מיוחד ליום השואה: בת ה-6 שהגיעה
    במקרה לפולין ונשלחה לברגן בלזן

    דליה גביש שנולדה בחיפה ב-1937 הגיעה עם אמה לביקור מקרי בפולין ומצאה עצמה במחנה ריכוז. סדרת "מאה ישראלים קטנים" חוזרת איתה בזמן אל ימי המלחמה

    הילה יגאל-איזון

    |

    24.04.17 | 08:20

      (צילום: אלעד גרשגורן)
    דליה גביש נולדה בחיפה, בשנת 1937, להורים חלוצים, שהגיעו מפולין – רחל ואברהם. השניים הכירו כשגדלו יחד באותו בנין ברחוב האובה 49 בטרנוב. למרות שהוריהם התנגדו לרעיון הציוני, שניהם החליטו לעזוב את פולין המוגנת, לצאת וליישב את השממה בפלסטינה. הם התחתנו, הגיעו לארץ, גרו בהדר הכרמל בחיפה וילדו את דליה.

     

    כשדליה היתה בת שנה וחצי, אמה היתה צריכה לעבור ניתוח והחליטה לנסוע לביקור בבית הוריה בפולין ולבצע שם את הניתוח. היא לקחה איתה את התינוקת הקטנה, כדי שהוריה וההורים של אברהם, שגרו עדיין באותו בניין, ישמרו עליה בזמן שתהיה מאושפזת. רחל עלתה על אוניה לפולין בשנת 1939. אבא אברהם נשאר בחיפה.

     

    התינוקת הקטנה שמחה לבלות עם המשפחה המורחבת בטרנוב שבפולין, שיחקה עם בני הדודים והדודים משני הצדדים והיתה מוקפת אהבה. אמה נסעה לבית החולים ועברה בהצלחה את הניתוח, אך עוד בזמן ששכבה במיטתה בבית החולים נעלמו יום אחד מהמחלקה כל הרופאים. הם ברחו ואמה נשארה ללא מטפלים בבית החולים, עד שהתאוששה וחזרה בכוחות עצמה לבית הוריה, שכעת כבר היה ממוקם בתוך גטו טרנוב.

     

    דליה שהתה בגטו הזה עד גיל 5 וכשהתחילו האקציות נלקחו סבא וסבתא ואחר כך גם בן הדוד משה שאיתו היתה משחקת ושאר הדודים והדודות. דליה ואמה, שהיו עם דרכון פלסטיני-בריטי, מצאו את דרכן למחנה הריכוז ברגן בלזן.

     

    בסדרת "100 ישראלים קטנים" אני משוחחת עם ילדים מכל רחבי הארץ ושואלת אותם סדרת שאלות על חייהם, ביתם, משפחתם, בית הספר שלהם וחלומותיהם. השבוע, לרגל יום השואה, אני משוחחת עם דליה גביש, שהסכימה לחזור עבורנו בזמן ולהתראיין בתור הילדה בת ה-6 שהיתה במחנה ברגן בלזן. את האירועים, המחשבות, התחושות והרגשות שלה באותם ימים היא זוכרת בפירוט רב.

     

    עם בן הדוד משה (שנספה בשואה), אצל סבא וסבתא בטרנוב, לפני שהמקום הפך לגטו
      עם בן הדוד משה (שנספה בשואה), אצל סבא וסבתא בטרנוב, לפני שהמקום הפך לגטו

       

      המשפחה שלי

      ----------------

       

      אני: דליה קלינהנדלר (גביש), בת 6. נולדתי בהר הכרמל בחיפה.

       

      אמא: רחל קלינהנדלר (ממשפחת הוכנר), נמצאת איתי במחנה ושומרת עלי.

       

      אבא: אברהם קלינהנדלר. אבא בחיפה, בפלסטינה, עובד בחברת ספנות עתיד. אמא אומרת שבקרוב נחזור לשם ונפגוש אותו.

       

      אחים ואחיות: אני בת יחידה, אבל גם לאה בת ה-12 נמצאת איתנו כל הזמן ומשחקת איתי כאילו היא אחותי הגדולה. אמא של לאה נשארה בפלסטינה ולאה נסעה לבד לביקור בפולין אצל סבא וסבתא שלה והיתה אמורה לחזור איתנו באוניה. אמא הבטיחה לאמא שלה לשמור עליה בביקור בארץ והיא מטפלת בה במחנה כמו בעוד בת.

       

      משמעות השם שלי: ההורים קראו לי דליה כי זה שם של חלוצים, אבל כאן לא מכירים את השם הזה והילדים במחנה צוחקים עלי וממציאים שירים עם השם שלי. הפירוש כאן של דליה זה "סוחר זעיר".

       

      אני התינוקת בידיים של אמא, מגיעה לביקור שאמור להיות קצר בפולין ופוגשת את כל המשפחה המורחבת
        אני התינוקת בידיים של אמא, מגיעה לביקור שאמור להיות קצר בפולין ופוגשת את כל המשפחה המורחבת

         

        הבית שלי

        -----------

        הישוב: ברגן-בלזן, בגרמניה, ליד עיר שקוראים צֶלה. אנחנו גרים בחלקה "האוס לנדר", שנמצאים בה זרים מכל העולם. אנחנו כאן כי יש לנו דרכון פלסטיני-אנגלי והסבירו לי שאמורים להיות חילופין וכך נחזור הביתה. אני לא אוהבת להיות כאן, אין הרבה אוכל, השירותים מגעילים, אין מקלחות במחנה. מסביב למחנה יש גדר מחושמלת ואני מפחדת ממנה. בעיקר מהסמל של הגולגולת עם שתי עצמות שיש על הגדר.

         

        הבית: אנחנו גרים בבְּרֶקִים, אלו צריפים ארוכים ושחורים מעץ. בכל צריף יש המון אנשים ויש מים שדולפים מלמעלה ובחורף מאוד קר.

         

        החדר: אנחנו ישנים על פריצ'ה, דרגשים בשתי קומות, על קש. אני ישנה בקומה למעלה ואמא לידי. השמיכות מגעילות ומגרדות לי. אמא שמה לידנו קופסת פח, כדי שהמים יטפטפו לשם.

         

        שירותים: אין לנו במחנה בית שימוש, רק מחראות.

         

        מקלחת: אין מקלחות במחנה בכלל. איש אחד שעובד בקנטינה מביא לאמא קצת מים חמים, כדי לשטוף את הפנים והידיים. לפעמים לוקחים אותנו בשיירה למקלחות

        שנמצאות כמה קילומטרים מהמחנה, כי הגרמנים מפחדים שאם לא נתרחץ נביא מגיפות. מחלקים לנו סבון מגעיל שקוראים לו ריף והוא ירוק ומסריח. כל הנשים מתרחצות ביחד בחדר אחד וכולן רוצות עוד מים. אני אוהבת לרוץ בחדר עם המים ואמא כל הזמן צועקת לי: "דליה, בואי לכאן" כדי שלא אתרחק ממנה. אחרי החדר הזה מכניסים אותנו לחדר ייבוש, שבו כולנו עומדות יחד ויוצאת רוח חמה ומייבשת אותנו ואז אמא מלבישה אותי.

         

        המסדרים: בבוקר נותנים לנו פקודה ואנחנו צריכים לצאת לצייל אפל (מסדר ספירה), שבו סופרים אותנו. אם מישהו לא יוצא הם נכנסים לצריף ומוציאים אותו. יש מפקד שקוראים לו זיידל ואני מאוד מפחדת ממנו כי יש לו כלב זאב מאוד גדול. הכלב קופץ ורואה אם יש מישהו בצריף שלא יכל לצאת. זה מאוד מפחיד אותי. יש מסדר כזה פעמיים ביום וכשיש שלג אנחנו עומדים המון זמן וממש קר לי. לי למזלי עוד נשארו נעליים. יש ילדים שאין להם. כשאני גדלה, אמא חותכת את הקצה של הנעליים, שיהיה מקום לאצבעות.

         

        כך בדיוק נראו הברקים (צריפים) בהם חיינו (צילום ארכיון) (צילום:  Imperial War Museums, cc)
          כך בדיוק נראו הברקים (צריפים) בהם חיינו (צילום ארכיון)(צילום: Imperial War Museums, cc)

           

          המורים שלי

          ------------------

          הנערות במחנה: אחרי המסדר הבנות היותר גדולות לוקחות את הילדים הקטנים ומלמדות אותנו אותיות על ניירות, גם בפולנית וגם בעברית.

           

          אמא: אמא מלמדת אותי שירים ומספרת לי סיפורים בפולנית בחרוזים. היא לימדה אותי גם את הסיפור "עמי ותמי" והיא גם מספרת לי על חיפה ועל פלסטינה ועל אבא והיא גם מלמדת אותי תפילות. יש לנו תפילה שאנחנו אומרים בבוקר, "מודה אני" ותפילה שאנחנו אומרים לפני השינה. היא גם מלמדת אותי להתלבש ושצריך להיות נקיים כמה שאפשר, למרות התנאים.

           

          הנשים במחנה: הנשים במחנה כל הזמן מדברות אחת עם השניה ואני לידן, יושבת ומקשיבה ולומדת.

           

          בילה: לאמא שלי יש חברה טובה, בילה, שהיא כמו עוד אמא שלי. היא לידנו בדרגשים והיא גם עוזרת לי להתרחץ ודואגת לי.

           

          המורה האהובה עלי: אמא. אני הכי אוהבת פשוט להיות קרובה לאמא שלי, להתחבק איתה ולהיות איתה, כי אני מפחדת מהגרמנים. עם אמא טוב לי.

           

          אוהבת ללמוד? כן, אני סקרנית ואוהבת ללמוד.

           

          אני בעגלה בטרנוב, אחת התמונות האחרונות שהספקנו לשלוח לאבא לארץ לפני שנותק הקשר איתו
            אני בעגלה בטרנוב, אחת התמונות האחרונות שהספקנו לשלוח לאבא לארץ לפני שנותק הקשר איתו

             

            הזמן הפרטי שלי

            ------------------

            אחר הצהרים: אנחנו עושים כלום. פשוט משחקים כל הזמן ליד הברקים, כי בתוך המבנים מגעיל. היו לנו כל מיני חוטים לשחק איתם.

             

            הכי אוהבת לעשות בעולם: לשחק סבתא סורגת.

             

            מאכל אהוב: לפעמים אנחנו מקבלים פרוסת לחם שחורה, מרוחה בחרדל ועל זה פלח של תפוח אדמה קר וזה ממש טעים לי. מחלקים לנו הילדים כאן דייסה מגעילה לילדים ואני לא רוצה לאכול את זה. נתתי לאמא לאכול את זה, אבל היא לא אכלה, אלא החליפה את זה בלחם בשבילי.

             

            הכי אוהבת לעשות עם אמא: אני אוהבת שאמא מחבקת אותי ומספרת לי על חיפה ואיך נחזור לפלסטינה ויהיו לנו שם דברים ואוכל ויהיה לנו טוב.

             

            הכי אוהבת לעשות עם אבא: אני מתגעגעת לאבא ואמא כל הזמן מספרת לי סיפורים עליו ועל מה יהיה כשניפגש.

             

            הכי אוהבת לעשות עם האחים: אין לי אחים, אבל לאה היא כמו אחותי. אני הזנב שלה, כל הזמן הולכת אחריה ואחרי החברות הגדולות שלה. אני מעריצה אותה, כי היא כבר יודעת לקרוא ולכתוב.

             

            בדרך חזרה הביתה, אחרי השחרור. מימין למעלה: אמא, בילה חברתה, אני ולאה
              בדרך חזרה הביתה, אחרי השחרור. מימין למעלה: אמא, בילה חברתה, אני ולאה

               

              החברה הכי טובה: עליזה מקרקוב, כי אנחנו באותו גיל ורותי. האמהות שלנו חברות ואנחנו באותו גיל, אז אנחנו כל הזמן ביחד (דליה ורותי חברות בארץ עד היום).

               

              החלום שלי: להגיע לפלסטינה וגם אני מאוד רוצה בובה (כשדליה תחזור לארץ היא תקבל בובה מחברים ליום הולדת 8 שתחגוג שם).

               

              כוח העל שהייתי רוצה שיהיה לי: אין לי משהו שאני רוצה, אבל אני זוכרת שפעם אחת כשהיינו בחוץ ליד הבְּרקים בלילה ראיתי את כוכב שביט, עם הזנב שלו וזה היה מאוד מרגש. 

               

              כשאהיה גדולה: אין לי מחשבות כאלה. אני רק רוצה להיות בפלסטינה, כי אבא מחכה לי שם ויהיו לי צעצועים ויהיה לי טוב.

               

              אני היום ואני כנערה בחיפה
                אני היום ואני כנערה בחיפה

                 

                מתי כועסים עלי? פעם אחת, כשצעדנו בשיירה בחזרה מהמקלחת מחוץ למחנה, אמא לא סגרה לי טוב את השרוכים ובכיתי כי היה לי קשה ללכת ורציתי לעצור וכאב לי, אבל היה אסור לעצור אז המשכתי ואמא כעסה עלי שבכיתי.

                 

                הייתי רוצה לחיות ב: פלסטינה.

                 

                לגדול או להישאר ילד לנצח? כל אחד רוצה להיות גדול.

                 

                ההמלצה שלי לספר: "הקטר" של יוליאן טובים. אמא מספרת לי כל הזמן את הסיפור הזה, שהיא זוכרת מהראש. יש לסיפור קצב של רכבת נוסעת ואמא מדקלמת לי אותו (כשהגעתי לארץ וגדלתי, מצאתי אותו בסטימצקי יום אחד ונזכרתי שאמא סיפרה לי אותו).

                 

                טקס שינה: אמא אומרת איתי תפילה של לפני השינה ואני נרדמת בקלות.

                 

                הרגע הכי כיפי שהיה לי: בברגן בלזן אין שום דבר טוב, אבל כשיצאנו משם והגענו לצרפת, לעיר ויטל, היה לנו מאוד טוב. פתאום ראיתי בתים יפים ועצים וירק ונתנו לנו לישון בבית מלון. נגעתי בכל מיני דברים ואמרתי "ממוש, זה אמיתי?" היו שם נזירות שהכינו לנו שולחן עם המון לחם וחמאה ונתנו לי דייסה ועשו לנו הצגה ממש יפה עם מוזיקה ורקדתי.

                 

                בדרך הביתה:

                בזכות הדרכון הפלסטיני-בריטי שלהן, הצליחו דליה ואמה להשתחרר ממחנה הריכוז ולמצוא את דרכן לעיר ויטל בצרפת, שעדיין היתה כבושה. "דחסו אותנו למכונית", מספרת דליה. "אמא שלי הורידה את טבעת הנישואין שלה תמורת רבע כיכר לחם. שיהיה לה בשביל לאה ובשבילי. דחסו אותנו לתוך האוטו והיה לי רע במכונית והקאתי. נסענו המון-המון שעות והגענו למקום מדהים – לפרנק רייש, צרפת הכבושה, לעיר יפהפייה בשם ויטל. בויטל היה מצוין. היו שם המון נזירות מאיזה מסדר אנגלי שנתקעו באירופה ואת כל הנתינים הבריטים מאירופה הכבושה ריכזו בוויטל. גם את היהודים".

                 

                דליה ואמה שהו בויטל כמה חודשים עד לשחרור צרפת. "בחודש מאי 1945 הפעמונים צלצלו והכל היה פתאום שמח והגרמנים נעלמו והתחילה ההתכתבות. כל הגופים הוולונטריים התחילו לפעול וקיבלנו מכתב מאבא שלי שנודע לו שאנחנו בחיים. להורים של לאה נודע שהבת שלהם בחיים".

                 

                "בראש השנה 1945, הגענו לנמל חיפה אחרי כמה ימי הפלגה. בנמל כולם נראו אותו דבר, בבגדי חאקי. אבא שלי חיכה לנו בנמל, ההורים של לאה חיכו לה. עשו לי חגיגה גדולה כל הידידים של הורי וקיבלתי במתנה בובה. קראתי לה שושנה ואהבתי אותה. הייתי עוד פעם ילדה ישראלית ולא סיפרתי כלום".

                 

                לדליה נולדו בן ושתי בנות. "יש לי תודה לאל בן בשם אילן עם חמישה בנים, בת אסנת עם שלוש בנות ובת אורית עם שני בנים. יש לי עשרה נכדים, ארבעה חיילי צה"ל, אחת ש"שית (שנת שירות) וזה הניצחון שלנו, של השורדים, של הניצולים. 

                 

                תמונת הניצחון שלי: אני עם ילדיי ונכדיי היום
                  תמונת הניצחון שלי: אני עם ילדיי ונכדיי היום

                   

                   

                   
                  הצג:
                  כל התגובות לכתבה "מיוחד ליום השואה: בת ה-6 שהגיעה במקרה לפולין ונשלחה לברגן בלזן"
                  אזהרה:
                  פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד