רגע לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, כיבוש השטחים ואיחודה של בירת ישראל, חנך משרד הביטחון אנדרטה בולטת בדרך לירושלים. היא נועדה להנציח את פורצי הדרך לירושלים במלחמת העצמאות. גם היום קשה להחמיץ את האנדרטה, החולשת על כביש 1 באזור מחלף שורש, באופן שהפך אותה בן רגע לציון דרך גיאוגרפי.
האנדרטה היא פסגת יצירתה של האמנית נעמי הנריק, מי שהממסד האמנותי התעלם ממנה בכל דרך אפשרית, למרות - ואולי בגלל - ההצלחה שהיא זכתה לה. הנריק לא מוזכרת בספרי תולדות האמנות, לא הוצגה בתערוכות, וגם באנדרטה לפורצי הדרך מיררו את חייה – התנהלות שממשיכה ללוות אותה עד עצם היום הזה, כשהנריק כבר בת 97.
האנדרטה, המורכבת מצינורות נירוסטה הנראים כמו חניתות המכוונות לכיוון ירושלים, כהתה והוזנחה עם השנים, אף שמעמדה לא נפגע כנקודת ציון נוכחת היטב לאורך כביש המרכזי בישראל. המבט אליה מהמכונית נעשה באופן אוטומטי, אך הגישה אליה בעייתית, ומי שיתאמץ לעשות זאת - לא ימצא איש.ברחבה העגולה שנפרשת למרגלותיה. מכאן אפשר להשקיף על נוף הרי ירושלים וכביש 1, או לסובב את הראש ולראות מקרוב את הפסל, המרשים לא פחות במבט מקרוב. אין שביל גישה לפסל עצמו, והשטח הוא פרטי ; שלטים גדולים דואגים להדגיש עובדה זו.
פורצי הדרך בתש"ח
הגישה לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות הייתה מסוכנת עקב התקפות הערבים, ובמאבק הממושך נהרגו רבים מאנשי היישוב היהודי בארץ ישראל - לוחמים ושאינם לוחמים. כשנה אחרי תום המלחמה, במארס 1950, באירוע מצמרר שטבע את חותמו על המדינה הצעירה, הובאו למנוחות בהר הרצל 115 חללים שנהרגו בסביבה, וששרידי גופותיהם התקבלו מהלגיון הירדני. רובם נהרגו ביוני 1948 במלחמה על משלטים כמו שילתא, יאלו ודיר איוב - כולם כפרים ערביים ששכנו לצד הדרך וחוסלו מאוחר יותר.
17 כלי רכב צבאיים שנשאו את גופות החללים קושטו בזרי פרחים, והשיירה חצתה את רחובות ירושלים כשקהל רב מתייצב ברחבי העיר כדי לכבד את המעמד. בבית הקברות בהר הרצל נשא דברים ראובן מס, אחד ההורים השכולים. נורו מטחי כבוד והגופות הוטמנו בארונות עטופים בדגלי ישראל שהשתלשלו מטה אל הקברים הריקים, לצד 350 הקברים הראשונים של הרוגי המלחמה שחנכו את בית הקברות הטרי.
בשלב הזה נותר לאלה שנותרו חיים, להנציח את הנופלים. ב-1951 הוחלט על הקמת תשע אנדרטאות לזכר "גיבורי מלחמת השחרור". מלבד האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים, הוחלט על אנדרטה לזכר החייל האלמוני בקרית הממשלה בירושלים (היום בהר הרצל), לחללי קרבות גוש עציון בנתיב הל"ה, לחללי הקרב בנבי יושע, לחללי קרבות עמק הירדן בדגניה, לחללי הקרבות בגליל התחתון באזור סג'רה (אילניה), ללוחמי משלט הצומת, ללוחמי חטיבת הנגב (סמוך לבאר שבע), ולהרוגי שיירת יחיעם בגליל המערבי. יחלפו שנתיים עד שמשרד הביטחון ואגודת האדריכלים יכריזו ב-1953 על תחרות לעיצוב האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים, אלא שההצעה שזכתה בתחרות ספגה ביקורת ונגנזה.
המהלך הוקפא, והופשר רק ב-1961 עם תחרות מחודשת שבין שופטיה נמנו ראש עיריית ירושלים והאדריכלים דוד טנאי ויוסף שנברגר. כעבור שנה פורסם כי ההצעה הזוכה הוגשה במשותף על ידי הפסלת נעמי הנריק והאדריכל טוביה קץ, שהצליחו לגבור על אמנים ואדריכלים ידועי שם. פרס שני לא הוכרז, כדי להדגיש כי ההצעה הזוכה עולה ללא עוררין על יתר ההצעות, ובמקום השלישי התחלקו שלוש הצעות שהגישו אמנים מוכרים כמו קוסו אלול ומנשה קדישמן.
בשיחת טלפון, חמישה עשורים מאוחר יותר, נזכרת הנריק מה עמד בבסיס הסמל שלה לפורצי הדרך לירושלים: "זה פשוט מאוד. כשקיבלתי את התנאים של התחרות חשבתי על 'פריצה'. עשיתי ככה עם היד, וזו היתה הצורה שליוותה אותי לאורך כל העבודה. התחלתי עם משהו שנראה יותר כמו יד, עבדתי על הרבה סקיצות, והגעתי להפשטה שמורכבת מבטון בבסיס ושבעה אלמנטים, שכל אחד מהם בנפרד וגם יחד שואפים לירושלים".
בתחום שנשלט בידי גברים, זכייתה של הנריק הייתה אירוע חריג.
איך הגיבו הקולגות על הזכייה?
"הם לא היו מרוצים במיוחד, אבל השלימו עם זה. היו תגובות, בעיקר דנציגר (האמן יצחק דנציגר שהגיש הצעה ולא זכה, מ"י) שהיה בטוח שעשה את הפסל. הוא כעס, הוא דיבר, הוא רטן, אבל מאוחר יותר עשה פסל דומה לשלי במקום אחר".
למה נירוסטה
גם אחרי עשור של דחיות, תקציב להקמת האנדרטה לא הושג. המימון הגיע רק כעבור ארבע שנים, וב-1966 התחילה הנריק להרכיב את הפסל בבית מלאכה ירושלמי, תוך שהיא מכניסה בו שני שינויים: במקום ברזל - שהיה חומר נפוץ, פשוט וזמין אצל אמני התקופה ובהם הנריק עצמה - נירוסטה, שנחשבת לחומר עמיד הדורש תחזוקה מעטה;מרו והקמת תמיכות, שלא תוכננו במקור, לפי דרישתו של קונסטרוקטור.
היית משנה היום משהו בפסל?
"אני שלמה איתו. לא הייתי משנה אותו, חוץ מהתמיכות, אבל אני שמחה שהן מוסתרות עכשיו בתוך שיחים".
טקס חנוכת האנדרטה התקיים ב-15 במארס 1967, פחות משלושה חודשים לפני שחיילי צה"ל ישובו וישעטו בדרך העולה לירושלים, אך הפעם כדי לכבוש אותה במלואה ולהגיע עד נהר הירדן. בטקס השתתפו כ-2,000 משתתפים ובראשם צמרת המדינה: ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הרמטכ"ל יצחק רבין ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס. "אנדרטה זו תעלה בלב כל הולך ובא בשערי ירושלים את זכר פורצי הדרך והלוחמים על בירת ישראל", הצהיר אשכול, שהתייחס גם למאבק על ירושלים במלים רב-משמעיות בדיעבד: "המערכה על ירושלים היתה אחת המכריעות במאבק האומה לחיים או למוות, לקיום או לחידלון, ונודע לה ערך אסטרטגי ומדיני ראשון במעלה, משום שירושלים הייתה ותהיה מקור חיותו של עם ישראל בכל שנות קיומו, בארץ ובגולה. ירושלים היא הלב, שבלעדיו אין קיום לגוף".
את הלוט מהאנדרטה הסירו יוספה סימבול ועודד ברמן, שני צעירי בניהם של לוחמים שנפלו בקרבות. מקהלת הילדים של האקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים זימרה שירים, הוקראו קטעים מדברי לוחמים שנפלו, המנון "התקווה" הושר והטקס הסתיים.
האמנים יצאו נגדה
הנריק נולדה ב-1920 בבסרביה (כיום במולדובה), ובגיל 10 עלתה משפחתה לארץ ישראל והתיישבה בתל אביב. עם סיום לימודיה בגימנסיה הרצליה למדה שנתיים אצל הפסל זאב בן-צבי, ולאחר נישואיה בחרה להמשיך את דרכה כאמנית ופנתה ללימודי פיסול באקדמיה המלכותית בלונדון. לאחר שובה לישראל עסקה בחינוך מבלי להזניח את האמנות.
עיקר יצירתה נועד להשתלב במרחב הציבורי, ובשילוב אדריכלות: ב-1956 יצרה הנריק פסיפס המתאר את מפת ירושלים, שמוצב היום בכניסה להר הרצל; פסיפסים נוספים שלה הוצבו בקארדו ברובע היהודי ובצריף הנשיא בן צבי בשכונת רחביה. עבודה נוספת שלה משולבת בבניין משרד ראש הממשלה בירושלים - עבודת בטון וזכוכית צבעונית, המיתמרת לגובה שלוש קומות ומתועדת בכל צילום עיתונאי שבו נלכדים שרי הממשלה בדרכם לדיון. עבודה דומה יצרה למוזיאון דגון, הצמוד לממגורה הגדולה בחיפה.
הקולגות שהתנכרו ליצירתה ולכישרונה לא רוו נחת מהצלחת האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים, אך הם נאלצו לראות אותה זוכה גם בתחרות לעיצוב גלעד הגבורה ב"יד ושם" (1962), תוך שהיא גוברת על אמנים מהשורה הראשונה כמו נתן רפופורט, דוד פלומבו והאדריכל שמעון פובזנר שהגיש הצעה עם האמן משה ציפר. האמנים מיאנו לקבל את ההחלטה, פעלו לביטולה והצליחו במאבקם: את האנדרטה יצר לבסוף אמן אחר (מקרה דומה אירע למינה זיסלמן, שב-1977 זכתה בתחרות לעיצוב אנדרטה לחיל ההנדסה, במשותף עם אדריכל דורון צפריר, וזכייתה נוטרלה בדיעבד).
כשפונים לאוצרי אמנות בכירים, מתברר כי הם אמנם מודעים היטב לאנדרטה, אך יודעים מעט מאוד על הנריק. שלא לייחוס, הם מבטלים את יצירתה בטענה שמדובר בעבודות דקורטיביות ופשטניות. מי שכן מסכימה להתבטא בשמה היא האמנית דרורה דומיני, שעיצבה פסלים במרחב הציבורי ובהם האנדרטה לחיים ארלוזורוב בחוף הים של תל אביב. "רוב האנדרטאות אינן יכולות להימדד תחת אותה קטגוריה של אמנות עכשווית", סבורה דומיני, "לפחות אלה מהמאה שנה אחרונות, כי הן ממלאות תפקיד אחר. במובן הזה אני ממיינת את האנדרטה לסוג העבודות המוזמנות, ומקבלת בהבנה את העובדה שהן לרוב צפויות כמו אלמנט טקסי ידוע. גם דנציגר עשה קיטש בכביש צפת. אני עדיין מתעניינת בפסלים האלה וממשיכה להסתכל עליהם, ועל הקשר המשתנה שלהם בנוף. באנדרטאות שנבנו משנות התשעים ואילך אני מאבדת עניין".
דומיני אינה מעורה ביצירתה של הנריק והיא מתקשה לקבוע את המניע לחוסר הצלחתה, אך מעירה כי "בחירות של ועדות בתחרויות הן לא פעם תוצאה של פשרות, לחצים או אילוצים שלא בהכרח מובילים לבחירת ההצעות הטובות, אך אין ספק שזה כיף לזכות בתחרות מול אמנים כאלה".
לדברי רות שטייניץ, בתה של הנריק, ההתעלמות והדחיקה הביאו להפסקת פעילותה באופן אישי במיוחד: "באמצע שנות ה-80 התקיימה במוזיאון ישראל התערוכה '80 שנות פיסול בישראל', הציגו בה את כל האמנים אבל ממנה לא לקחו פסל אחד. היא כל כך נפגעה ונעלבה, הרגישה סטירת לחי. כאילו ניפצו את כולה. משהו התרסק בה והיא הפסיקה ליצור".
--------------------------------
וכיצד הרסו את הנוף הפסטורלי של העלייה לירושלים - לטובת מחלפים. לחצו על התצלום
