הפרופסור המכובד ויתר על חליפה לטובת ג'ינס ושלייקעס והחל לייצר יין

פרופ' מקס הרצברג הוא מדען בעל שם, מבכירי תעשיית הביוטכנולוגיה בישראל, אבל בכרם שלו שבמושב סתריה, ליד רחובות, הוא מסתובב עם נעלי עבודה, ג'ינס ושלייקעס. שם, בין הגפנים, הוא חוזר לילדותו בכפרים הקטנים בצרפת שבהם עבר את מלחמת העולם השנייה, לחיי המשק אצל סבתו, לחיבור לאדמה.

עוד בערוץ אנשים:

• הישראלים שעשו מהפכה בהעסקת מוגבלים בסין
• השיחה המרגשת של לירון לב עם סבתו ניצולת השואה
• המשורר אבות ישורון ניצל מהנאצים, ובכל זאת הרגיש קורבן כל חייו
  

"אכלנו אז רק את מה שגידלנו: ירקות, תרנגולות וארנבות", הוא נזכר. "זאת גם הפילוסופיה שלי בייצור יין – אני משתמש רק במה שיש לי פה. היין שלי מבטא את האדמה שלי".

הרצברג (77) הוא דמות ייחודית: אין הרבה פרופסורים שבגיל שבע למדו איך להרוג ארנבת; גם אין הרבה אקדמאים שהם תעשיינים מובילים וחקלאים בשעות הפנאי. הרב-גוניות הזו מאפיינת את האיש שקיבל פרופסורה בגיל 30, על אף שהגיע לכיתה א' באיחור של שנתיים, וכבר בכיתה י"א יצא לעבוד. כיום, בנוסף להיותו דירקטור, מנהל ומשקיע בחברות ביוטכנולוגיה שונות, הוא גם הבעלים של יקב הנקרא על שמו, וזה נראה לו הכי טבעי בעולם. "גידול גפן זה ביולוגיה, התהליך של ייצור היין זה מיקרוביולוגיה - ואלה התחומים שאני מתמחה בהם", הוא מסביר. "חוץ מזה, אני מצרפת, כך שהיין הוא חלק מהתרבות שלי".

הכירו את פרופ' הרצברג ואת היקב שלו:

עשה עלייה, עשה אקזיט

הרצברג הוא פרופסור לביולוגיה מולקולרית, ובמהלך הקריירה שלו עבד במכוני מחקר מובילים בצרפת ובישראל, השתתף במחקרי הנדסה גנטית עם עמיתים שזכו בפרס נובל, וכתב שלושה ספרים ויותר מ-100 מאמרים.

ההישגים הללו נראים מרשימים במיוחד לנוכח התנאים הלא קלים שבהם גדל בילדותו. יממה אחרי שנולד בפריז, צעדו הגרמנים לעיר, ומשפחתו נמלטה לדרום צרפת ונדדה בין כפרים שונים בשם בדוי. למרות הפחד מהלשנות ומהשומרים הגרמנים, הוא זוכר שהיה מאושר בטבע ובחופש. אחרי המלחמה נשלח לגור עם סבתו במשק, ולאחר מכן חזר לבית הוריו בפריז. רק אז, כשהיה בן שמונה וחצי, החל ללמוד בבית ספר – מסגרת שהיה לו קשה להתחבר אליה. "ביסודי הקפיצו אותי כיתות כדי להשלים את השנים שהחסרתי, ובתיכון הייתי עסוק מדי בפוליטיקה, בצופים ובבנות", הוא מחייך. "נעדרתי הרבה, התקשיתי לעשות בגרות, אז הלכתי לעבוד במעבדת מחקר כשוטף כלים".

למזלו, ראש המעבדה, פרופ' קופמן, הבחין מיד בנער הסקרן שהתעניין בעבודת הטכנאים; הוא לקח אותו תחת חסותו ודאג שילמד אצלו במשרד אחרי שעות העבודה. הנער השלים בגרות חיצונית בהצטיינות, אבל עדיין נמשך לאתגרים אחרים, וב-1957 התנדב לעזור בהעלאת יהודים לישראל ממרוקו. "בערבים יצאנו למועדונים בקזבלנקה, ובימים עזרנו לאנשים שרצו לעלות לארץ. התפקיד שלנו היה להכין אותם לנסיעה ולנסוע איתם עד למקומות שבהם ריכזו אותם. משם הם עברו לספרד, וממנה לישראל".

לאחר מכן, כשכבר היה שבע מהרפתקאות, החל ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת פריז. את אשתו יהודית פגש כששניהם התגוררו בפנימייה ששילבה לימודים אקדמיים ולימודי יהדות. ציוני הוא לא היה, למרות פעילותו למען העלייה, אבל כשהגיעה מלחמת ששת הימים, שינה את יחסו לנושא. "כשהתחילה תקופת ההמתנה, במאי 1967, אשתי ואני הגענו להכרה שמה שקורה בישראל יותר מפריע לנו ממה שקורה בצרפת", הוא נזכר. "היה פחד גדול לקיום המדינה, וחשבתי: מה אגיד לילדים שלי אם יקרה לה משהו?"

בסוף אותה שנה הגיעו בני הזוג עם שלושת ילדיהם לישראל. האקדמיה קיבלה את הרצברג בזרועות פתוחות, והוא קיבל דוקטורט ממכון ויצמן ופרופסורה מאוניברסיטת בר אילן. מאוחר יותר קרה לו מה שהוא מגדיר בבדיחות כ"אסון". "רעיון פרקטי זה אסון לאיש אקדמיה", הוא מגחך. "אבל פעם ישבתי בהרצאה משעממת ובא לי רעיון פרקטי: לעשות דיאגנוזה לכמה מחלות יחד".

הרעיון הביא להקמתה של חברת אורג'ניקס, שייצרה ערכות לזיהוי מהיר של מחלות זיהומיות. החברה נוסדה ב-1983, והרצברג נעשה יזם ותעשיין. הוא גם עשה אקזיט עוד לפני שקראו לזה כך. אחרי שהחברה נמכרה, ב-1996, הקים חממה פרטית לחברות בתחום הביוטכנולוגיה וכיהן בוועדות מדעיות שונות – אבל זה לא הספיק לו.

פרופ' הרצברג בתקופה האקדמית שלו. "הידע שלי עוזר"

ובכרם שלו, השבוע. "המעבדה הכי חשובה היא בפה"(צילום: שאול גולן)

מעצמת יין

עם כל ההצלחות באקדמיה ובתעשייה, הרצברג לא רצה לבלות את כל זמנו בין כתלי מעבדות, כיתות ומפעלים. ב-1975 קנה משק פעיל במושב סתריה, עם לול ופרדס. כל בוקר היה משכים, אוסף ביצים, מטפל בעצים ואז נוסע לאוניברסיטה, אבל המשק דרש השקעה רבה, וברבות השנים הוא נאלץ לוותר על הלול והפרדס. כשעלתה השאלה מה לעשות עם השטח שלהם, שהתפרס על פני כעשרה דונמים, קרץ לו הרעיון להקים יקב.

"הכיף ביין הוא שאתה עושה הכל מיד ובמקום", הוא אומר. "אם מתחילים בציר בחמש בבוקר, בשעה שתיים כבר יש תירוש. בנוסף, ליין יש קדושה. זה מזון עילאי. בהתחלה חשבתי לייצר יין רק בשביל המשפחה והחברים ולהסתפק בשטח של דונם, אבל כשהגיע הטרקטור, כבר התרחבנו לכל השטח. אחר כך עשיתי מחקר והתלמדתי בשטח קטן שחכרתי במושב, וב-2008 התחלנו בייצור".

בכרם גדלים כשמונה טונות של ענבים מדי שנה, והיקב מייצר ארבעה סוגי יין משלושה זני ענבים. היקף הפעילות של יקב הרצברג מגיע לכ-5,000 עד 7,000 בקבוקים בשנה, מתוכם שליש מיוצאים לארצות הברית ולצרפת.

ייצור יין הוא תהליך פשוט ועתיק. איפה באים לידי ביטוי הידע והניסיון שלך?

"התהליך נשאר אותו דבר, וטוב שכך, אבל קרו המון דברים בציוד ובמכניזציה. הידע שלי עוזר אם היין מחמיץ: אני מסוגל להסביר למה זה קרה ולבצע פעולות מקדימות כדי שזה לא יקרה שוב. לפני הבציר אני בודק את רמות הסוכר והחומציות של הענבים - אבל המעבדה הכי חשובה היא בפה".

איך אתה מסביר את העובדה שישראל הפכה בשנים האחרונות למעצמת יין?

"הארץ הזו תמיד הייתה מעצמת יין. רק כשהגיעו לכאן העותומנים, הם חיסלו את הענף הזה כי אסור להם לשתות. עכשיו מחזירים את האדמה למה שהיא נועדה להיות: הכרמים לוקחים מעט מים, והאקלים כאן מתאים להם בדיוק".

הרצברג מדגיש שכל היינות שהוא מייצר הם כשרים. הוא מגדיר את עצמו כדתי, על אף שאינו חובש כיפה. מבין שלושת ילדיו – יואל (54), תניא (53) ומיכאל יעקב (51) – שניים שומרים על אורח חיים דתי, והשלישי חילוני. יש לו מהם 14 נכדים ושני נינים, ותמונה שתלויה במשרדו מעידה על היחסים הטובים שמתקיימים בין כולם: נראים בה שניים מהנכדים - נער תל-אביבי שזוף וארוך שיער, ולידו חסיד ברסלב צעיר, עם פאות וחליפה. "שני אלה הם החברים הכי טובים", אומר הרצברג בסיפוק. "הכי כיף לי כשכל הנכדים באים לכאן ורצים בין הגפנים. כל שנה אני עושה בציר מיוחד בשבילם, ואנחנו מכינים יין יחד".

______________________________________________________

מגיע לכם כסף? גילי תמיר תנסה להשיג אותו דרך הרדיו. הקליקו על התמונה:

"אי אפשר לעשות שינוי חברתי אמיתי רק מלראות מצוקות של אנשים". הקליקו על התמונה (צילם: יריב כץ)