי התפוצה יום לפני פתיחת היריד, הכריזה שתציג בו גם כורסה בעיצובו של פונטי, שלא יוצרה באופן תעשייתי בעבר.
כשבוחנים את רהיטי פונטי המקוריים הנמכרים בבתי המכירות הפומביות רואים שלא מעט מהם יוצרו בקסינה. אלא שאלו יוצרו לרוב בהזמנה מיוחדת, עבור פרויקט ספציפי – דירה, מלון, משרד. השאלה היא עד כמה הייתה קסינה מעורבת בשלבי העיצוב, או שמא שימשה כאכסניה יצרנית בלבד. לשאלה הזו נחזור עוד מעט.
מצד החתן: Molteni
ב-1934 ייסד אנג'לו מונטני נגרייה משלו, לא הרחק מקסינה, באיזור שבו היו מרוכזות סדנאות הנגרות באיטליה, צפונית למילאנו. עד מהרה יצא שמעה של איכות העבודה שסיפק, וכעבור 13 שנה כבר מנה העסק 60 עובדים. בשנות ה-50, שנות הבום שאחרי מלחמת העולם השנייה, הלך המפעל וגדל, בסופן רכשה החברה מכונות חדישות מגרמניה, ומ-1960 עברה גם מולטני לייצור תעשייתי.
שנה מאוחר יותר חבר אנג'לו לקבוצת יזמים להשקת ה''סלונה דל מובילה'' במילאנו, יריד הרהיטים שהיה עם השנים לעוגן של שבוע העיצוב הגדול בעולם. באמצע שנות ה-70 פרצה מולטני לראשונה את גבולות איטליה, ומאז היא מרחיבה את פעילותה בעולם.
במשך השנים שיתפה מולטני פעולה עם אדריכלים ומעצבים כלוקה מדה, קרלו סקרפה, אפרה וטוביה סקרפה ואלדו רוסי. האדריכל ז'אן נובל פנה אל מולטני לייצור הרהיטים שעיצב למוזיאון קרן קרטייה, אותו תכנן ב-1994; עשור אחר כך כבר עבדה מולטני עם פטריסיה אורקיולה, פרוצ'יו לביאני, רודולפו דורדוני, רון גלעד, ג'ספר מוריסון ואחרים; אולם משנות הזוהר של עיצוב הרהיטים באיטליה, שנות ה-50 (פלוס מינוס), שהביקוש לסגנונן הלך וגבר, כמעט שלא נותרו לה רהיטים איקוניים ששרדו את מבחן הזמן.
מכיוון שכך, בשנת 2010 פנתה מולטני אל ילדיו של פונטי – יורשיו ובעלי הזכויות על עזבונו – ארכיון גדוש בציורים, שרטוטים, סקיצות, צילומים, הוראות ופריטים נוספים המתעדים את עבודתו לאורך השנים. הצדדים חתמו על הסכם שיתוף פעולה, לייצור מחודש של רהיטים מתוך הארכיון.
נכון להיום כולל אוסף ה"מורשת" של מולטני את השידה זוכת הפרסים של האדריכל השוויצרי ורנר בלייסר מ-1955; ספרייה אוונגרדית לזמנה, שעיצב היפני יסוהיקו איטו ב-1959, ו-12 פריטים של פונטי. מאז 2012 מציגה מולטני מדי שנה במילאנו רהיט אחד או שניים מהמאות שעיצב פונטי, שאותם בחרה להחזיר לחיים.
"עברנו על חומרי הארכיון", סיפרו ג'יובני ואנדראה מולטני, בני הדור השלישי במשפחה, כשביקרו באולם התצוגה של טולמנ'ס (הנציגה המקומית של שתי החברות – מולטני וקסינה). "ראינו הרבה רעיונות שיוצרו לפרויקט ספציפי, ומעבר לו לא מצאו אפיק מסחרי. לחברה כמו שלנו, שאוחזת בגישה תעשייתית, זהו אתגר לייצר רהיט שתוכנן לייצור ידני מתחילתו ועד סופו. אבל זה תרגיל טוב מבחינתנו, והחלטנו לייצר את הרהיטים בדייקנות מלאה, לפי השרטוטים והפרוטו-טייפים".
השנה השיקה מולטני כורסה מרופדת שפונטי עיצב במקור לשש אוניות שיט והפלגות נופש, ואת כורסת המריבה, שעוצבה, לפי מולטני, לחברה האמריקאית אלטמירה והוצגה בזמנו באולם התצוגה שלה בניו יורק, עם בציר הטריאנלה העשירית.
סיכום ביניים: דו-קרב
זו מול זו עומדות שתי ענקיות איטלקיות מנפת בריאנזה. לשתיהן מסורת בת עשרות שנים של ייצור רהיטים, לשתיהן מנהלים אמנותיים חדשים (וינסנט ון דויסן במולטני, פטריסיה אורקיולה בקסינה), ולשתיהן קשר וזכויות לייצור רהיטים של פונטי. שתי החברות ידעו זו על כוונתה של זו להציג את אותה כורסה – זו המכונה 811 בקסינה ו- D.156.3 במולטני. אלא שכמו במערבונים, גם אם הדריכות הייתה גבוהה, אף ירייה לא נורתה עד למצמוץ הראשון.
ב-17 בפברואר הצהירה מולטני, בניוזלטר שלה, כי היא ממשיכה את "מחקרה הנלהב בארכיוני ג'יו פונטי", וכי האריכה את הסכם שיתוף הפעולה בינה ובין יורשי פונטי לעשר שנים נוספות. בדיעבד נראית ההודעה כמו תגובה להודעה רשמית ששלחה קסינה למולטני, ושבה הצהירה על כוונתה להציג את הכורסה, תוך שהיא מזהירה את מולטני כי עליה לעצור את תוכניותיה לייצורה. מולטני לא שעתה לאזהרה, מתוך ביטחון שהזכויות בידיה כחוק.
ב-3 באפריל, יום לפני פתיחת יריד הרהיטים במילאנו, הודיעה קסינה שתציג את הכורסה המקורית של פונטי. או אז פנתה מולטני לערכאות המשפטיות, בטענה כי קיבלה את הזכויות לייצור הכורסה מיורשי פונטי החוקיים. היורשים מצדם אישרו את הדברים.
קסינה לעומת זאת טענה שהכורסה נולדה במפעלה במהלך השנים בהן התקיים שיתוף פעולה בינה לבין פונטי, והיא חלק מ"הסכם יצירה משותף" בין שני הצדדים. לכן הזכויות על ייצורה שייכות לה, גם אם בחרה עד עתה שלא לממשן.
ביום פתיחת היריד הוציא בית המשפט צו ביניים שאסר על קסינה לייצר, לשווק או להציג את כורסת המריבה. היא נשלפה והוצאה מאולם התצוגה, אם כי זריזים וחדי עין הספיקו לצלמה לפני כן (ביניהם לירון שוורץ, הקניינית וסמנכ"לית העיצוב והמכירות של טולמנ'ס).
מה תהיה ההכרעה? משקלן של אילו זכויות יגבר – אלו של המשפחה המחזיקה בארכיון הרעיונות של פונטי, או אלו של היצרנית שאיתה עבד? ואיך אפשר יהיה לקבוע מה חלקה של קסינה בתהליך העיצוב, שמבשיל לעיתים רבות לאחר פינג פונג ארוך בין המעצב לבין היצרנית ואומניה?
היו שנים שבהן היחסים בין המעצבים והיצרנים היו חבריים וקרובים, וכולם הרגישו שותפים ללהט העשייה ולאופטימיות אחרי שנים קשות של מלחמות איומות. איש לא חשב אז על דקדוקים משפטיים שיעגנו זכויות יוצרים לשנים שיבואו. לשאלתנו היכן עומדים הדברים כרגע, ענו מולטני וקסינה שהן מנועות להגיב בשלב הזה. תהא אשר תהא, החלטת בית המשפט עשויה להוות תקדים ביחסי יצרנים-מעצבים באיטליה.
----------------------------------------------------------------------------
גם מותג היוקרה GUBI מחפש זכויות יוצרים על פריטים איקוניים. לחצו על התמונה לכתבה:
