השאלה הראשונה שיש להתייחס אליה כשמשבצים פוליטיקאית על שער של עיתון אופנה היא מה היא בכלל עושה שם. "אתן מגזין שמגיע להמון נשים (וגם גברים, בינינו) בטווח רחב של גילאים, ולי יש עניין להגיע לכמה שיותר נשים עם הדברים שאני מאמינה בהם", היא מסבירה את הבחירה המעט מפתיעה. "התרבות מסביבנו עושה מאמצים גדולים כדי לגרום לנו לחשוב שלא רק שיש כבר שוויון בין גברים לנשים, אלא שהמטוטלת הלכה רחוק מדי, ושיש היום יותר מדי חקיקה לטובת נשים".
וזה לא נכון?
"בפירוש לא, ויש מספרים שמדגימים זאת בלי בלבולי מוח. למשל דו"ח האו"ם על נשים משנת 2015 שמדד איך מתחלקים ההון והנכסים בעולם מבחינה מגדרית. התשובה היא 1:99. 99 אחוז מהנכסים וההון בעולם נמצאים בידי גברים ורק אחוז אחד בידי נשים.
"החלוקה הזאת מתוחזקת על ידי המסגרות הכי בסיסיות של החיים שלנו, אלה שאנחנו מחשיבות אותן ככוחות טבע, ממש כמו הקיץ והחורף או השקיעה והזריחה: מערכת המשפט, הכלכלה וכמובן הנישואים. כל הדברים האלה שאנחנו בכלל לא מעלות על דעתנו שהם ניתנים לשינוי הם בעצם מערכות שקבועות בחוקים שנכתבו באופן בלעדי על ידי גברים לבנים בעלי הון, בימים שבהם אותם גברים היו בעלי הבית היחידים".
זה לא מייאש לנסות לשנות משהו כל כך בסיסי?
"להפך. תסתכלי איפה היינו לפני 100 שנה בלבד ואיפה אנחנו היום. לא רק שלא הייתה לנו זכות לבחור ולהיבחר, לא הייתה לנו חזקה חוקית על הילדות והילדים שלנו, לא יכולנו להתגרש, לא הייתה לנו חזקה על רכוש, לא יכולנו ללמוד באוניברסיטה, לא יכולנו לעבוד במקצועות חופשיים.
"עשינו דרך באמת מטורפת, עצומה ומדהימה. בנוסף, כמו שאומרת גלוריה סטיינהם, אישה יכולה להיות או פמיניסטית או מזוכיסטית - אלה האופציות".
של מי הגוף הזה לעזאזל
מיכאלי, שהתחילה את הקריירה הציבורית שלה כמגישה בגלי צה"ל עוד בשנות ה־80, הייתה למגישה ואשת תקשורת מצליחה שנודעה בין היתר בזכות עמדותיה הפמיניסטיות ופעילותה הציבורית. לקראת הבחירות לכנסת ה־19, שנערכו בשנת 2013, הצטרפה למפלגת העבודה ומאז היא משמשת כחברת כנסת.
"להיות פוליטיקאית זה להיות סלב על ספידים", היא אומרת. "אני הייתי חשופה מגיל צעיר יחסית, אבל כשאת סלב יש אולי רכילות אבל אין לגיטימציה לחטט בדברים כמו איפה את גרה או אילו נכסים יש לך. בפוליטיקה זה לא רק לגיטימי, זה ממש תפקידה של התקשורת לדווח על הדברים האלה.
דפדוף קצר בגוגל מעלה אימג'ים של מיכאלי הצעירה במגוון של בגדים, דרגות חשיפה וצבעים. אבל כששוחחנו איתה לקראת הצילומים לשער, היא הבהירה שהיא לובשת אך ורק שחור.
"לגברים יש את האופציה של חליפה. החליפה מסתירה את הגוף, הופכת אותו ללא רלוונטי. לנו, הנשים, אין את הלבוש הזה שלא אומר עלינו כלום. כל בוקר אנחנו צריכות להפיק את עצמנו מחדש, והתוצאה תמיד שמה את הגוף בפרונט. ברגע שהבנתי את זה, התחלתי לחפש את הדבר שיאפשר לי חופש מהצורך לשים את הגוף ואת המיניות שלי בפרונט כל הזמן. הפתרון שלי הוא שאני לובשת רק שחור ורק סגור. זה הקוד שלי".
אבל את לא נמנעת מבגדים צמודים.
"לא, אבל אני פשוט לא מוכנה לדבר את השפה הזאת. אני לובשת משהו שמבחינתי הוא יפה ומעניין ומבטא אותי, ועדיין אומר שהגוף והמיניות הם לא הנושא. לכן אני גם לא הולכת עם שיער פזור, כי שיער זו מיניות. אני אוספת את השיער ומפזרת אותו רק איפה שאני מוצאת לנכון".
מה לגבי צבעים? למה, למשל, בגדים רחבים ונוחים בצבע אפור לא נכנסים לתוך הקוד שלך?
"הם יכולים להיכנס, יש לי גוונים של שחור... אני לא פוסלת את זה. הבחירה הזאת יצרה לי חופש אדיר בראש. זה פינה לי זמן מוח בכמויות שאני לא יכולה להסביר לך".
בלי קשר לקוד שלך, קראתי שיש לך פוביה מכפתורים.
"זו לא פוביה, כפתורים פשוט מגעילים אותי. הכי גרוע זה כפתורים קטנים, והכי־הכי־הכי גרוע זה כפתורים קטנים על בד סינתטי רך. אם יושבת מולי מישהי שלבושה בחולצה כזאת, זה ממש מקשה עליי לאכול. על חולצות קשיחות של גברים אני עוד יכולה לשאת את זה. גם צווארונים קצת מגעילים אותי, אבל לא באותה מידה. נגיד חולצות פולו זה דבר מגעיל ממש, כי זה שילוב של כפתורים, בד רך וצווארון".
מתי זה התחיל?
"בבית ספר היו לנו חולצות תלבושת עם כפתורים ואני סירבתי ללבוש אותן. הובלתי מאבק חברתי כדי שירשו לנו ללבוש גם חולצת טריקו לבנה והשגתי את ההישג החשוב הזה, ששיפר את איכות חיי לבלי הכר".
מה את אומרת על נשים כמו ביונסה, למשל, שמצהירות על פמיניזם ועל כוח נשי בלבוש מינימלי ועם עקבים גבוהים?
"אנחנו חיות תחת תרבות גברית ותחת שלטון גברי, והגוף שלנו הוא הדבר שעליו מתנהל הקרב. וכל זמן שזה המאבק, ברור שגם חשיפה של הגוף ושימוש בו באופן מתריס הם לחלוטין הפגנה של עצמאות ושל כוח. זה רצף שבו מצד אחד עומדת ביונסה ומצד שני נשים מוסלמיות שנאבקות על זכותן ללבוש חיג'אב".
"ליאור לא בנוי לשערות בבית שלו"
חלק מהשיחה נערך בזמן שמיכאלי מתארגנת לצילומי השער, כולל בקשות חוזרות ונשנות מהמאפרת לא להגזים עם הצלליות ודיונים עם מעצב השיער בשאלה שיער פזור אבל משוך לאחור – כן או לא. כשלהמולה הכללית מצטרף צוות של "גיא פינס" ומבקש לצלם אותה תוך כדי איפור, מיכאלי נענית בשמחה. "זה אפילו רצוי", היא אומרת, "תמיד צריך לחשוף את השלבים".
איך את מרגישה פה על הסט, עם כל ההתעסקות הזאת?
"על הסקאלה שבין נעים למלחיץ".
לא רואים עלייך את הצד המלחיץ.
"זה מלחיץ במובן שאני פוחדת שזה יהפוך לתחפושת. עם ההתעסקות עצמה אין לי שום בעיה. אדרבא, זה כיף. מצידי שיתעסקו איתי כל היום".
הייתה לך פעם פנטזיה של התעסקות כזו בהקשר של חתונה? של איפור ושיער ושמלה לבנה?
"לא, מעולם לא. אף פעם גם לא חלמתי לחיות עם מישהו 'האפילי אבר אפטר'".
במקום זה את גרה בדירה שמתחת לזו של בן זוגך, ליאור שליין.
"כן, וזה לגמרי בזכותו. הוא איש מדהים, שותף מדהים. הרבה מאוד גברים ונשים אומרים לי 'הלוואי שהיינו מעזות או מעזים להציע סידור כזה', אבל כמובן שצריך להיות גם הגונות ולהגיד שמבחינה כלכלית זה לא טריוויאלי".
מה גרם לך להציע סידור כזה?
"אני רוצה מקסימום יחסים, תשוקה, אהבה ושותפות ומינימום פרוצדורה, בירוקרטיה ודיונים על משק בית ועל חלוקת תפקידים. אנחנו גרות דירה מעל דירה, זו קִרבה אמיתית מאוד, ואנחנו ישנות ביחד כל לילה. אני אומרת בכנות שיש משהו בזה שאין מיטה אחת אלא לפחות שתיים. זה מאוד משמעותי בעיניי. מעבר לכך, זו גם הגרסה שלי לרעיון של 'חדר משלך', יש בזה משהו שיוצר אוטונומיה.
"חוץ מזה, לא רציתי משא ומתן על איך הבית נראה. אני גרה בבית שלי, שעיצבתי לפי טעמי, וזה טוב לי וכיף לי. האמת היא שאם מסתכלים על הבתים שלנו מבינים שהכתובת על הקיר. המשפט החוזר שלי הוא שלי יש יותר קופסאות תה משלו יש חפצים בכלל. יש לי שטיחים, המון ספרים, כלים, חיות. היו לי חתולים שנפטרו לצערי, אבל עדיין יש כלבה. הוא אמנם אוהב אותה אהבת נפש, אבל עדיין – זה הרבה שערות. הוא פחות בנוי לשערות בבית שלו".
אופי היחסים שלכם הוא נושא להרבה בדיחות ב"גב האומה". זה לא מפריע לך?
"אדרבא. הלוואי שהיחסים בינינו יהיו מודל לציבור גדול. אלה יחסים מופלאים שגורמים לאושר רב".
אז יש לך המון ספרים, אבל יש לך בכלל זמן לקרוא?
"במשך הרבה שנים היה לי קשה לקרוא ספרים ביומיום, קראתי רק בחופשות. אבל בחצי השנה האחרונה בערך זה התחלף לי. ביומיום אני קוראת המון חומרים מקצועיים, ודווקא בשבת פתאום אין לי סבלנות לעיתונים. פרוזה הפכה להיות האסקפיזם שלי. פתאום אני מסוגלת לקרוא ספרות ממש, שזה תענוג גדול".
מה הספר האחרון שקראת?
"'מה ידעה מייזי' של הנרי ג'יימס, שתורגם עכשיו לעברית. מייזי היא ילדה בת שש שהוריה מתגרשים ומקבלים עליה משמורת משותפת של חצי שנה אצל האחת וחצי שנה אצל השני. זה מדהים לראות מה הילדה עוברת, ועבורי, שכל כך הרבה מהחקיקה שלי מתעסקת בנישואים וגירושים וילדות וילדים, זה היה מרתק לא רק מבחינה ספרותית אלא גם מבחינה כמעט אנתרופולוגית. וזה כמובן היה כיף כי זה כתוב מדהים.
וזמן לבילויים? לחברים?
"בהקשר הזה החיים שלי נחלקים ללפני הפוליטיקה ומאז הפוליטיקה. מאז הפוליטיקה, אני מאוד מאוד מתקשה לראות את הקרובות והקרובים אליי. את האחיינית המקסימה שלי, בת השנה ושליש, אני מקפידה לראות פעם בשבוע, ממש עושה שמיניות באוויר בשביל זה. כשהאחיין שלי, שכבר גדל, היה בגילה, הוא היה רואה אותי שלוש פעמים בשבוע.
"אני מצליחה לראות את חברתי המעולה שחר סגל. אנחנו צופות יחד ב'האישה הטובה' ומשתדלות גם לדבר בטלפון, אבל זה לא מה שהיה פעם. אני מצליחה להיפגש גם עם חברתי ד"ר רוני הלפרן, שהיא מרצה לפמיניזם. אנחנו מוצאות זמן איכות לשיחות עמוקות על החיים וגם על תיאוריה. לחברות ולחברים האחרים אני בעיקר מתגעגעת. אני גם מתעקשת להחזיק מינוי לפילהרמונית יחד עם אמא שלי, אבל אני מפספסת המון קונצרטים".
מה עם טלוויזיה?
"הייתי חולה עכשיו, ובזמן המחלה צפיתי בכל העונה הראשונה של 'ויקטוריה', סיפורה של המלכה ויקטוריה שהפכה למלכה בגיל 18. זה מדהים, זה בית ספר לכוח לכל אחת וזו צפיית חובה. בכלל, אני מאוד עסוקה בשילוב של נשים, כוח ופוליטיקה ונמשכת לסדרות כמו Veep, 'סקנדל' או Borgen".
עד כמה זה מזכיר לך את חייך?
"כן ולא. אבל בכל מקרה זה מרתק אותי".
