לפני ארבע שנים טיילה פרופ' רות גביזון עם בעלה, פרופ' אלברטו גביזון, בהרי ירושלים. בשלב מסוים הם עצרו במסעדה, שלצדה פעלה חנות קטנה ובה היא קנתה קרם פנים המבוסס על שמן זרעי רימונים. "התחלתי למרוח את הקרם על פניי", היא נזכרת בחיוך "ובתוך כמה שבועות התחילו להגיד לי שאני נראית מצוין ושאלו אותי מה עשיתי".
מה באמת עשית?
"נכנסתי לאינטרנט כדי לקרוא מה מכיל שמן זרעי רימונים. ראיתי ש־90-80 אחוז מהזרעים הם שמן חומצה פוניסית (OMEGA 5), חומצת שומן בלתי רוויה הנחשבת לאחד מנוגדי החמצון הכי חזקים בטבע. החלטתי לבדוק את השמן במעבדה, בצורה מדעית".
מהעצירה המקרית ההיא בחנות הקטנה נולדה חברת הסטרט־אפ גרנליקס (Granalix), המפתחת כמוסות שמן זרעי רימונים שאמורות לעכב יצירת חלבוני דמנציה פתולוגיים. הנוסחה מבוססת על פריצת דרך מדעית שהובילה פרופ' גביזון בשיתוף פעולה עם פרופ' שלמה מגדסי.
אין זו פריצת הדרך הראשונה של פרופ' (לביוכימיה) רות גביזון, 63, העומדת בראש המעבדה לחקר מחלות מוח ניווניות במחלקה הנוירולוגית של המרכז הרפואי הדסה ובית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית. בעבר כבר הייתה שותפה בתגלית שזיכתה את ממציאה בפרס נובל, אבל נתחיל מההתחלה:
את התואר הראשון והדוקטורט עשתה באוניברסיטה העברית, את התואר השני במכון ויצמן ולפוסט־דוקטורט נסעה בשנת 1985 עם משפחתה לאוניברסיטת קליפורניה בסן־פרנסיסקו. היא ובעלה, כיום מנהל המחלקה האונקולוגית בבית החולים שערי צדק, עבדו במעבדות מקבילות. הוא התמקד בניסיון ליצירת תרופות לסרטן בתוך כדוריות שומן (מצב שמאפשר לשלוח אותן לאיברים הנכונים עם פחות תופעות לוואי); היא עבדה במעבדתו של פרופ' סטנלי בן פרוסינר, חוקר מחלות ניווניות של המוח, על איתור הסיבות להתפרצותן של המחלות הללו, שנגרמות בסופו של תהליך ממותם בקצב מוגבר של תאי המוח.
במהלך עבודתה שם פרצה באירופה מחלת "הפרה המשוגעת" והיה חשש שגרסתה האנושית, "קרויצפלד יעקב" (מחלת מוח ניוונית קשה), תהפוך למחלה המונית. הכלים שפותחו במעבדתו של פרופ' בן פרוסינר הפכו רלוונטיים לאבחון מחוללי המחלה. "כאן, המדע הבסיסי התחבר עם המציאות", אומרת פרופ' גביזון, "ופרופ' סטנלי פרוסינר זכה בהמשך בפרס נובל לרפואה".
לא הצטערת על שעזבת את מעבדתו שנים קודם לכן?
"חשתי גאווה גדולה שהמדריך שלי זכה בנובל על נושא שעבדנו עליו. בהמשך הוא פיתח את הנושא לכיוונים נוספים וראוי לפרס ללא עוררין. בזכותו אנחנו יודעים היום שבכל מחלות המוח הניווניות יש חלבון שמתקלקל, יוצר צְברים של תאים שבמקום להתפרק נדבקים אחד לשני, וסותמים את מערכת סילוק הזבל של תאי המוח, מה שגורם לחמצון־יתר ולמות התאים. אגב, הוא הזמין אותי לטקס שהתקיים בשוודיה, נסעתי וזו הייתה התרגשות גדולה מאוד".
