וידויי פרק ב': "מה אני יכולה לעשות? אני לא אוהבת את הילדים שלו"

אחרי חמישים דקות בהן היא מתפתלת בניסיון למצוא דרך להביע רגשות מורכבים שלא נותנים לה מנוחה, היא אומרת, "הוא מצפה ממני שאוהב אותם כמו את הילדים שלי" והעיניים שלה נרטבות.

מעדיפה את הילדים שלי

זה תמיד מגיע בסוף. הפצצות בחדר נזרקות אחרי המבט על השעון. הזמן הקצוב הוא הפרטנר הסמוי שלי. הוא מאיץ באנשים להסיר עוד ועוד מהעטיפות שעוטפות את הכאב ולתת להם שם.

"הוא מאשים אותי שאני מעדיפה את הילדים שלי על הילדים שלו. וזה נכון", היא אומרת, כחושפת בפני את החטא הכי גדול שלה. "כשהם לא נמצאים, אני מרגישה שהבית הרבה יותר רגוע. יותר טוב לי. לפעמים אני חושבת כמה זה היה כיף אם הם לא היו באים כל כך הרבה".

"ומה רע בלחשוב ככה?" אני שואלת.
"אני מרגישה רעה. אני לא אוהבת את עצמי ככה, אבל מה אני יכולה לעשות? אני לא אוהבת אותם". זהו, היא אמרה את זה ומרחה את הדמעות בטישיו ששלפה מהקופסא.

יש לי שלושה ילדים ביולוגיים שלי. שלושתם מתבגרים. במערכת היחסים שלי איתם אני נוכחת מדי יום כמה ההדדיות בינינו היא לא יציבה. הם נכנסים הביתה, נוהמים משהו כמו 'שלום' וממהרים לעיסוקים שלהם, שמשום מה הם תמיד הרבה יותר חשובים בעיניהם מאלו שלי. אם אין אוכל הם תוהים, וזאת הגדרה עדינה, "למה אף פעם אין אוכל בצהריים" ואם אני מזכירה להם שהיה אתמול ושלשום ולפני שלשום, הם שולפים מהזכרון הפנומנלי את רשימת הדברים שלא עשיתי ומזכירים לי שבשנת 2016, ביום שלישי אחד, כשלחמישיסטית היתה פעולה חשובה בצופים, היא נאלצה לנשנש תירס מקופסא לפני.

הם מצהירים לא פעם, בדרך כלל אחרי ויכוח על "החדר המבולגן שלך, לאן" כמה אני מעצבנת ואיך תמיד כשהם צריכים לצאת (בעוד שעתיים!) אני בדיוק נזכרת להגיד.

אני מודה שלפני כמה זמן גיליתי שלחמישיסטית (הארד קור מתבגרת) יש מיומנויות שיחה. הן רק לא מיושמות עלי והפעמים היחידות שאני שומעת משפט באורך מלא הן בכאלה שמתחילים במילים "אמא, אני צריכה..."

אני בטוחה שאם תכירו את הילדים שלי תגידו שהם מקסימים והם באמת מקסימים, ערכיים, שנונים, אבל אם תחיו איתם באותו בית תתחילו לגלות "פגמים". אני בטוחה שאותה סיטואציה היתה קורית לי או לכל אישה אחרת עם הילדים שלכם.

לא תאהבו את הדרך שבה הם מלכלכים כשהם מכינים לעצמם אוכל. לא תאהבו את העובדה שהם גומרים את כל הקציצות שהכנתם ושמרתם לשאר בני הבית. לא תאהבו את זה שהם מסתגרים במקלחת שעה וגומרים את כל המים החמים, שהם סוגרים את הדלת בחדר כל הזמן, שהם משתרעים על הספה שעות מול סדרה 'טיפשית', שהם דורשים ודורשים ודורשים. אה, הרגע תיארתם 80% מהמתבגרים. ואני לא אתווכח איתכם על האמירה הזו ששלכם "מדהימים" והם ממש "עוזרים" והם "ממש רחוקים" ממה שתיארתי, כי כשזה מגיע ל"עיניין הציבור", הכי טבעי שתשווקו את המוצר שלכם כהכי מוצלח. ולא בציניות.

כי בסופו של דבר, בתוך מערכת היחסים הזו יש יסוד שנקרא אהבה. הוא מופיע בהמון צורות, עוצמות ומחוות, שמניעים אותנו לפעול מתוך אחריות, דאגה, תמיכה ורצון אמיתי שיהיה להם טוב.

ויש עוד דבר. הקסם הזה, כשפתאום הם באים ונותנים נשיקה ואומרים לי "יואו, אמא, אני מת על הקציצות שאת עושה" ורוחשים ביניהם איך להפתיע אותי ביום ההולדת שלי וברגע של משבר מחפשים את העצה שלי והחיילת מתקשרת כל יום מהצבא... כל הדברים הקטנים האלה שנותנים לי להבין שאני מאוד משמעותית בחייהם. זה לא נבנה ביום. למען האמת, גם לא ביומיים. לקחו כמה שנים טובות של לילות ללא שינה, הענות לבכי, לצחוק, לצעד ראשון. התלהבות מכל מחווה קטנה, שבמבט מהיר מסביב ראיתי שלא כל העולם רואה את מה שאני רואה וזה בסדר. אני יכולה לספר לכם כמה הם יודעים להיות מעצבנים, אבל דיר בלאק אם מישהו מבחוץ יגיד לי את זה. אני אחשוף את הציפורניים הכסוסות שלי.

זו אהבה שקשה לשחזר. אני אוהבת הרבה מאוד ילדים בחיים שלי, אבל אף ילד אני לא אוהבת כמו את ילדיי. אני אוהבת אחרת, אם צריך להדביק לזה רגש. אני נהנית לדבר איתם, לצחוק, להתייעץ, להתעניין, לחבק, לפנק ואני מקבלת בתמורה תקשורת נעימה, עזרה, התעניינות. בקיצור, יחסים טובים.

"את ממש לא חייבת לאהוב אותם", אני אומרת לה והיא פותחת עיניים גדולות. "ובטח לא כמו את הילדים שלך. זו טעות מתישה מצדך ומצד בן זוגך להציב את זה כשאיפה".

לכבד ולא לאהוב

משפחות משולבות צועדות במדבר הצחיח הזה בתוך ניווט אמוציונלי של ניסוי וטעייה וגם תהייה מתי נגיע כבר לקרקע בטוחה. כשהמצפן הוא המצפון המיוסר. כי מה יכול לייסר יותר מלהרגיש רגשות שליליים לילדים, גם אם הם לא שלי? זה מסע בודד בהרגשה שאם אני לא מצליחה לאהוב את ילדיו של האיש שאני אוהבת, משהו לא בסדר איתי. לשמוע את הסביבה מבקרת... מה הפלא שרבות מתיאשות בדרך?

תבינו, אין לנו שליטה על 'אהבה'. שחררו את עצמכן מהמשימה הלא מציאותית הזאת. היא מתסכלת ובצדק. אבל כן יש לנו שליטה על יחסים של כבוד. גם בעשרת הדיברות כתוב "כבד את אביך ואת אימך". לא כתוב לאהוב. דברו בשפה של כבוד, של שיתוף, של שיוויון ערך. אף אחד לא "צריך" לאהוב. עם זאת, יחסים של כבוד יוצרים חוויות נעימות יותר, מפחיתים מתחים, מה שיקל על שהיה משותפת בבית אחד. צאו מהעבדות של "איך צריך להרגיש" לחירות של "איך בונים יחסים טובים".

רגש חיובי (אהבה, אם תרצו), בעוצמה וצורת הביטוי שלה, היא רק תוצר נלווה נעים של היחסים האלו.