אנחנו לא אימון, אנחנו ענף ספורט", מבקשת כרמית קידר להבהיר לי בערך 30 שניות אחרי שהתיישבתי על הספה שלה, אבל יכולתי להבין את זה גם בכוחות עצמי. קיר המסדרון המקושט בעשרות מדליות מבהיר שכאן גרה בכיף משפחה שעושה הרבה, אבל הרבה, כושר.
>> גם נטע אלחמיסטר גילתה את המשקלות הכבדות
>> מיכל ווייסנברג רצה עם גידול סרטני בראש
גם מבט זריז על קידר עצמה מוכיח שהיא אישה יוצאת דופן, בין אם אלה השרירים, ובין אם זו היעילות שבה מצד אחד היא מעסיקה את הפעוטה בת השנתיים שנשארה חולה בבית, ומצד שני מצליחה לתאר לי ברהיטות למה הקרוספיט שונה מכל ספורט שאני מכירה. "פילאטיס זה אימון, TRX זה אימון. הקרוספיט הוא ענף ספורט שמתחרים בו עם פרסים. הפרס בתחרות העולמית הגדולה ביותר שווה מיליון דולר", היא מסבירה".
לא סתם קידר מדברת על הקרוספיט בלהיטות כזאת. לא מדובר רק בכך שיש לה מועדון קרוספיט משלה (יחד עם בעלה, מושיק) או שהיא עצמה משתתפת בתחרויות, אלא בדרך שעברה כדי להגיע לכאן. מי שהתחילה כרקדנית בלט וספגה במשך שנים מסרים על רזון ועל שבריריות, מצאה את עצמה בסופו של דבר בצד השני של הסקאלה - ענף הקרוספיט, שמבוסס כולו על עוצמה, על כוח ועל משקולות ממש, אבל ממש, כבדות.
לפתוח את הכספת
קידר בת ה־45 נולדה באורוגוויי ועלתה לארץ כילדה. היא גדלה ברמת השרון והחלה להתעניין בריקוד בגיל ארבע. "אף אחד לא דחף אותי לתחום הזה", היא מספרת. "ההורים ושני האחים שלי לא התעניינו בכל מה שקשור לצד הפיזי. זה משהו שהגיע מתוכי וגם היה לי כישרון, אבל כישרון זה כלום, כמו מיליון דולר בכספת כשאין לך קוד. הקוד הוא עבודה קשה. יש הרבה אנשים כישרוניים שלא מגיעים לשום מקום, כי הם לא יודעים לעבוד קשה. אני הייתי כישרונית וגם עבדתי קשה והמשכתי עם זה הלאה".
היא למדה בבלט הישראלי, ובגיל 14 עברה לתיכון תלמה ילין והצטרפה ללהקת בת דור. "אחרי שנים של לימודי בלט קלאסי נחשפתי לכל מיני סגנונות ריקוד, אבל הקלאסי הוא הבסיס של כל רקדן. הוא נותן משמעת אבסולוטית, אבל בתור ילדה גם מתסבך ומפתח כל מיני קשיים נפשיים. אין זמן לכלום, כל הזמן רוקדים, המון שעות ביום, ויש מודל מסוים של איך רקדנית צריכה להיראות, אלא שאולי 2% מהבנות באוכלוסייה נראות ככה באופן טבעי. ואז מגיע גיל ההתבגרות, את מתפתחת, ופתאום צצות הבעיות. אישית לא סבלתי מבעיות אכילה, אבל בכיתה שלי היו הרבה אשפוזים, אנורקסיה ובולימיה".
בטח היה לך דימוי גוף מפותח בהרבה לעומת המתבגרת הממוצעת.
"ברור. עניינים של דימוי הגוף יש לכל מי שמגיעה מעולם הבלט. גם אם זה לא בא מתוכי, זה נמצא מסביבי כל הזמן. לא סבלתי מזה כל כך, אבל זה כן היה שם. הייתה לי מודעות לתזונה ואיך אני צריכה להיראות. הרצון להיות רזה ליווה את הכל, כי עבדתי עם הגוף שלי. אני רואה בנות שלמדו איתי בכיתה וכמעט אף אחת מהן לא בחרה לבנות קריירה בריקוד או בתחום פיזי כלשהו. כולן פנו לאקדמיה ולקריירות אחרות וכמעט כולן השמינו מאוד, כי ככה זה אחרי שנים של דיכוי והרעבה. זה פשוט היה יותר מדי".
היא המשיכה לרקוד בצבא ולאחר מכן, אבל בגיל 22 סבלה מפציעה בברך ושם הסתיימה קריירת הריקוד. "לא התאבלתי יותר מדי, איפשהו הוקל לי שזה נגמר", היא מספרת. "מה שכן, ידעתי שהכושר חייב להמשיך להיות חלק מהחיים שלי וככה הגעתי לעולם הפיטנס. אמרו לי: 'לכי לחדר הכושר ותחזקי את השריר הארבע־ראשי', ואז התאמנתי בחדר הכושר במשך שנים - ספינינג, מכשירים, מה לא. עשיתי תואר בספרות ובהיסטוריה ועבדתי ב"אל־על", אבל לא הפסקתי לעשות כושר".
בגיל 25 היא התחתנה ונולדו לה שלושה ילדים, תאומים (כיום בני 17) וילד (כיום בן 13). גם הלידות לא גרמו לה לוותר על אלמנט הכושר בחייה. "בגיל צעיר מאוד משהו באינטואיציה שלי גרם לי להבין שאם לא אעניק לעצמי, לא יהיה לי מה לתת לילדים".
הרבה נשים משחררות את האחיזה אחרי הלידות. איך את מסבירה את היכולת שלך לשמור על זה?
"הייתי FIT תמיד, זה מבנה הגוף שלי, אבל גם אף פעם לא הזנחתי את עצמי. ברור שאחרי הלידות וההנקה השקעתי בעצמי פחות, אני בכל זאת בנאדם, אבל אחרי כמה חודשים חזרתי לחדר הכושר. אני גם לא מאמינה בטירוף שיש בשנים האחרונות, לצאת מחדר הלידה בסקיני. קחי לך את השנה אחרי הלידה, תיהני. יהיו קצת בטן, קצת צמיגים, אז מה? קורה היום משהו מעט חשוד בעיניי - אני שומעת על דברים מזעזעים, כמו נשים שעוברות ניתוח קיסרי מבחירה ואז באותה הזדמנות מביאות מנתח פלסטי ועוברות שאיבת שומן מיד אחרי הלידה. זה קיצוני אבל זה קיים".
להיות המכונה
ואז הגיעו הגירושים, ובגיל 34 היא מצאה את עצמה לבד עם שלושה ילדים קטנים. "זה היה הרגע בחיים שבו אמרתי: 'עכשיו אני הולכת לעשות את מה שאני רוצה'. אחרי שנים של עבודות סתמיות החלטתי שאני הופכת את הספורט למקצוע. למדתי בווינגייט, קיבלתי תעודה והתחלתי לאמן. הלך לי מצוין, העברתי הרבה אימונים אישיים. לפני שש שנים שלחתי את הבן שלי ללמוד אמנויות לחימה אצל מושיק, שמנהל בית ספר לאמנויות לחימה כבר 16 שנה, וככה הכרנו. התחתנו לפני חודשיים ויש לנו ילדה משותפת בת שנתיים".
איך גילית את הקרוספיט?
"בחור בשם עומר פלד הקים בהרצליה את ה־BOX, מועדון הקרוספיט הראשון בישראל. ידיד שלי היה מעלה תמונות של אימונים מגניבים, זה היה עוד די מחתרתי. התקשרתי אליו ושאלתי מה זה, והוא אמר לי: 'בואי'. אני זוכרת שהלכתי בתחושה שזה קטן עלי, כי אני בכושר מצוין ומתאמנת בחדר כושר, אבל כשסיימתי את האימון הראשון כמעט הקאתי. מאותו היום לא דרכתי בחדר הכושר.
"באופן כללי אנשי הקרוספיט קצת מרגישים מורמים מעם. הם מסתכלים על כל המכשירים שיש בחדרי הכושר וצוחקים. המוטו של הקרוספיט הוא We don’t need machine, we are the machine. אחרי אותו אימון התקשרתי למושיק ואמרתי לו שהוא חייב לנסות את זה, ושנינו התאהבנו בענף. אחרי שלוש שנים הקמנו את המועדון שלנו".
הבחירה של כרמית, שתמיד שמרה על רמת כושר גבוהה, בענף הקרוספיט לא נולדה מתוך רצון להתחטב יותר, להפחית במשקל או כל דבר אחר שקשור למראה החיצוני. היא הגיעה לשם מתוך בחירה בכוח. "אנחנו לא מדברים על מושגים של שריפת קלוריות, למשל", היא אומרת. "אנחנו באים ממקום של להתחזק. אין ספק שהמראה החיצוני מעניין אנשים, אבל לא סביבו סובב הקרוספיט. מתחזקים בקרוספיט יותר מאשר בכל אימון אחר שעושים. למשל, לפני הקרוספיט מעולם לא הצלחתי לעשות עליית מתח, ופתאום אני עושה 20. אני שוקלת 58 קילו ועושה סקווטים עם משקולות של 80 קילו, דד ליפט עם 100 קילו. התוצאות והשינויים בגוף מגיעים מהר מאוד, בייחוד בחודשים הראשונים".
גם קשישות יכולות
לנשים שמגיעות למועדון שלה בתקווה להפחית במשקל ולהתחטב היא מבהירה מהר מאוד שלא זו המטרה. "רוב הנשים מגיעות פעמיים־שלוש בשבוע, לא ברמה שאני עושה, כי אני גם מתחרה. הן באות ואומרות שהן רוצות לרדת במשקל, ואני אומרת להן: 'אם כל היום תתעסקו במשקל, אתן תהיו משקל'. זה משפט ששמעתי פעם באיזה סרט: If you only want to make money, you become money. אם את מתעסקת במשקל, את רק המשקל שלך. אותי יותר מעניינים הביצועים שלי והתזונה שלי, והשינוי במשקל ובגוף כבר יגיע.
"מה זה שריפת קלוריות? זה בולשיט. צריך לבנות את השריר, לעבוד נכון, לא להזיק לגוף. את גם חווה את החוזק הנפשי שבא עם הקרוספיט וכל התפיסה שלך משתנה. פתאום את יכולה לעשות עליית מתח, דבר שהוא קשה יותר לנשים מבחינה אנטומית, ואת מרגישה שאת יכולה לעשות הכל"
"אני גם לא מבטיחה להן כמה קלוריות הן ישרפו באימון. ממילא מה זה שריפת קלוריות? זה בולשיט. צריך לבנות את השריר, לעבוד נכון, לא להזיק לגוף. את גם חווה את החוזק הנפשי שבא עם הקרוספיט וכל התפיסה שלך משתנה. פתאום את יכולה לעשות עליית מתח, דבר שהוא קשה יותר לנשים מבחינה אנטומית, ואת מרגישה שאת יכולה לעשות הכל.
"אחרי תקופה שהן מתאמנות הן מספרות לי כמה קל להן לסחוב את הקניות מהסופר עם ילד על הידיים, כמה הן יותר חזקות. אחר כך, כשהן יהיו בנות 80, הן יוכלו ללכת לשירותים בלי עזרה של פיליפינית ולא יצטרכו משענת מיוחדת. נשים שעושות קרוספיט מזדקנות טוב יותר. אצלי ההיריון האחרון היה הרבה יותר טוב, למרות שעברתי אותו בגיל מבוגר".
הילדים הגדולים של קידר הם אתלטיים בעצמם ומתאמנים בקרוספיט לטובת חיזוק ותמיכה באימונים האחרים. בתה בת ה־17, למשל, מתחרה בג'ו ג'יטסו ברזילאי. "אני רואה כמה היא שונה ממני כשאני הייתי בגילה", קידר מספרת. "אין מה להשוות. אני רקדתי ומה שהיא עושה הרבה יותר מעצים אותה. לקחתי אותה לבלט בגיל שלוש כי זה מה שעושים בגיל הזה, אבל מאוד שמחתי שהיא לא אהבה בלט כי התחום הזה מקטין אותך.
"הדימוי העצמי שלה שונה לגמרי. עכשיו היא צריכה להפחית ארבעה קילו כדי לרדת קטגוריה בתחרות. כיף זה לא, כי היא לא יכולה להרעיב את עצמה, שזה מה שרוב הבנות בגילה עושות, אבל אצלה לא מדובר ברצון להיות יותר רזה, אלא זה אמצעי להשגת מטרות בענף שבו היא מתחרה. היא מאוד נשית, וכמו שיש לה המון מדליות בחדר, יש לה גם הרבה איפור. מצד אחד היא נערה רגילה, אבל מצד שני יש לה חליפות ג'ו ג'יטסו. במה שקשור לדימוי הגוף שלה יש לה ביטחון עצמי שאני יכולה רק להשתאות ממנו. בתור רקדנית כל הזמן הרגשתי שמנה, וכשאני רואה תמונות שלי מהתיכון אני מבינה כמה זה מגוחך, הייתי כל כך רזה. שנאתי את החזה שלי. הבת שלי מתה על החזה שלה, מגניב לה. לי היה מאבק תמידי עם השומן, והיא לא נאבקת בו בכלל".
איך אנשים מגיבים אלייך כאישה שרירית במיוחד?
"אני לא נראית שרירית כל כך. יש נשים שהמבנה שלהן הרבה יותר שרירי משלי, אבל רואים שאני מתאמנת. אני שרירית, וזו המטרה שלי, להיות ככה. לפעמים אני עוברת ליד בנות 17 שנראות הרבה יותר מבוגרות כי הן לא מתאמנות. גם המראה הרזה מאוד כבר לא אופנתי. חזקה זו הרזה החדשה. התפיסה השתנתה ורואים את השינוי בפייסבוק ובאינסטגרם. זה עולם אחר, בטח לעומת מה שאני התחלתי.
"אנשים בעיקר מתפעלים. ואין מה לעשות, אני חזקה יותר מרוב הנשים ולא מרגישה מאוימת בסיטואציות שבהן נשים אחרות אולי היו מרגישות מאוימות, כמו ללכת לבד ברחוב בלילה. במקרה הכי גרוע אני רצה יותר מהר מכל תוקף וגם יודעת להכניס אגרוף אם צריך".
כל אחת יכולה לעשות קרוספיט?
"כל אחת. באוסטרליה התחילו לעשות קרוספיט בבית אבות. לימדו כל מיני סבתות חמודות שעד אז עשו התעמלות בונת עצם, לעשות דדליפט כי זה תרגיל מעולה לבניית העצם, והן עושות סקווטים עם 40־50 קילו משקולת. אז אם זו לא הוכחה שכולן יכולות, אני לא יודעת מה כן".
איפור ושיער: אילנה פיצ'חדזה ל"סולו" /// ע. צלם: אוהד קב, עידן מלכה, ענבר לוי /// בגדים ונעליים: Reebok
