בכניסה מיתמר עמוד עשן עבה. הוא מסמן את קברו של ה"באבא סאלי" ואת הכניסה הצפונית לנתיבות. מדי יום משליכים המתפללים אלפי נרות לתוך ביתן האש הסמוך לקברו של הרב, כדי לתחזק מדורת-שרשרת הבוערת בעוצמה. כ-600 אלף איש פוקדים מדי שנה את מתחם ציון הקבר של הרבי ישראל אבוחצירא ואשתו מרים - כ-20% יותר ממספר המבקרים במוזיאון תל אביב, ופי שלושה ממספרם במוזיאון המדע בירושלים – עדות לחשיבותו התרבותית של מי שנתפש אצל רבים כגדול רבני יהדות מרוקו בזמננו.
אך בנסיעה לבית הקברות עצמו, נגלית תמונה פוטוגנית פחות: מתחם הפולחן הוא למעשה חניון עמוס בטלאי פחונים וסככות עייפות. לעשן התפילות מצטרפת אש מנגלים, באוויר עומד ריח חזק של בשר צלוי, ומוזיקת מסיבות רועשת בוקעת ממוקדים שונים.
מתחם ציון קברו של הבאבא סאלי מתפרש על 6.8 דונם, שלא ברור למי הם שייכים ולאיזה ייעוד קרקע. ממזרח צמוד המתחם רחב-הידיים לבית הקברות של נתיבות; מעבר לגדר מציצה פירמידה קטומת ראש - זהו קברו של רבי שלום איפרגן, אביו של "הרנטגן", שאחוזתו גובלת עם המתחם; וממערב - פארק קק"ל על שם הבאבא סאלי עצמו, שמעוצב באופן מילולי כחמסה גדולה. "לפני כמה חודשים הגשנו בקשה לקק"ל שיורידו את שלט הבאבא סאלי כי זה לא מכבד אותנו", מתלונן גואל וקנין, מנכ"ל מוסדות הבאבא סאלי.
חצי מהמדינה, חצי מתרומות
החשיבות הדתית אינה מתבטאת אפוא במראה הפיזי המוזנח, ולכן – ללא בצל וללא דמעות – החליט השר אריה דרעי להעביר כשמונה מיליון שקלים להקמת מרכז מבקרים ומורשת על הבאבא סאלי. התקציב מגיע משני משרדים - המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל ומשרד הדתות - שיעבירו את הסכום במשך שלוש שנים. יתרת התקציב, כ-8 מיליון שקלים נוספים, תגויס מתרומות במבצע שיתחיל אחרי חג הפסח, ובסך הכל יידרשו כ-15 מיליון שקל להשלמת הפרויקט.
כ-800 אלף שקל מהתקציב הממשלתי כבר נוצלו, אגב, לטובת ההילולה השנתית בד' בשבט (כשליש מהסכום שולם למשטרה על עלויות האבטחה והשמירה, שבה השתתפו לא פחות מכ-100 אלף איש, בהם פוליטיקאים ואישי ציבור כמו אריה דרעי עצמו, בנו של הרב וממשיך דרכו הרב ברוך אבוחצירא, הרב הראשי לישראל יצחק יוסף, הרב יעקב איפרגן, הפייטן משה לוק והזמר קובי פרץ שביצעו יחד את הפיוט "אעופה אשכונה", וגם בכירים בליכוד כמו אופיר אקוניס וגדעון סער.
לפני 33 שנה הלך לעולמו הבאבא סאלי (כינוי שפירושו "האבא המתפלל"), והשנים ניכרות על המתחם שמנציח את זכרו. רוב המגרש משמש כחניון, חתני בר-מצווה בחליפות מתרוצצים בין המכוניות, משפחות סועדות תחת גגוני פח, וחנות מזכרות נדחסה למבנה ארעי. ובלב כל זה ממוקם המבנה המרכזי – "היכל ציון הקבר" (כלומר מקום הקבר עצמו).
כמתבקש, יש כניסה מופרדת לנשים ולגברים (עזרת הנשים צמודה לקברה של אשתו של אבוחצירא, מרים), וגם חדרי רבנים ובית כנסת. מחיצה בנויה עוברת לאורך קברו של הרב, ומחלקת אותו לעזרת נשים ולעזרת גברים. הקבר עצמו מכוסה בפרוכת. ספסלים, ארוניות ספרי קודש, מתקני איסוף תרומות ובדים להצנעת שיער הראש מפוזרים בחלל, את הקירות מעטרים פוסטרים עם דברי הרב, קטעי תפילה וכללי התנהגות שנועדו לנהל את הצפיפות - כמו הגבלת זמן השהות בקרבת הקבר וקיבולת המבקרים המותרת.
"לפני חצי שנה התחלנו לעבוד על הפרויקט", מספר בראיון ל-Xnet האדריכל אשר איבגי, שותף מייסד במשרד איבגי-קרמן שממוקם בפתח תקווה ומתמחה בתכנון מבני ציבור למגזר הדתי וכעת ממונה על חידוש המתחם. "בפעם הראשונה הייתי בהלם מהבסטות והמבנים, זה 'ברדק' שלם, והמטרה הראשונה הייתה לקחת את כל הצרכים של הפרויקט ולסדר אותם. סליחה שאני אומר, אבל היום זה לא נראה טוב". התנצלותו של האדריכל מופנית לגואל ועקנין, מנכ"ל מוסדות הבאבא סאלי ומי שהיה דוברו של דרעי עד לפני כשנה ועדיין נמנה עם אנשיו. "אם זה היה אחרת, לא היינו יושבים פה היום", משיב ועקנין ומאשר את אבחנתו של איבגי.
ארשת מרוקאית מובהקת
על גבי העלון הטרי שמופץ במוסדות הבאבא סאלי, מתנוססת הסיסמה "בונים לכם ישועות". היא תלויה בקצה עגורן שמרחף מעל תמונתו המפורסמת של האדמו"ר, לצד הדמיה של המתחם המחודש והעתידי. הדבר הבולט ביותר בהדמיה הוא הסגנון האדריכלי והעיצובי. במקום אספלט, פחונים ואבן ירושלמית – הפרויקט עוטה על עצמו ארשת מרוקאית מובהקת; בדרך לנתיבות – עוצרים במרקש. הרב הגיע לראשונה לישראל ב-1922, במשך כארבעה עשורים ביקר בה כמה פעמים, עד שעלה סופית ב-1964. עשור לאחר מכן התמקם בנתיבות, ובה חי עד יומו האחרון ב-1984. ואמנם, העיצוב הוא מחווה לסביבת מגוריו של הרב ב-60 השנים הראשונות לחייו במרוקו.
"לפני 20 שנה, כשעזבתי את המשרד שבו עבדתי, נתנה לי עמיתה ספר על אדריכלות מרוקו. התאהבתי, וכל השנים חקרתי ולמדתי את הנושא. אבל עד עכשיו אף אחד לא ביקש ממני לתכנן משהו בסגנון מרוקאי", מספר איבגי בהתרגשות. הוא עצמו נצר למשפחה יהודית-מרוקאית שהיגרה לצרפת, וחובש כיפה שחורה, "כשהגיע אלי גואל עם הבקשה שלו, הוא קיבל 20 שנה של ציפייה ולמידה בפעם אחת. הפרויקט בא לנו בהפתעה טובה".
החניון מבוטל, הסככות מוזזות לקצה
בהדמיות אין חניון. יש אמנם כמה מקומות חניה לצד הכניסה, כדי לפרוק ציוד ולקרב מתפללים עם מוגבלויות, אבל החניון הציבורי הועתק אל מחוץ למתחם מבני הקודש. במקום החניון הנוכחי, תהיה רחבה גדולה שתאפשר למתפללים להתכנס יחדיו ותיצור רצף בין שרשרת המבנים.
משכן הקבר יישאר מרכז המתחם העתידי, בשטח של כ-1,400 מ"ר על פני קומה אחת. כיום הוא מחופה באבן ירושלמית בסיתות טובזיה גס; עיבוד גס בו "בטן" האבן בולטת החוצה מפני החזית, שלא ניתן להוריד מהחזית משום שהיא הוצמדה לבטון בשיטה של "תלייה רטובה" שבה האבן מודבקת בעזרת מלט. "למבנה הקודם מאפיינים מרוקאים מסוימים כמו קשתות, אבל השימוש בחומרים היה לא נכון לסגנון. חיפשתי באלפי תמונות ולא מצאתי שבמרוקו נעשה שימוש באבן כזו, שם משתמשים באבנים חלקות ובכמה סוגים של טיח או סטוקו, הם יודעים לעבוד איתם בצורה יפהפייה", אומר האדריכל.
מאחר שאי-אפשר להפשיט את הבניין מהאבן הקיימת, היא תנוסר עד לקבלת משטח חזית ישר, ועליה, בתלייה יבשה - שבה האבן נתלית על הקיר הקונסטרוקטיבי באמצעות רשתות וחבקים, ולא באמצעות הדבקה במלט (תלייה רטובה) - תולבש אבן טרוורטין חלקה בגוון אדמדם. במקום התהליך המורכב, היה יותר קל להרוס את המבנה ולהקים חדש, אך חזית האבן הכפולה דווקא תרמה לעיצוב. "במובן מסוים זה עוזר לי שלא ניתן להסיר את האבן", אומר איבגי. "מההלבשה מתקבל עומק קיר גדול מאוד, ובתוך המפתחים אנחנו יכולים לעשות פיתוחים ודירוגים שהם אחד מהמאפיינים הבולטים של הסגנון".
כהשראה לקשתות של המפתחים, פנו איבגי ושותפו נחום קרמן אל שערי העיר ריסאני שבמערב מרוקו, מקום קבורתם של רבים ממשפחת אבוחצירא. צורתן של הקשתות ההיסטוריות כחור המנעול - קשת פרסה שקצותיה מעט מחודדות ורגליה מקבילות. אליהן יצטרפו קשתות עם חלון פנימי, מעודנות בצורתן כדי להתאים למנגנונים מכניים עכשוויים, במטרה לעמוד בדרישות הנוכחיות של בטיחות אש ומילוט.
בהמשך לאבות היסוד של סגנון העיצוב והבנייה המרוקאי, חלקים מסוימים בחזית המבנה יחופו בטיח עם הטבעות. "ההטבעות נמצא באדריכלות המרוקאית. עיצבתי Pattern שמצאתי במקור ושלחתי למישהו כדי לשאול את דעתו", מתאר איבגי את תהליך עיצוב החזית הראשית. "הוא בדק ומצא שזה סמל מאוד מוסלמי, סוג של כוכב שמזוהה עם האסלאם. אז החלטנו להישאר עם סגנון העיצוב אבל לעשות את ההטבעה עם סממן יהודי, והכוכב המוסלמי הוחלף במגן דוד".
הפרוכת תוסר מהמצבה
במרכז המבנה נמצא "ציון הקבר", בשפתם של המתפללים, קרי הקבר עצמו שכיפה גדולה תחלוש עליו מלמעלה. חומה בגובה שני מטרים תמשיך להפריד את הנשים מהגברים, אך הפעם הפרוכת תוסר מהמצבה, והקבר ייעטף מחדש באבן שתיחרט במלים לזכרו של הרב (היום כתוב על הפרוכת "הציון הקדוש של הסבא קדישא האדמו"ר רבינו ישראל אבוחצירא סידנא בבא סאלי"). "זו עבודה רגישה", מדגיש איבגי, "צריך לחשוב עד איזה גבול ועומק להיכנס. המקום צריך להיראות סטרילי ומכובד. הספסלים יוחלפו בסידור ישיבה קבוע שימנע מהמתפללים לגרור רהיטים, ונשלב בעיצוב ספריות בנויות".
בצמוד לעזרת הגברים נמצא חדר לרבי ברוך אבוחצירא, הבן, שעדיין פוקד את המקום פעמיים בשבוע גם בגילו המתקדם, ובאותן שעות מתמלא מתחם הקבר עד אפס מקום. אל חדרו צמודים חדר המתנה וחדרי גבאים שבהם יתקבלו המתפללים, המגיעים לבקש ברכה ועצה מהרב. בנוסף יהיו גם בית כנסת (שלא ימכור מושבים לכל המרבה במחיר, לידיעת המתעניינים), משרדים, חדרון עם חלון צפייה אל הקבר לשימוש הכוהנים שאינם מורשים להיכנס לחלל, אולם כנסים לקהילה, וכולל נפרד (כדי למנוע הסחת דעתם של האברכים).
מותר לפועלים שאינם יהודים לעבוד על שיפוץ הקבר?
"רוב בתי הכנסת בארץ נבנו על ידי פועלים לא יהודים", מזכיר איבגי. "הם מאוד מכבדים, הסכסוך לא הגיע לשם. מבחינתם זה לא משנה שזה יהודי, הם מתייחסים לזה כמשהו שהוא קדוש. מה שחשוב זה שנמצא מישהו שידע לבצע את הפרטים. במרוקו זו אולי לא הייתה בעיה באמת, אבל אנחנו בישראל".
במקום חנות המזכרות ייבנה מרכז המורשת והמבקרים, שמתוקצב וממומן על ידי הממשלה. יהיו בו מוצגים אותנטיים של הרב המנוח, כמו הגלימה, הגביע, כתבי ידו וספרי תורה שכתב אביו. "כל זה נמצא אצלנו, אבל לא מוצג לאף אחד", מספר ועקנין. "אלה נכסים ששווים הרבה מאוד והם שמורים ומוגנים בתנאים מיוחדים שבהם צריך לשמור ספר תורה היסטורי, על כל המשתמע מכך". בקרת אקלים תמנע פגיעה במוצגים, והמבקרים יוכלו להעשיר את דעתם בעזרת תמונות וסרטונים.
סככות ההתארגנות ואזורי הסעודות הורחקו משם, עד קצה המגרש. "אי אפשר לעצור את התופעה שאנשים מגיעים ורואים בסעודה מצווה, או כמקום עצירה בדרך לדרום", מבין איבגי, "אבל היום הסככות קרובות מאוד ל'ציון', וצריך להרחיק את זה. המוזיקה וההמולה מפריעה למתפללים".
וכך, שולחנות הסעודה ינוחו בצל במת הרבנים. קומת הקרקע תהיה קומה מפולשת (פתוחה) להתארגנות המשפחות החוגגות, ובגבה מחסנים עם ציוד ליום ההילולה ולכנסים (כמו ספרים וכיסאות), וחדרים פרטיים לרבנים. הקומה העליונה תשמש כמרפסת-במה, שם יוכלו להופיע הדוברים מול המון המתפללים. כדי לשמור על התנהלות רגועה ולא לייצר התלהבות יתרה בקהל, תכננו האדריכלים כביש גישה עוקף לטובת המורמים מעם - הרבנים, אנשי הציבור וכל אושיה שעשויה-עלולה למשוך תשומת לב מופרזת מצד המתפללים.
הנרות הללו
גדר המתחם, שכיום נראית כגבבה של חומרים וחיפויים מוטלאים, תוחלף בגדר אבן אחידה. לפאותיה הארוכים של החומה יוצמדו שני מבני אבן, זה מול זה, וישמשו כבתי-מדורה חדשים שיחליפו את מבנה הפח המסוכן שנמצא במתחם. "היום מאחורי מבנה הפח יש גדר בנויה, שמתמוטטת כל הזמן מהחום שנפלט מהאש", מספר האדריכל. "יצא לי לתכנן מאפיית מצות שאופה באש חשופה, ולמדתי על טכנולוגיה שימושית מאוד למקרה הזה: קירות בטון עם איטום מסוים שדואג שהחום יישאר בפנים. חשבנו שקל יותר למצוא את הפתרונות הטכנולוגיים המתאימים, מאשר להסביר ל-20 אלף איש איך להדליק נרות בצורה בטיחותית".
"יהיו מספיק אנשים שיגידו שזה טקס פגאני", מודה ועקנין, "אבל אחד השלבים שמקיימים כשהולכים לקברי צדיקים זה התפילה והדלקת הנר. מנהג הדלקת מדורות בל"ג בעומר התחיל מהדלקת נרות בקברו של רבי שמעון. היו מגיעים 20 אלף איש, כל אחד הדליק נר, ונוצרה מדורה גדולה". וכמו בקבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון, גם בקברו של הבאבא סאלי נהוג לחגוג את טקס ה"חאלקה", תספורת ראשונה לילד כאשר הוא בן שלוש.
חנות המזכרות תעבור למבנה אחר, יחד עם קיוסק ושירותים ציבוריים. פיתוח הנוף עדיין נמצא בעיצוב, בידיה של אדריכלית הנוף נטלי לשקו, והתכנון הוא לשלב צמחייה עם סככות שתואמות את אקלים הנגב והעיצוב הכללי של המתחם. בעוד כחודשיים יחל גיוס הכספים, בשאיפה שעבודות החידוש יחלו בקיץ הקרוב, מקטעים-מקטעים כדי לא להשבית את הפעילות במתחם. גם ההליכים הסטטוטוריים טרם הושלמו – כמו אישורי בנייה וגם סיפוח שטח קטן בקצה המתחם.
ואיך תיראה עיר המתים התת-קרקעית של ירושלים? לחצו על התצלום
