באתי להתגרש ברבנות - והופתעתי: בלי יריקות ובלי נעליים

"עכשיו תקומי ותעמדי מול בעלך. הוא עדיין בעלך", אמר הדיין. "תצמידי את כפות ידייך זו לזו, ואתה, גיא תדהר, תשים את הגט בתוכן. תרימי את הידיים שלך למעלה, תגידי 'זהו גטי', ותכניסי את הגט לכיס האחורי שלך. תלכי איתו עד השולחן שיראו שזה שלך, תחזרי ותביאי אותו אליי. זהו. סיימתם. אתם יכולים ללכת. תעודות הגירושים שלכם יישלחו אליכם בדואר".

"אמממ... סליחה אדוני. זהו? אתה בטוח?" שאלתי מופתעת. "איפה כל הקטע של 'מגורשת, מגורשת, מגורשת?' מה עם שלב היריקות?"

"נראה לך? זה סתם סטיגמות", ענה הדיין. "אין בזה שמץ של אמת".

אז כן. אחרי יותר משנתיים שבהן אני ובעלי חיינו בנפרד, החלטנו בתחילת חודש אפריל לתת קפיצה לבית הדין הרבני ולהעניק לפרידה שלנו תוקף רשמי. למרבה ההפתעה והשמחה, התברר שממש כמו הפרידה שלנו, גם טקס הגירושים עצמו לא היה מה שסיפרו לנו עליו.

למי יש זמן להתגרש?

נתחיל בפרידה. אין ספק שמדובר פה בעניין אינדיבידואלי. זוגות שנפרדו על רקע של בגידה, אלימות או שקרים, סביר שחוו פרידה פחות חלקה. אלא שבמקרה שלי ושל מי שהיה בעלי במשך שמונה שנים, הסיבה הייתה בדיוק זו שדאגנו להסביר לבתנו בת הארבע: שנינו הבנו שאנחנו רוצים דברים אחרים.

לא רק שאני ובעלי לשעבר לא נהגנו לריב, אלא שהיינו חברים טובים מאוד. לשנינו יש אותו חוש הומור, אותם תחומי עניין, שנינו התייפחנו קשות בחתונה האדומה. תמיד אמרנו שלא רק מבחוץ אנחנו נראים זוג אידיאלי – גם אם היו מתקינים בדירתנו מצלמה נסתרת, הרושם שמתקבל היה דומה.

מצד שני, זה לא שהקשר בינינו היה אידילי. ממש לא. הוא ידע כמה

 משברים קשים במיוחד. כאלה שהותירו בנו צלקות קשות ומכוערות, שכיבו סופית את האהבה הזוגית בינינו. אבל אחרי שהחלטנו להיפרד, לשנינו היה ברור שבגלל שיש לנו ילדה משותפת ושתמיד נישאר אחד בחייו של השני, עדיף להתמקד בחיובי ולשחרר את העבר. לי היה ברור, למשל, שכבר אין מקום להאשים אותו על "דברים שהוא עשה לי" או לכעוס על עוד משפט מעצבן שהוא אומר. בכל פעם שרגש כזה עלה, פשוט אמרתי לעצמי: "בגלל זה את לא איתו". אני מניחה שהוא פעל בדרך דומה, ואם לא, דאגתי להזכיר לו. "יופי, אז תתנחם בזה שאנחנו כבר לא ביחד", אמרתי לא מזמן, אחרי שהוא שוב נזף בי על כך שאני תמיד מאחרת.

שנינו אהבנו מאוד זה את משפחתו של זה, ואחרי שנפרדנו דאגנו שגם הקשר הזה לא ייפגע. אני אפילו עברתי לגור מול הבניין של אמא שלו. הוא, מצדו, דאג לצבוע את הקירות של דירתי החדשה, להרכיב את הרהיטים, לקדוח ולתלות את התמונות. כשהוא מגיע לאסוף את הילדה הוא תמיד נכנס אליי הביתה, עושה לעצמו קפה, ואם הוא רעב אני מציעה לו משהו לאכול. כשהייתי חולה לא מזמן וקדחתי מחום, הרגשתי הכי טבעי לצלצל אליו ולבקש שיכין לי מרק עוף. בכל פעם שיש לי תקלה במחשב אני מיד מתקשרת אליו (בהיסטריה) ומבקשת שיבוא לתקן, ובכלל, הכינוי שלו אצלנו בבית הוא "אבא מתקן הכל".

