איך ניצל אבות ישורון ממוות בשואה, ולמה היו לו רגשות אשמה על כך

ביום השואה אנו חושבים בדרך כלל על הנספים, אבל לפחות שניים משירי המשורר מעידים שגם הניצולים, שנשאו כל ימיהם צער וגעגועים, הם קורבנות שראוי לזכור אותם

עופרה עופר אורןפורסם: 23.04.17 02:33

"הכל נבלם בלב", אמר המשורר אבות ישורון בראיון שהעניק לבתו, הלית ישורון, ופירט: "אהבת הורים, אחיות ואחים, הנערות שבעיר שעזבנו. העלייה לארץ הייתה כמו חתך פתאומי בבשר החי". ובכל זאת, היא הצילה את חייו.

 

אבות ישורון, ששמו המקורי היה יחיאל פרלמוטר (ראו סרט תיעודי עליו למעלה), נולד ב-1904 בעיירה נייסוחוייז', ששייכת כיום לאוקראינה, והגיע לארץ ישראל ב-1925 - כלומר, "בזמן", לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, לפני השואה, לפני שיהודי אירופה נרצחו. אבל ישורון, כמו צעירים ברי מזל אחרים שהגיעו לכאן בזמן – ובהם מוסיה תהילימזאגער שנהפך לדן בן אמוץ, ויצחק אוורבוך שנהפך ליצחק אורפז - שילמו מחיר לא פשוט על אותה הצלה, שהתבטא בעיקר ברגשות אשמה.

 

לכאורה, לא הייתה להם סיבה להרגיש כך. הרי איש מהם לא העלה על דעתו מה צפוי ליהודים. אפילו אחרי שההשמדה ההמונית כבר החלה, רבים בארץ לא ידעו את האמת. בני הנוער הציונים הללו, שהחליטו להיות חלוצים, שנפרדו מהוריהם, מאחיהם ומאחיותיהם, לא שיערו בנפשם שלעולם לא ישובו לראות את יקיריהם. מובן שהם לא יכלו להציל אף אחד, ואילו נשארו באירופה, קרוב לוודאי שגם הם היו נרצחים - אבל תחושת אשם איננה רגש רציונלי. 

 

אבות ישורון. "כמו חתך פתאומי בבשר החי" (צילום: שלום בר-טל)
    אבות ישורון. "כמו חתך פתאומי בבשר החי"(צילום: שלום בר-טל)

     

    "עזבתי את הבית יום אחד, מוקדם מדי, לכל הדעות", אמר ישורון לבתו בראיון שהתפרסם לראשונה בכתב העת "חדרים" שבעריכתה והופיע גם בספרה "איך עשית את זה". על מצבם של הוריו באותה תקופה אמר שהם "רוצים לראות אותך ולא יכולים לראות אותך", מה שגרם לו עינויים קשים. "גם הם התחילו להיות יתומים ממך בגיל צעיר", הוסיף. את הגעגועים אליהם חש כל ימיו וגם הביע אותם בשיריו. הנה אחד מהם – "בהיחבא":

     

    מִכָּל הַדִּירָה, אֲנִי בַּמִּטְבָּח הַקָּטָן שֶלִּי, מִכָּל

    הַמְּקֹמֹת, מִכָּל הַבָּתִּים, אֲנִי כָּאן, לְבַדִּי, בִּשְׁתִיקָה.

    בֵּין הַכֵּלִים, הַמַּזְלֵג הַגָּדֹל שֶלִּי, הַכַּפִּית הָרְגִילָה

    שֶׁלִּי, כַּאֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לִי קָפֶה. אֲנִי פֹּה לְבַדִּי.

     

    חֲבִיבִים עָלַי כָּל כְּלֵי הָאֹכֶל שֶאֲנִי רָגִיל בָּהֶם.

    הֵם אִתִּי יַחַד. לֹא מִשְׁתַּנִּים. תָּמִיד אֹתָם.

    אֲנִי כְּאִלֻּ מֻחְזָק עַל יָדָם.

    אִישׁ לֹא יָבֹא פִּתְאֹם בַּלַּיְלָה לַמִּטְבָּח.

     

    אִישׁ לֹא יָבֹא בַּלַּיְלָה

    לְמָקֹם קָטָן. כִּמְעַט נִשְׁכָּח.

    אִישׁ לֹא יָבֹא בַּלַּיְלָה

    לַמִּטְבָּח. טז טבת תשמט, 23 דצמבר 4:20 1988 לִפְנֹת בֹּקֶר.