מסלול ישיר למוח
ב־1988 שבה משפחת גביזון ארצה. פרופ' גביזון המשיכה לעבוד בתחומי המחקר שלה גם במעבדה של המחלקה לנוירולוגיה בהדסה, והפעם – בניגוד לתנאי המעבדה בארצות־הברית, היא גם באה במגע עם חולים ובני משפחותיהם, מה שהיווה מהפך מבחינתה. "גיליתי שבקהילה מסוימת בארץ ישנה אוכלוסייה גדולה של חולים גנטיים בקרויצפלד יעקב, שאצלם עוברת המחלה מהחולה לחלק מילדיו ובהמשך לחלק מהדורות הבאים – עובדה שיוצרת אצל משפחות החולים חרדות קשות".
המפגש האנושי הזה גרם לה להבין שיש לעבוד מהר כדי למצוא תרופה שתעכב את הופעת המחלה אצל הדור השני. "זאת, כי אם אדם חלה כבר במחלת מוח ניוונית שנגרמת ממוות של תאי מוח, כמו אלצהיימר, פרקינסון, ALS, טרשת נפוצה בשלבים מתקדמים ואחרות, אפשר מקסימום לשמר אותו במצבו הקיים, אבל תאי מוח שכבר מתו לא יוחזרו. לכן, המחקר שלנו מאז מיועד למניעה אצל נשאים ואנשים בסיכון".
מאחר שנושא חמצון־יתר של תאי המוח העסיק אותה
במחקרה, חיפשה פרופ' גביזון חומר אנטי־מחמצן שיעמוד בשלוש אמות מידה: שאפשר יהיה ליטול אותו בצורה בטוחה לזמן בלתי מוגבל; שהחומר יגיע למוח – זאת, מאחר שרוב התוספים נוגדי־החמצון עוברים במערכת העיכול ולא מגיעים למוח; ושתפקוד החומרים ייבדק בקריטריונים מדעיים.
זה הזמן לחזור לקרם עם שמן זרעי הרימונים. בעצת בעלה, יצרה גביזון קשר עם פרופ' שלמה מגדסי מהמרכז לננו־טכנולוגיה באוניברסיטה העברית, שם הכינו בעבורה נוסחה של שמן זרעי הרימון עם תוספים שהופכים אותו לטיפות קטנטנות. "יתרונן בכך שהן לא נשארות במערכת העיכול אלא מגיעות למערכת הדם ומשם היישר למוח, במסלול שהטבע סידר", היא מסבירה.
בדיקות מעבדה הראו, לדבריה, שהתכשיר של הננו־טיפות יעיל פי מאה משמן זרעי הרימונים לבדו. ואז נוצרו הכמוסות, הוקמה חברת הסטרט־אפ גרנליקס, וכיום מצוי התכשיר בשלבי אישור פטנט שנרשם במדינות שונות. "רצינו שזה יהיה תוסף תזונה, כדי להנגישו לציבור מהר ככל האפשר", מדגישה פרופ' גביזון. "כבר שנה ניתן התוסף למשפחות של נשאי המוטציה הגנטית הגורמת למחלות ניווניות של המוח ולא נתגלו כל תופעות לוואי".
אבל האם יש עדות לכך שהתכשיר עובד?
"עד כה לא חלה אף אחד מהנשאים שלוקח את התכשיר ומדובר בסימן מעודד, אבל זה יהיה חוסר אחריות להגיד שזה מונע את המחלה. צריך לפחות עוד שנתיים עד שלוש כדי לדעת אם אכן התכשיר יעיל במניעה. בימים אלה ממש מצאנו בדיקה שמאפשרת לבדוק את יעילות הטיפול על חיות המעבדה שעליהן פיתחנו את התכשיר, ואני מקווה שנוכל בתוך זמן קצר לבדוק זאת באנשים חולים (לציבור הרחב הוא נמכר דרך האינטרנט
granalix.com או בטל' 120 ,058-4466455 שקל לכמות המספיקה לחודש).
את עצמך נוטלת את התוסף?
"אני לוקחת אותו כל יום זה שנה, גם כי הוא נותן המון אנרגיה וגם כי הרי כולנו מועדים בגיל מבוגר לתמותת־יתר של תאי המוח".
איך את מרגישה לגבי התקווה שאולי יש בידייך פתרון למניעת מחלות מוח ניווניות, כמו אלצהיימר?
"בואי לא ניסחף. אף שבמעבדה רואים באמת שזה גורם לירידה דרסטית במות תאי המוח, מדובר בצעד קטן שמאחד בתוכו תקווה גדולה".
שני מדענים בבית אחד
היא ילידת ארגנטינה, תושבת ירושלים, נשואה, אם לארבעה וסבתא לארבעה, שניהלה משפחה לצד קריירה כפולה שלה ושל בעלה.
שניכם מדענים, מי נשאר בבית כשאחד הילדים היה חולה?
"למזלנו הרב, אמא שלי הייתה העזרה הכי גדולה שהייתה לנו. היא גרה קרוב מאוד אלינו ובעצם גידלה את ילדינו, הכינה להם אוכל והייתה שם בשבילם כל יום. היא הלכה לעולמה כשבתנו הקטנה היתה בת 15-14, כלומר, חלק גדול מהשאלה מי יעשה מה, נעשה על ידי סבתא, מה שמנע קונפליקטים במידה מסוימת. עם זאת, בעלי רופא ואני חוקרת, ולכן תמיד הייתה עדיפות לזמן שלו, שכן טיפול בחולים בא לפני הכל, בטח לפני עבודה במעבדה. חוץ מזה, נראה, שנשים יותר יעילות מגברים בעבודה, בטח בקטע של ניצול זמן".
ובכל זאת, היה מצב שבו עמדה הקריירה שלך מול הקריירה שלו?
"תמיד מצאנו את הדרך לשלב ולקדם את שתי הקריירות. אנחנו מעורבים מאוד זה בקריירה של זה, וכשהחלטנו לאן ניסע לפוסט־דוקטורט, חיפשנו עיר מספיק גדולה שתאפשר
לשנינו להשתלב במקום עבודה מספק, כדי שאף אחד לא יצטרך לוותר לשני. לא היה רגע שיכולתי להגיד שוויתרתי על הקריירה שלי בשביל קידומו וגם הוא לא יכול לומר שוויתר בשבילי. בדור הצעיר אני רואה יותר בחורים שכשבת זוגם צריכה לנסוע לפוסט־דוקטורט, הם לוקחים חופשה כדי לטפל בילדים, אבל ברוב המקרים עדיין האישה מוותרת. למזלנו, לא נאלצנו לעמוד במבחן הזה".
את עצמך סבתא פעילה?
"כן, מאוד. יש לי כרגע שני נכדים שחיים בארצות־הברית, אחד מהם נולד רק עכשיו, ואנחנו נוסעים אליהם בימים אלה, ויש שתי נכדות בקיבוץ בצפון. אנחנו והסבים השניים פעילים בחייהם ואני נהנית מאוד מלהיות סבתא. זו המתנה הכי גדולה שילדים יכולים להעניק לאמא שלהם, בטח לי, כי כאמא קרייריסטית, הראש שלי היה בהמון דברים בו־זמנית, ולא תמיד יכולתי לשים לב לכל דבר קטן אצלם. כאן אני נהנית מכל רגע, מכל חוכמה, מכל דבר שהנכדים עושים. זו חוויה פשוט מדהימה נטו".
מה היית רוצה להנחיל לילדייך בהקשר של שותפות ושוויון?
"ילדיי כבר בוגרים והם עושים זאת כבר היום, בפועל. בשני הבנים הנשואים, שהם כבר אבות, השוויון מוטבע בצורה טבעית ושונה ממה שהיה בדור שלנו. אני זוכרת שבתקופת סן־פרנסיסקו אחד הפרופסורים שאל אותי אם בעלי חולק (shares) איתי בנטל, ואני עניתי שהוא עוזר (helps). זה שונה מאוד מהמצב הנוכחי. לבני ואשתו שבארצות־הברית אין סבא וסבתא שיכולים לעזור וכשילד חולה הם מחלקים ביניהם את זמן הטיפול בו. אני פמיניסטית ומאמינה בקידום קריירה של נשים, אבל בסך הכל נראה לי שכל משפחה צריכה למצוא את הדרך שלה בשותפות, והזוגות הצעירים יודעים לעשות את זה. אולי זה בזכותנו, כי חינכנו אותם לכך".
את מרגישה שהגעת בקריירה הכי רחוק שיכולת?
"זו שאלה טובה ואין לי תשובה עליה. עם זאת, אני יכולה לומר שהגעתי לעבודה שאני שמחה בה ומרגישה סיפוק גדול, שגידלתי ילדים שטוב להם. בקריירה אני לא רואה את עצמי במקום אחר. המעבר ממדע צרוף למדע שימושי, העובדה שהיום אני ממש עוזרת לאנשים, מביאה לי המון סיפוק. זה המקום שהייתי רוצה להיות בו".