מנגד, הוא תמיד מתייעץ איתי על ענייני עבודה, משתף אותי כשהוא לא מרגיש טוב (הוא יכחיש, אבל הוא היפוכונדר לא פחות ממני), שואל אותי מה אני חושבת על תמונת הפרופיל החדשה שלו בפייסבוק, ואני תמיד מציינת בפניו איזו תמונה הכי תמשוך נשים (כן, אפשר להוריד את הגבה).

יפעת וגיא בחתונתם(צילום: רוני הרמן)

למרות שנפרדנו כשבתנו הייתה בת שנתיים, היא עדיין זוכרת את התקופה ששלושתנו גרנו יחד, ולפעמים עוד מבקשת ש"אבא יחזור לגור איתנו כמו כשהייתי תינוקת". מצד שני, בניגוד לילדים רבים להורים גרושים, שמתנחמים בכך שההורים אמנם לא גרים ביחד, "אבל ככה לפחות הם לא רבים", הבת שלנו, מתברר, מתנחמת בכיוון הפוך: "זה אולי טוב שאת ואבא לא גרים ביחד", אמרה לי לא מזמן. "כי כשאתם ביחד אתם לא מפסיקים לדבר ביניכם, ופחות מדברים איתי".

מובן שכל מיני מכרים שלנו, שהביטו בנו מהצד וראו את היחסים בינינו, היו משוכנעים שלעובדה שעוד לא התגרשנו יש איזה מניע נסתר. אף אחד לא הבין שמבחינתנו זו פשוט הייתה עצלות. אחרי שהחלטנו להיפרד סיימנו הכל די מהר בתהליך גישור, שנינו הרגשנו גרושים לגמרי, ולא הבנו למה צריך לבזבז עוד חצי יום על ביורוקרטיה.

בסופו של דבר החלטנו לעשות זאת משתי סיבות עיקריות: הראשונה, בני זוג עתידיים. גם לי וגם לו היו כמה מערכות יחסים אחרי הפרידה. בעוד שלגברים עימם יצאתי לא שינתה יותר מדי העובדה שעל הנייר אני עדיין נחשבת "פרודה" ולא "גרושה", לבחורות שהוא נפגש איתן זה מאוד הפריע. אני יכולה להבין אותן: באופן מוזר, גם אני, אחרי שהפכתי לגרושה רשמית, חשה פחות נוח לצאת עם מישהו שהוא רק בגדר "פרוד".

ועדיין, הסיבה העיקרית מבחינתי הייתה מצבו השדוף של העו"ש. אם יש דבר שאני חוזרת עליו בעקביות מאז הפרידה, הוא שבהחלט לא מדובר בעסק משתלם לכיס. כשהחלטתי להיפרד מבעלי, אני זוכרת היטב איך קרוביי הזהירו אותי שזה יקשה עליי מאוד כלכלית, שלא אוכל להרשות לעצמי דברים אלמנטריים, ושבתור התחלה אצטרך לוותר על חדר כושר ומנקה. אז עוד גיחכתי (המחשבה שאוותר על חדר כושר נראתה לי כמו מדע בדיוני), אבל לצערי, כבר יותר משנה וחצי שאני מוצאת את עצמי רצה בחוץ (דווקא נחמד) ומנקה לבד את הבית (זוועה). הידיעה שבזכות האות ג' בתעודת הזהות שלי אזכה להקלות מסוימות כהורה יחיד, למשל, בתשלום הארנונה ובמס הכנסה, בהחלט נראתה קוסמת.

יפעת או יפעתוש?

אז כאמור, בתחילת החודש, בליווי אחי ואחיו על תקן עדים, עשינו את דרכנו לבית הדין הרבני. זמן קצר אחרי שהגענו, אחד הרבנים הורה לשנינו להיכנס לחדר שנראה בדיוק כמו בסרט "גט" של רונית אלקבץ: שני שולחנות נפרדים, אחד בשבילי ואחד בשבילו, משמאל יושב לו פקיד, ועל הבמה מאחורי דוכן יושב הדיין. "וואו, חבל שלא צפיתי שוב ב'גט' אתמול", אמרתי. "הייתי יכולה להכין שיעורי בית". הדיין עצר אותי מיד: "ממש לא היית צריכה. אין שום קשר בין הסרט למציאות. זה כמו להגיד: 'חבל שלא ראיתי את 'ג'נין ג'נין'".

אם להיות כנה, מלכתחילה לא הגעתי לבית הדין בתחושה של עצב או דכדוך. השנתיים שבהן אני ובעלי חיינו בנפרד עשו לגמרי את שלהן. הרגשות של שנינו כבר מזמן קהו, ומבחינתנו היה מדובר בהליך פורמלי לגמרי. אבל עדיין, תהיתי עד כמה החוויה הזו עומדת להיות לא נעימה ומשפילה. אולי בגלל שהיום בו הלכנו לרבנות לפתוח תיק נישואים לא הותיר בי זיכרון חיובי במיוחד. הרבנים היו אז חמורי סבר ולא הפסיקו לתחקר אותנו בנוקשות. המחשבה שאיאלץ שוב לעבור את מסע החקירות ההזוי הזה, פלוס כמה יריקות מהפרוד שלי כבונוס, בטח לא גרמה לי להתלהב.

אבל כאמור, הכל התגלה כשונה לגמרי. זה התחיל עוד בהליך בירור השמות, כשהדיין ממש לא התרגש מכל מיני סתירות ב"חקירה".

הדיין: "קוראים לך יפעת?"

אני: "כן".

הדיין: "אין לך שום

כינוי אחר?"

אני: "טוב, אמא שלי קוראת לי יפעתוש".

הדיין: לאבא שלך קראו רק שמואל או שהיה לו כינוי אחר?"

אני: "רוב האנשים קראו לו שמוליק".

הדיין: "אוקיי, עכשיו תכניסי את העד מטעמך".

אחי: "שלום, אני אח של יפעת".

הדיין: "קוראים לה רק 'יפעת' או שיש כאלה שמכנים אותה בכינוי?"

אחי: "רק יפעת".

הדיין: "אתה בטוח, אף אחד לא קורא לה יפעתי, יפעתוש"?

אחי: "לא".

אני (בלב): "קנאי".

הדיין: "לאבא שלכם קראו רק שמואל או שהיה לו כינוי אחר?"

אחי: "רק שמואל".

אני: "מה נסגר איתך אחי? קראו לו שמוליק".

אחי: "אה נכון. קראו לו שמוליק".

הדיין: "מצוין. אתם יכולים לצאת".

הדיין שחרר את העדים הביתה והורה לנו לרדת למזכירות לפתוח בקשה לתעודות גירושים. בשלב זה נאלצנו להיפרד כל אחד מעוד 274 שקל (כבר אמרתי שגירושים זה עסק יקר?). אחר כך הודיעו לנו שניאלץ להמתין כשעה, עד שסופר סת"ם יכתוב לנו את הגט.

הישיבה בחדר ההמתנה התגלתה כמספקת יופי של אקשן: "היא בשלנית איומה, אפילו שניצל היא לא יודעת להכין", נשמע בעל זועם בחדר אחד. "הוא אמר שהוא עובד עם המונית בלילות ובמקום זה בילה עם זונות", צעקה אישה מחדר אחר. כעבור זמן מה הרגשנו שמיצינו ושאלנו את הרבנים אם אנחנו יכולים בינתיים לצאת החוצה לשתות קפה. "כן, אתם יכולים", ענה אחד מהם. "רק שיהיה בלי סוכר". טוב, לא אמרנו שכולם שם ניחנו בחוש הומור מפותח.

יפעת וגיא ביום הגירושים. אפילו המלצרית התלהבה(צילום: אלבום משפחתי)

יצאנו לרחוב בעיר הצבעונית והתוססת פתח־תקווה והתיישבנו בבית קפה סמוך, שם האשמתי את הפרוד שלי שהוא ירק בטעות לכוס הקפה שלי, בעוד שהוא מצדו אמר שזה בסדר: הוא פשוט מתאמן. בשלב מסוים החלטנו שאנחנו רוצים להנציח את הרגע הזה – איך הצלחנו לסיים את הגירושים בצורה יפה ולהישאר חברים טובים – וביקשנו מהמלצרית שתצלם אותנו. המלצרית, שכמובן לא ידעה מאין באנו ולאן פנינו מועדות, אמרה: "וואו, יצאה תמונה נהדרת, אתם כזה זוג מהמם". מאחר שלא ראיתי טעם להסביר לאישה זרה את מהות הצילום, העדפתי להסתלבט על האירוניה: "באמת, אז היית אומרת שאנחנו מתאימים?".

חזרנו לבית הדין. אחרי עוד חצי שעה של המתנה קראו לנו להיכנס, וכעבור טקס קצר של חמש דקות הנישואים שלנו באו אל סופם. כן. בלי שהגרוש שלי ישליך עליי נעל, בלי שיירק עליי, בלי שיגיד לי "מגורשת, מגורשת, מגורשת". אז נכון. הוא כן אמר פעם אחת את

 המילה "מגורשת" בזמן שהוא נתן לי את הגט: "הרי זה גיטך והתקבל גיטך זה והרי את מגורשת בו ממני", אבל אני הייתי עסוקה בלהקשיב לחלקו השני והיותר משמח של המשפט: "והרי את מותרת לכל אדם".

כשיצאנו מבית הדין נפרדנו לשלום, לא לפני שהמלצתי לגרוש בדאגה שיקפוץ למוקד של קופת חולים (הוא בדיוק חזר מטיול סקי עם פציעה), בעוד שהוא ביקש שאמסור נשיקות לבתנו הקטנה, שהייתה חולה באותו יום. נכנסתי לרכב, ולמרות שחלפו יותר משנתיים מאז שנפרדנו, פתאום תקפו אותי תחושות של הקלה, שמחה ושחרור. כדי לבטא את תחושותיי, עשיתי את המובן מאליו: מיהרתי לעדכן בפייסבוק. עוד לפני שהתנעתי שיניתי את הסטטוס שלי ל”Divorced”, ובמקביל העליתי לינק לשיר "בלוז מדרגות הרבנות" של הכל עובר חביבי. אנשים שהבינו את סיבת הלינק מיהרו לברך, ואני חייכתי לעצמי ותהיתי מה צופן לי העתיד.

לקראת ערב התכוננתי לבשל לבתי ארוחה. בעודי מוציאה סיר מהארון, מכסה הזכוכית שלו נפל על הרצפה והתנפץ לרסיסים. לרגע נלחצתי ותהיתי מה זה אומר. אחרי הכל, אומרים שלכל סיר יש מכסה. האם זה סימבולי? האם זה אומר שלא אמצא את המכסה שלי? בסופו של דבר בחרתי ללכת על הגישה האופטימית: אני פשוט צריכה למצוא לעצמי סיר חדש.

מקור הבלבול: בגלל הסרט הערבי

=======================

"האמירה 'מגורשת, מגורשת, מגורשת' מתאימה יותר לסרטים הערביים שהוקרנו אצנו בטלוויזיה בימי שישי, שם הגבר היה אומר לאישה 'ברה, ברה, ברה', ולא לבית הדין הרבני", אומר עו"ד אמיר אלירז, שמתמחה בדיני משפחה. "בתי הדין היום משתדלים להפוך את טקס הגירושים לפשוט וקל, ומכלול הסטיגמות של יריקות וזריקת נעל אינן קשורות אליו בכלל".

מאיפה הסטיגמות הללו מגיעות?

"ביהדות יש טקס שבו מתבצע חילוץ נעל (לא זריקתה) ואף יריקה שמתבצעת על הרצפה, אולם מדובר בטקס שאינו קשור לגירושים. הוא נקרא טקס חליצה, והוא נועד לבטל מצווה דתית שנקראת 'ייבום', שלפיה על אחיו של אדם שנפטר ולא הותיר אחריו ילדים, לשאת את אשת אחיו המנוח במטרה להמשיך את זרעו. במקרה שהאח מסרב לקיים מצווה זו או שאינו יכול לקיימה, נערך טקס חליצה בפני דיינים שבו האישה חולצת את נעלו של גיסה ויורקת לפניו (לא על פניו). מדובר בטקס נדיר, אבל הוא כן מתקיים מעת לעת".