     

    כְּלִי זֶה חֶרֶס הַנִּשְׁאָר, נִשְׁאָר לְבַדּוֹ

    מֵהַסֶּרְוִיז, וְיֵשׁ לוֹ זִכְרֹנֹת

    מֵהַצַּלָּחֹת שֶנִּשְׁבְּרֻ לְגַעְגֻּעִים.

    חֶרֶס חֶרֶט חֲרָטָה חֹרֵט.

     

    הקשיבו לשיר בלחן ערן ויץ ובביצוע רונה קינן:

     

     

    לכאורה, השיר מספר על בדידות רגילה של אדם היושב לבדו בדירתו, במטבחו הקטן, בין כלי האוכל המוכרים, השגרתיים, שבהם הוא משתמש כל ערב. הם אפילו חביבים עליו, מוכרים כל כך: בכפית הזאת הוא מכין לעצמו תמיד קפה, במזלג הזה הוא אוכל. הכלים מעניקים לו ביטחון ויציבות, לעולם אינם מתרחקים ממנו, אינם מועלים באמונו, "לֹא משתנים". ומדוע, בעצם, שישתנו? הלא אלה רק חפצים דוממים. ובכל זאת, הם יותר מאשר סתם חפצים דוממים: הם, כך הוא חש, כמו מחזיקים אותו, מעניקים לו הגנה. ובעצם, מתברר שהם בני שיחו היחידים. אף אחד מלבדם לא יבוא אליו פתאום לבקרו.

     

    הלבד מתחיל להצטייר כבדידות. המטבח הוא בעצם מין מקום כמעט נשכח: מי שכח אותו? מי לא יבוא? בבית האחרון מתגלה הגעגוע אל המשפחה שאיננה עוד, אל הסרוויז השלם ואל הצלחות שנשברו. המילה הלועזית "סרוויז" שולחת אותנו למזרח אירופה, אל הבית שממנו יצא המשורר ואליו לא שב עוד. הוא נותר לבדו, בלי אחים או הורים שיופיעו פתאום ויבואו לביקור. רק הוא נותר, והוא "חרס הנשאר" - צירוף שכמו לקוח מתוך הפיוט "ונתנה תוקף", שם מופיעות המילים "כחרס הנשבר", המתארות את שבריריותו של האדם שיסודו מעפר. בשורה האחרונה של השיר מביע ישורון את עוצמת הצער, הגעגוע ונקיפות המצפון: "חֶרֶס חֶרֶט חֲרָטָה חֹרֵט". החרטה שהוא חש, חורטת בו ומייסרת אותו. 

     

    צפו במופע שנערך לציון 25 שנה למותו של אבות ישורון:

     

     

    לקבל מכתבים מהמתים

     

    גם בשירו המפעים "איך נקרא" אפשר לחוש את השבר שאין לו תקנה, את האובדן:

     

    אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,

    וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?

    אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,

    וְאִישׁ לֹא חַי?

     

    אֵיךְ נִקְרָא שֶׁמֵהַבַּיִת כּוֹתְבִים לִי,

    וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?

    וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?

    אֵיךְ זֶה נִקְרָא?

     

    הקשיבו לשיר בלחן ויץ ובביצוע שי צברי:

     

     

    באוזני בתו הודה ישורון כי לא תמיד השיב להוריו: "עונש שישבו שם וציפו לי ולמכתבי". הוא גם מספר לה כיצד התענה כשקיבל מהוריו מעטפה ובה שני דולרים: בידיעה עד כמה הם עניים, רצה להחזיר להם את הכסף, אבל חשש לפגוע בהם והתמהמה בתשובתו אליהם.

     

    בשיר הוא שואל איך ייתכן שהוא ממשיך לקבל מכתבים מהמתים, מאלה שקולותיהם מהדהדים בליבו, ותוהה: איך זה נקרא? מה משמעות הגעגוע הזה, הקשר המתקיים עם מי שמזמן אינם עוד?

     

    ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנו חושבים בדרך כלל על הנספים, אבל אסור לשכוח את הקורבנות האחרים: את הניצולים שנשאו כל ימיהם את הצער, את האובדן - וכפי שמעידים שיריו של ישורון, גם את תחושת האשמה.

     

    ______________________________________________________

     

    גם המשורר אברהם סוצקבר ניצל, ואחד משיריו מזוהה מאוד עם יום השואה. הקליקו על התמונה:

     

    כתב עדויות על פשעי הנאצים, על המאבק נגדם ועל קורותיהם של הפרטיזנים. הקליקו על התמונה (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
    כתב עדויות על פשעי הנאצים, על המאבק נגדם ועל קורותיהם של הפרטיזנים. הקליקו על התמונה (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים