השפה הסינית כוללת יותר מעשר מילים שמתארות את המושג "בלתי אפשרי", אבל מרינה קלניצקי סירבה לסגל לעצמה אף לא אחת מהן, למרות היותה דוברת סינית. כשנשאלה פעם בראיון עבודה מה החלום שלה, ענתה בביטחון שהיא רוצה לשלב בעלי מוגבלויות בשוק התעסוקה, ונתקלה בתגובה שלא ציפתה לה. "המראיין הביט בי ואמר: 'איזה חלום עצוב'", היא נזכרת. "זו הייתה חוויה משפילה. לומר למישהו שהחלום שלו עצוב? הרגשתי כאילו ירקו עליי. הייתי כל כך מתוסכלת. כשהגעתי לפה, למקום המיוחד הזה, נזכרתי בראיון ההוא ואמרתי לעצמי: 'רצית - קיבלת'. מבחינתי, זו הגשמת החלום".
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים
עוד בערוץ אנשים:
קלניצקי (31) ובעלה נדב בן סימון (32) מנהלים את Inclusion Factory – המפעל הראשון בסין שבו עובדים בעלי מוגבלויות. כמעט מרגע שהמקום נפתח, בסוף 2014, הם שם, בעיר טאיצאנג, ליד שנגחאי - הרחק מקריית גת, שבה גדלה קלניצקי, ומגדרה, שם נולד בן סימון. השניים מרגישים במפעל הסיני כמו בבית, וכשהם מסיירים בו, קשה להם להאמין שהפנטזיה הפרועה שלהם באמת הפכה למציאות.
המטרה: לשנות את התודעה
את Inclusion Factory הקימו מספר חברות אירופיות הפועלות בסין אחרי שנוכחו לדעת שאזרחים סינים בעלי מוגבלויות אינטלקטואליות אינם משולבים בשוק התעסוקה המקומי. "לאי-הקבלה הזו יש שורשים עמוקים בחברה הסינית", מסביר בן סימון. "כשנולד בסין ילד עם מוגבלות, לא לוקחים אותו הביתה מבית החולים, בוודאי לא באוכלוסייה הכפרית, שהיא קשת יום וזקוקה לידיים עובדות: מיד מעבירים אותו למוסד. מעבר לזה, זו חברה מסורתית, שמרנית ומלאה אמונות טפלות; אחת מהן טוענת שילד עם מוגבלות הוא גלגול של בן משפחה שעשה מעשה רע, וזה העונש שהגיע לו. רק חברה מבוססת יכולה להרשות לעצמה להקדיש לאנשים הללו תשומת לב. כשהמאבק הוא קיומי, מזיזים את החלש הצידה".
כאן, במפעל הייחודי, מאפשרים לחלש לבצע עבודות הרכבה של חלקים קטנים במכשירים - כבלים לתפעול של רכבת, קפיצים של אביזרים לרכב, חלקי כיריים חשמליים. 18 אנשים מועסקים במקום, רובם בעשור השלישי לחייהם; 14 מהם בעלי מוגבלויות שכליות כמו תסמונת דאון, אוטיזם ועיכוב התפתחותי, וארבעת האחרים הם בעלי מוגבלות פיזית ומובילים את הקבוצה כולה.
"המטרה העיקרית היא לשנות את התודעה ואת היחס לבעלי מוגבלויות", אומרת קלניצקי. "אפשר לפתוח מיליון סדנאות ומפעלים, אבל אם אנשים ימשיכו לפחד, זה לא ישנה כלום".
מוסיף בן סימון: "לסינים לקח המון זמן להבין מי אנחנו. לכאורה, אנחנו מייצגים עוד פרויקט מערבי של 'הזרים'. בסין יש המון גאווה מקומית, ובמקרה שלנו הייתה תחושה שמגיעים זרים ואומרים למקומיים איך צריך להתנהג עם אוכלוסיות מיוחדות".
ולמרות החשדנות, שתי ערים - וו-סי ונאנג'ינג - כבר הודיעו על פתיחת מפעלים דומים, כך שזוג הישראלים יכול לסמן לעצמו וי גדול. "מה שקורה בסין זה שאם מישהו פותח חנות רהיטים, והולך לו – כל שורת החנויות מתחילה למכור רהיטים", אומרת קלניצקי. "אם יראו שיש שלושה מפעילים שמעסיקים בעלי מוגבלויות, למה שלא יפתחו עוד? לכן פתחנו אקדמיה מיוחדת שבה אנחנו מכשירים את אנשי המקצוע שיעבדו איתם. 50 אחוז מההכשרה מתמקדים בייצור עצמו ובכלי העבודה, והשאר עוסק בהתייחסות לבעלי המוגבלויות וכולל חינוך, פסיכולוגיה, דרכי תקשורת וטיפול במצבי קיצון".
בן סימון: "הסטודנטים שלנו מתחילים מאפס: הם לא יודעים מה זה אוטיזם, מהי תסמונת דאון; אין להם בכלל את הרגישות שמאפשרת להבין את 'האחר' ולקבל אותו".
הם שקופים, בלתי נראים
הם התגלגלו לפרויקט הזה בלי שתכננו. "גרנו בבייג'ינג, באחת האוניברסיטאות הטובות בסין", מספר בן סימון. "מרינה למדה הוראת סינית כשפה שנייה, ואני חיפשתי את עצמי. העברתי לילות שלמים בחיפוש עבודה באתרי אינטרנט מפוקפקים, ובאחד מהם ראיתי שמחפשים מנהל לסדנה של בעלי מוגבלויות בבייג'ינג. מיד שלחתי את קורות החיים שלי, וכבר למחרת התקשר אליי איש עסקים גרמני. הייתה לנו שיחה מעולה, דיברנו יותר מ-20 דקות, ואז שאלתי אותו: 'איפה אתם ממוקמים בבייג'ינג? אני רוצה לבוא'. הוא השיב: 'זה לא בבייג'ינג, זה בטאיצאנג, ליד שנגחאי, ברחוב בייג'ינג' – כלומר, 2,000 ק"מ מאיתנו. הודעתי לו שזה לא רלוונטי, וניתקתי את השיחה".
אחר כך החליט לנסוע, למרות המרחק, ונשאר שלושה חודשים, בעוד שאשתו ממשיכה לגור בבייג'ינג. לאחר מכן גם היא עברה. כיום שניהם מרגישים שהם עושים "משהו עם מהות, משהו שעומד מאחוריו ערך שאנחנו מאמינים בו", כפי שאומר בן סימון. "ברור לך למה אתה קם בבוקר", הוא מוסיף. "אתה מרגיש שאתה עושה טוב לאנשים ומקבל מזה המון".
הלכתם מאוד רחוק. יש שיגידו שעניי עירכם קודמים.
"אם לעניי עירי יש כבר די הרבה, אפשר לדאוג לעניים של העיר האחרת", סבורה קלניצקי. "מצבם של בעלי המוגבלויות בישראל הרבה יותר טוב: החברה שלנו מתקדמת יותר, ויש היצע תעסוקתי וחינוכי גדול. פה זה אחרת: אנשים בעלי מוגבלויות לא קיימים כאן. הם שקופים, בלתי נראים. בישראל רואים אותם ברחוב, בסופר, אבל פה הם לא קיימים לכאורה, למרות יש עשרות מיליונים מהם. נתקלנו בנתונים מ-2006, שלפיהם יש בסין 83 מיליון בעלי מוגבלויות, מתוכם מועסקים פחות משני אחוזים".
הנתון הזה, לדבריהם, מעיד על נחיצותו של המפעל שבניהולם. "המפעל הזה מוכיח לסינים שגם 'האחר' יכול להיות פרודוקטיבי", אומר בן סימון. "גם הוא מסוגל לתרום לעצמו, למשפחה, לחברה ולמדינה. זו טיפה בים, אבל טיפה מאוד חיובית".
רציתי להיות מיליונר
הם הכירו באוניברסיטה העברית בירושלים, כשהוא למד יחסים בינלאומיים והיא מזרח אסיה. כמו בקומדיה רומנטית טיפוסית, הכל התחיל כשישבו זה ליד זו בשיעור משעמם. ההמשך מפתיע. "הסתכלתי על מסך המחשב שלה, וראיתי שיש לה תמונה של אמסטרדם, אז אמרתי לה שבדיוק חזרתי משם", מספר בן סימון. "היא אמרה שגם היא חזרה מאמסטרדם כמה ימים קודם לכן. שאלתי איפה היא הייתה, וגילינו שהיינו בדיוק באותם מקומות. חודש אחרי שהתחלנו לצאת, קיבלתי את התמונות שצילמתי מהטיול; הסתכלתי עליהן – ופתאום אני רואה תמונה שלה! צילמתי תמונה אקראית בכיכר דאם, ולגמרי במקרה גם מרינה הייתה שם. היא נראית כאילו אמרתי לה: 'תעמדי, ואני אצלם אותך'".
איך העבודה משפיעה על החיים שלכם?
"אנחנו מנהלים את המקום יחד. מרינה עוסקת באחריות הטיפולית ובייצור, ועליי מוטלת האחריות הפיננסית. יש אתגר גדול בלהיות יחד 24 שעות: זה לא מרכז תל אביב, שם אני יכול לצאת עם חברים שלי, והיא יכולה לצאת עם חברים שלה. בכלל, סין היא מדינה לא קלה, בעיקר לאנשי עסקים. יש לנו אמנם הצלחות, אבל השגרה קשה, והמאבק הוא יומיומי".
אם בתור ילד היו אומרים לך שזה מה שתעשה בתור מבוגר, איך היית מגיב?
"לא הייתי מדמיין שאעשה דבר כזה. חשבתי שבחיים צריך לעשות כסף, וכמו כל הילדים רציתי להיות מיליונר. הייתה לי הסתכלות אחרת על החיים, הרבה יותר ממוקדת בעצמי. נדב הילד לא היה מעריך את מה שאני עושה היום".
_______________________________________________________
ומה גל זוהר עושה בסין? הקליקו על התמונה: