שורשיה של סיגל עברי-הר-ציון נטועים עמוק באדמתה של מדינת ישראל מרגע שנולדה. כבת למשפחות של בוני הארץ והמדינה היא שומרת על המורשת הלאומית והמשפחתית ועושה זאת באמצעות תיעוד ועיבוד של סיפורי חיים, כשכל סיפור הוא יחיד ומיוחד.
מי את?
"סיגל, בת 45, נשואה למשה ואם לשלושה בנים, גרה באחוזת שושנה, חווה לגידול בקר בגליל התחתון שהוקמה על ידי הוריו של בעלי - מאיר ז"ל ורותי הר ציון. מרגע לידתי, ביום ה' באייר, הצטרפתי לסיפור משפחתי ייחודי ולסיפור הגדול יותר של מדינת ישראל, שאליה אני קשורה בכל מאודי".
ומה את עושה?
"במשך 16 שנים שימשתי כסגנית המנהל של אתר גשר הישנה, וכיום אני בעלת מסע בזמן - עסק עצמאי שבמסגרתו אני מנחה סדנאות תוכן. המשתתפים בהן מוזמנים לבחון את מסע חייהם באמצעות אוסף חפצי הווינטג' שלי, שלכל אחד מהם הסיפור הייחודי לו. בנוסף, אני מפיקה אירועים הקשורים למסעות חיים, שותפה לפרויקטים תיירותיים בעמק ומנהלת את אזור הצפון של סופרסונס, ארגון נשי הפועל לשוויון בנראוּת המגדרית. אני גם חברת הנהלה בעמותה לשימור מורשתו של חמי, מאיר הר ציון, מלוחמי יחידה 101 ומגיבורי פעולות התגמול של צה"ל בשנות ה-50".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בכרמיאל, הבת הצעירה במשפחה של שלושה ילדים. באופן מקרי לגמרי יצא ששלושתנו - אחותי דינה, אחי מוטי ז"ל ואני - נולדנו בה' באייר, יום העצמאות. אבי, צור ז"ל, נולד וגדל בקיבוץ יגור. אביו, בנימין עברי, היה איש ציבור שכיהן בין היתר כסמנכ"ל צים אירופה וסייע למשלוחים חשאיים לישראל דרך הים. אמי יהודית, ניצולת שואה, נולדה בפולין, עלתה לארץ ב-1951, ובצבא שירתה כאחות בשייטת 13, שם הכירה את אבי, איש חיל הים. לאחר נישואיהם גרו הוריי בבוסתן הגליל, שם היה להם משק חקלאי, ושם נולדו אחותי ואחי. ב-1964 הצטרפו למיזם החלוצי של הקמת כרמיאל.
"אבי היה מהנדס מים, וכשהייתי בת חמש נסענו במסגרת עבודתו לשליחות בטהרן. הייתה שם קהילה ישראלית ענפה ומאורגנת, ואני הלכתי לגן ישראלי. בסוף שנות ה-70, ערב המהפכה באיראן, שבנו הביתה.
"מיום לידתנו נקבע הקשר העמוק שלנו לארץ ולמדינה. אבי היה נצר למשפחה שיישבה את הארץ ועבדה בשירות המדינה, ואמי זכתה עם נישואיה בשם המשפחה 'עברי' ובשלושה ילדים שנולדו ביום הכרזת המדינה. אצלה לא היה מקום לספק: אין לנו מקום אחר. את הערכים הללו ספגתי גם אני מיום שעמדתי על דעתי. הייתי ילדה שובבה, חולמנית וחברותית, ואהבתי מאוד את כרמיאל, שהייתה אז עיירת פיתוח עם אוכלוסייה מגוונת של ישראלים ותיקים ועולים חדשים. כולנו חיינו ביחד, בתחושה של משפחה אחת".
בשנות הנעורים השתתפה והדריכה בחוגי סיירות, "וכך נבטה החיבה שלי ללימוד ולהדרכה", היא אומרת. בצבא התקבלה לקורס מדריכות חי"ר, ובסיומו שובצה להדרכת צלפים בבה"ד 3 שבשכם. לאחר שנה התקדמה לתפקיד מדריכה בכירה של כל הבה"ד.
אחרי השחרור הכירה את משה הר ציון, אז פקח ברשות שמורות הטבע וכיום בעלים של חברה לטיולי שטח. "מהר מאוד עברנו לגור ביחד", היא מספרת, "ואני התחלתי ללמוד חינוך במכללת אוהלו. גרנו בקרוואן באחוזת שושנה, ולימים בנינו שם את בית הקבע שלנו. משלב מוקדם מאוד היה לי ברור שאם אני קושרת את חיי בחייו של משה, נגור רק במקום הזה. ב-1996 נישאנו בחווה. שנתיים מאוחר יותר נולד בננו הבכור אביתר, ואחריו באו אבנר ואורי. כיום אנו גרים בחווה יחד עם סלע, אחיו של משה, רעייתו אחאי וילדיהם".
היא ובעלה עובדים מחוץ לחווה, אבל משמרים את המורשת של מייסדה, מאיר הר ציון, שנפטר לפני שלוש שנים. "אנשים יודעים שמאיר היה לוחם עז נפש, אבל הצד האישי שלו פחות ידוע: לא יודעים שהוא היה איש ספר, הוגה וכותב. את כל הידע על בניית החווה, גידול הבקר והשבחתו הוא רכש בעצמו. פציעתו הקשה הגבילה את תנועתו, אבל הוא מעולם לא נתן לזה להפריע לו. מכיוון שמאז ומתמיד אהבתי לשמוע ולתעד סיפורי חיים של אנשים, ביקשתי לתעד גם את סיפוריו של מאיר. היינו קרובים, והוא נעתר לבקשתי. שעות רבות ישבנו יחד ודיברנו. חלק מהראיונות תועדו בווידיאו, חלק בכתב וחלקם שמורים בזיכרוני.
חייו ומותו של מאיר הר ציון:
"במשך שנים תיעדתי גיבורים ואנשי חזון שרובם היו גברים. כעת אני חשה צורך לתת במה גם לסיפורים של הנשים. אני מאמינה שחשוב לתת לכל אישה את התחושה שהיא משמעותית, שהיא חלק חשוב ומרכזי בעולם, שיש לה ערך ברור".
מה לקחת איתך מבסיס האם, ממסע חייך, לסיגל של היום?
"כילדה הרגשתי מיוחדת: הייתי ג'ינג'ית מנומשת והשתייכתי למשפחה שהייתה מוכרת בעיירה קטנה. גם מציאות חיי כבוגרת, הכוללת מגורים בחוות בודדים, ייחודית מאוד. החיים בחווה מבודדת נראים רומנטיים מבחוץ, אבל יש להם מחירים לא פשוטים, במיוחד בכל הקשור לגידול ילדים. מתברר שמה שהתאים לי כשהגעתי לחווה, מתאים פחות לילדיי. הם מעדיפים להיות 'כמו כולם'. אני מקווה שיגיע היום שבו הבנים שלי יבינו איך המקום המיוחד שבו גדלו תרם להם ולאישיותם.
"בילדותי שהיתי הרבה בחברת סבתי, ומאז יש לי קשר הדוק עם אנשים מבוגרים. הם מרגשים אותי, מהווים עבורי מורים לחיים, ויש להם סיפורים מרתקים על זמנים אחרים. עבורי, העיסוק בסיפורי חיים הוא חלק מהחוסן שלנו כאן, כי באמצעותם אנחנו לומדים מי אנחנו ומאין באנו. החיבור לעבר מתבטא אצלי גם באיסוף נלהב של חפצי וינטג'. כל חפץ כזה הוא עבורי עולם ומלואו, ואני מרותקת לסיפור העומד מאחוריו. גם הבגדים שלי הם כולם מחנויות יד שנייה - בני 40, 50 וגם 60 שנה. מאחורי כל בגד כזה עומדת אישה שלבשה אותו, ואני מרגישה שאני שומרת על הסיפור שלה, וגם היא שומרת עליי".
מסר לאומה?
"חשוב לי להדגיש את הצורך שבתיעוד הזיכרון המשפחתי. כל כך הרבה פעמים שמעתי את המשפט: 'כמה אני מצטער שלא ישבתי עם הוריי ושאלתי אותם על הסיפור שלהם'. אין לכם מושג כמה אושר תסבו להם אם תשאלו אותם על עברם, וכמה כוח תקבלו מהסיפור המשפחתי שלכם. אז אל תפחדו לתעד. עשו מזה חגיגה, זמן נהדר של ביחד. תופתעו לגלות שדווקא הדברים הקטנים, היומיומיים, הם המרתקים ביותר, מפני שהם אלה המשקפים את אישיותו ואת מסע חייו הייחודי, החד-פעמי, של כל אדם".
______________________________________________________
השיר שנכתב לזכר אלדד קרוק יושמע הרבה ברדיו בקרוב. הקליקו על התמונה:
