יחידנית פלוס סינוסיטיס: "עשית ילד לבד? אין לך אישור להיות חולה"

עם חום גבוה, גוף תשוש וכואב וילקוט כבד על הגב, נועה רום מלווה את בנה לביה"ס, כי אין מישהו אחר שיעשה את זה. "מזכירה לעצמי שאני בחרתי לגדל ילד לבד"

נועה רום

|

26.04.17 | 09:35

"בכל בוקר כשאני קמה, אני גאה שהענקתי לנו חיים והקמתי משפחה שהיא שניים ושניים זה רבים"
"בכל בוקר כשאני קמה, אני גאה שהענקתי לנו חיים והקמתי משפחה שהיא שניים ושניים זה רבים"
07:45, 39 מעלות צלזיוס, 24 מעלות בחוץ ועם הנתונים האלה אני צריכה ללכת עם הילד לבית הספר, לסחוב את התיק שלו ואת עצמי. הייתי בטוחה שהמשימה תהיה פשוטה. בדרך כלל אני עושה אותה בפחות מעשר דקות, לא כולל עצירות שלו, זירוזים שלי ושירה גדולה לסיום כדי לחפות על זה שצעקתי רגע לפני שיזיז את עצמו.

 

אבל החיים בחום של 39 מעלות (נראה לי שעלה ל-39.3) הם חיים של הזיות. הילד נראה איטי יותר, התיק שלו כבד יותר. אני זזה עם נעלי הבית אל עבר הכביש, מעלי מעיל ארוך שמסתיר את הפיג'מה ואת הזיעה, הדביקות ותחושת הגועל שיש לי מאתמול. דלקת בגרון + סינוסיטיס + נטייה לרצות למות.

 

רוצה את אמא שלי

בהיותי אם יחידנית, אין לי את הפריבילגיה להיות חולה. אפשר צינון קל, שיעול עדין וזהו. השאר בגדר מותרות. את רוצה להתפגר? לא עכשיו. חכי שיגיע לגיל 18.

 

הייתי שולחת את הילד לבד, אבל הוא בן 6 ויש חוקים וכו'. ביום-יום אני אם חרדתית, אבל באותו בוקר החוש היחיד שפעל הוא... ובכן, אף חוש לא פעל. אין אוויר שנכנס ויוצא.

 

ראיתי שהוא נכנס לבית הספר ומיד עשיתי את הפעולה הבסיסית ביותר במצבי, לחפש עזרה. אני מקווה שלא ביקשתי אותה מאנשים זרים. בכל זאת, שילוב של אנטיביוטיקה חזקה פלוס כמה כדורי אקמול, כדור לשחרר את הנזלת וכדור לייבש אותה עושים את שלהם. ניסיתי להוציא קול כשהתקשרתי לאבי ומה שיצא משם הפחיד אותו מספיק כדי לחשוש שזהו יומי האחרון.

 

יש לי אבא נפלא. מאז שאמי נפטרה לפני כמעט שלוש שנים מסרטן הוא מתפקד כשניים ודואג עוד יותר. הוא מבטיח שיוציא את הילד מהצהרון ואני נופלת על המיטה.

 

ולמחרת, כשכולי צמרמורות והגוף כואב, אני פותחת את חמ"ל העזרה, הכולל בעיקר בייביסיטריות ומתפללת שהן פנויות, מנסה לתאם בין הלו"ז שלהן לשל הילד, יורדת לכספומט להוציא כסף כדי לשלם להן ובתור עצמאית גם יודעת שהחולי עולה לי ביוקר. ואני רוצה לתפקד ולא מסוגלת; רוצה לאסוף את הילד הביתה לאחר יום ארוך ורוצה שיעזבו אותי בשקט. אני רוצה את ידה המלטפת של אמי שתלחש שזה יעבור, שתגיד שאני צריכה לשתות מרק וכל הבעיות יעברו. שתהיה.

 

רק אני והוא

ובעודי שוקעת ברחמים עצמיים ובהזעה מוגברת, אני יודעת שלא מהדלקת אני מפחדת. היא רק תופעת לוואי של פחדים ממחלה אחרת שדפקה על דלת ביתנו יותר מפעם אחת ובעתה שהרופאים טעו או פספסו לא מצליחה לעזוב אותי. הייתי שם פעם ואני לא רוצה להיות שוב. אני עוצמת את עיני ומנסה לא לחשוב, על העבודה, הבית, הניקיון, האוכל והאם הילד יכין שיעורי בית בצהרון, אבל הפחדים לא נותנים מנוח והשאלות עולות וצפות שוב. מי ידאג לו אם לא אהיה, למה הבאתי אותו למשפחה חד הורית, חד אחית, חד ולא רבים.

 

בראשי מתגלגלים שמות של אנשים שיטפלו בו לאחר לכתי ואני מבועתת מכך שעל אף אחד אני לא סומכת כי רק אני יודעת שהוא אוהב שאני מחביאה לו את העדשים במילקי ושנינו מעמידים פנים שהם נעלמו ואני מעמידה פנים שאני נותנת לו משהו בריא על הבוקר. רק אני יודעת איך להרדים אותו ואיך לחרחר כשהוא מחליט לקום בשש בבוקר בשבת, בצורה שיבין שהוא צריך למצוא לעצמו תעסוקה עד שעה סבירה ואין מרגוע והחום עולה.

 

כעבור ארבע ימים, כשהאנטיביוטיקה משפיעה, אני קמה לבוקר חדש. מצליחה להביא את הילד לבית הספר ולעשות זאת עם בגדים שעברו כביסה. אני חוזרת הביתה ומנקה אותו, שופכת כמויות של אקונומיקה, כדי לטהר את הבית מחולירות ובעודי שואפת לנחיר שנפתח את ריח הסנו ז'וול אני מתחילה לכתוב, כי יש דד ליין להגשת הספר החדש וטקסט לתוכנית הרדיו והפחדים מתאדים יחד עם הרעל ואני מגחכת על עצמי וצוחקת על הבכיינית ההיא שכמעט הכינה צוואה.

 

ובלילה, כשאני מסניפה את הריח שלו, אני מזכירה לעצמי שאני בחרתי לגדל ילד לבד; אני נתתי לו את שמו; אני זו שקמה אליו בלילות; אני רצה איתו למוקד חירום באמצע הלילה כשהוא בוער מחום; אני זו שמתווכחת איתו כשהוא צופה יותר מדי בבובספוג ודוחפת לו גזר לסלט, שלפחות הראייה שלו תהיה תקינה כשהוא צופה בתוכניות הזבל האלה. ובכל בוקר כשאני קמה, אני גאה שהענקתי לנו חיים והקמתי משפחה שהיא שניים ושניים זה רבים. אלו החיים שלנו והם כל כך מיוחדים וכל כך רגילים.

 

  • נועה רום, רווקה + ילד בן שש, גרה בנתניה, סופרת לנוער ("עד הבת מצווה זה יעבור", "כמה שאת נהדרת", "נוגה", "תראו אותם", "סדרת החיים החדשים שלי"), מגישה את התוכנית "נועה מדברת עם נוער" ברדיו קול נתניה, מורה בהכשרתה לגיל הרך ומרצה בבתי ספר וספריות על ספריה.

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נועה רום, רווקה + ילד בן שש, גרה בנתניה, סופרת לנוער (עד הבת מצווה זה יעבור, כמה שאת נהדרת, נוגה, תראו אותם, סדרת החיים החדשים שלי), מגישה את התוכנית 'נועה מדברת עם נוער' ברדיו קול נתניה, מורה בהכשרתה לגיל הרך ומרצה על ספריה בבתי ספר וספריות.