השחקנית שגדלה כילדה סודית: "דפקתי בדלת ואמרתי 'אני בתך'"

זה קרה לפני כמה שנים, בחתונה של חברת ילדות. קארין סֵרוּיָה הגיעה לגן אירועים במרכז הארץ, התוודעה לחתן, התחבקה עם הכלה, ופתאום ראתה מרחוק את אביה מושיב את סבה וסבתה מול החופה. באירוע היו גם דודה ודודתה ועוד קרובי משפחה, אך היא לא החליפה איתם מילה. למעשה, הם כלל לא ידעו על קיומה. אביה היה היחיד באירוע שידע כי קארין היא בתו, והוא מעולם לא חשף את העובדה הזאת בפני בני משפחתו.

"הרגשתי שאני עומדת להתעלף", משחזרת סרויה. "פתאום ראיתי שאבא של החתן דומה לאבא שלי וקלטתי שהחברה שלי מתחתנת עם בן דוד שלי! כל המשפחה שלי מצד אבא הייתה סביבי ואני הייתי רואה ואינה נראית".

ולא ניגשת לאבא שלך?

"לא, כי לא ידעתי אם אשתו שם, ולה אסור היה לדעת על קיומי. המבטים שלנו הצטלבו והוא השפיל מבט ולא הגיב".

לפני החתונה לא ידעת עם מי חברתך תתחתן?

"לא היינו בקשר יומיומי, בגלל האינטנסיביות של החיים. היא סיפרה לי על החבר שלה, אבל לא יצא לנו להיפגש עד החתונה. גם על ההזמנה היה כתוב שם משפחה זהה לשלו, אבל זה שם די נפוץ. לא הייתה לי סיבה לחשוב שיש בין החתן ובין אבא שלי קשר כלשהו".

"כל המשפחה שלי מצד אבא הייתה סביבי ואני הייתי רואה ואינה נראית"(צילום: אביגיל עוזי)

תמונה מבית החולים

קארין סרויה (32), שחקנית בתיאטרון גשר, נולדה כתוצאה מרומן של אמה, אחות באחד מבתי החולים בארץ, ובין רופא נשוי. האם, איוט, עלתה בגיל 14 מקזבלנקה עם חמש

אחיות ואח, וכאן נולדה לה אחות נוספת. היא גדלה בעכו ובגיל 18 התחילה ללמוד בבית ספר לאחיות בירושלים. בתום לימודיה החלה לעבוד כאחות מוסמכת בחדר ניתוח, ובגיל 34 ניהלה רומן עם רופא שהיה נשוי לאחרת.

"כשהודיעה לו על הריונה, הוא משך ידיו מהסיפור והקשר הרומנטי ביניהם נגמר, אבל הם המשיכו לעבוד יחד. אמא הייתה בת 35 כשנולדתי", מספרת סרויה, הנושאת את שם משפחתה של אמה. "במשך השנתיים שגרנו באותה עיר שאבא שלי גר בה, הוא לא הביע שום רצון לראות אותי. ואז עברנו לחיפה, כדי להתקרב למשפחה שלה. שם היא עבדה כאחות ברמב"ם, מאז ועד שיצאה לפנסיה, לפני שנתיים".

מה ידעת בילדותך על אבא שלך?

"לא הייתה סביבי מערכת של הסתרה. מגיל קטן ידעתי שיש לי אבא בעיר אחרת ושיש לו משפחה. אני ואמא היינו עטופות בחום ובתמיכה של המשפחה המרוקאית החמה והתומכת שלה. הייתי אחת מ־17 נכדים של סבא וסבתא, ואף פעם לא הייתי בודדה".

סרויה ואמה איוט בילדותה(צילום: אלבום פרטי)

בכל זאת, בגיל ההתבגרות התעורר בה רצון לפגוש את אביה. "הייתי בכיתה י' במגמת תיאטרון, הלכתי ליום פתוח בניסן נתיב בתל־אביב, חזרתי הביתה בתחושה של התעלות נפש, כשאני יודעת בדיוק שזה מה שאעשה בחיים, ופתאום הרגשתי שאני רוצה לשתף את אבא שלי. באותו ערב ביקשתי מאמא ליצור איתו קשר. היא, שמאז ומתמיד ידעה שהרגע הזה יבוא, קבעה איתו פגישה, נסעה אליו, הראתה לו תמונות שלי והעבירה את בקשתי לפגוש אותו".

איך הוא הגיב?

"הוא דרש לעשות בדיקת אבהות ואמר שהוא נמצא בהליכי גירושים מאשתו ולכן מבקש שנחכה עם הבדיקה, כדי שהדבר לא ייוודע לה.

"הסכמתי וחיכיתי לטלפון, אבל כשזה לא הגיע, החלטתי

לעשות מעשה וליזום פגישה. הייתי אז בת 17. אמא ליוותה אותי לקליניקה שלו וחיכתה בחוץ. דפקתי בדלת ונכנסתי. כשהרים את עיניו, אמרתי לו: 'נעים מאוד, אני הבת של איוט'", משחזרת סרויה, המקפידה לקיים את ההבטחה שקיבל אביה מאמה לפני שנים - שתשמור על זהותו חסויה.

מה הוא אמר?

"הוא ענה: 'אני עסוק עכשיו. חזרי בעוד שעתיים'. זה לא היה פשוט. נערה שהולכת לפגוש את אבא שלה לראשונה ונתקלת בתגובה כזו... נעלבתי ובכיתי לאמא, אבל לא ויתרתי. אחרי שעתיים דפקתי שוב בדלת, והפעם התקבלתי בסבר פנים יפות. הוא הזמין אותי לשבת ושמע ממני שבאתי להזמין אותו להיכנס לחיי בקשר חיובי. הודעתי במפורש שאני לא מעוניינת בפנקס הצ'קים שלו, אלא באה בלב פתוח. השיחה הייתה נעימה ומנומסת. הוא אמר שהוא מבין את רצוני ויעשה מאמץ שבדיקת האבהות תתבצע, אבל חזר על כך שלאשתו אסור לדעת שהוא אב לילדה מחוץ לנישואים.

"בהמשך אמרתי לו שאני רוצה להכיר את סבא וסבתא שלי, ההורים שלו. חודשים ספורים לפני כן הייתי במסע לפולין וביקרתי באושוויץ, וכשכל אחד הקריא שמות של בני משפחה שנספו בשואה, הרגשתי תחושת מחנק, כי לא ידעתי מה המוצא שלי. בדיעבד אני יודעת שהוא אשכנזי ושסבא וסבתא שלי איבדו חלק גדול ממשפחתם בשואה. רציתי לשמוע סיפורי משפחה, אבל כל פעם שביקשתי לפגוש אותם, נעניתי בשלל תירוצים".

אביה ביקש שוב שתתאזר בסבלנות, והיא אכן חיכתה, עד שכעבור שנתיים, בעת ששירתה בצבא, יזמה מפגש נוסף. גם אז קיבלה תשובות זהות.

בהצגה "במנהרה" בתיאטרון גשר(צילום: רדי רובינשטיין)

רק כשהייתה בת 21 התקיימה סוף־סוף בדיקת האבהות המיוחלת. סרויה, אמה ואביה נפגשו בבילינסון, וסרויה צוחקת כשהיא מספרת ש"עשו לנו שם צילום פולארויד של שלושתנו, למניעת זיוף, וזו הייתה התמונה המשפחתית הראשונה שלי, אבל היא נשארה בבית החולים".

לבדיקה הגיעה מלווה במי שהיה אז בן זוגה והיום הוא בעלה, יקי שגיא. "כשיקי ראה את אבא שלי הוא אמר לי: 'בדיקת האבהות מיותרת. אתם כל כך דומים!'". חודש אחרי הבדיקה הגיעה

 התוצאה שאישרה לחלוטין את זהותו של האיש כאביה.

מה הרגשת לנוכח התוצאות?

"הקלה גדולה, לא כי היה לי חשש כלשהו, אבל זה היה מרגש".

ומה זה שינה אצלו?

"שום דבר. היום, כשחקנית שעובדת על דמות, אני יודעת שדמות היא סך כל הפעולות שלה. הוא לא עשה הרבה מאז. זמן מה אחר כך התקשר להגיד 'חג שמח', אבל לא התראינו. התקשרתי כמה פעמים להזמין אותו לקפה, אבל כשראיתי שהדלת הזו נעולה, ויתרתי".

בגיל 21 עברה להתגורר עם בן זוגה ובגיל 22 החלה ללמוד משחק בבית הספר "הדרך" בגבעתיים, בהנהלת אייל כהן ורות דייכס. בשנה השלישית ללימודים כתבה עם חמישה חברים את "פלופנבאך וצופנהיים – חינוך מחדש", קומדיה מטורפת שעלתה בפסטיבל עכו, בהשתתפות מחבריה, כולל סרויה. "זכינו כהצגה הטובה ביותר וההצגה נלקחה לקאמרי", היא מספרת. "הופענו איתה קרוב לשנה".

בשנת 2011 הצטרפה לתיאטרון גשר. "החלום המקצועי שלי היה להיכנס לשם, ולשמחתי זה קרה מהר מאוד אחרי שסיימתי את בית הספר. יש בתיאטרון הזה מחויבות לאמנות התיאטרון ועבודה על כל הצגה היא חוויה אדירה". ההצגה הראשונה שבה השתתפה הייתה "יונה ונער", בהמשך השתתפה בהצגות נוספות וכרגע היא מופיעה במקביל ב"ספר דוד המלך" וב"במנהרה" לצד מיקי ליאון ועידו מוסרי. בין לבין שיחקה בסדרות טלוויזיה כמו "הבורר", "רון", "לה פמיליה" ו"פצועים בראש" ובסרט "לעבור את הקיר" של רמה בורשטיין.

בתפקיד מארי פיזם בסדרה "רוז". דמיון מפתיע(צילום: מתוך הסדרה "רוז")

למרות ההצלחה המקצועית, סרויה הרגישה שהקשר־לא קשר עם אביה מעיב על חייה. ואז הגיעה החתונה של חברת הילדות שלה, שבעקבותיה החליטה לשבור את הכלים. "התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שאם לא יפגיש ביני ובין סבא וסבתא שלי, אספר את הסיפור לחברה שלי ולבעלה, שהוא בן אחיו. בתוך שלוש שעות סבא וסבתא שמעו שיש להם נכדה שלא הכירו".

איך היה המפגש עם סבא וסבתא?

"מרגש. נוצר בינינו קשר גם משמח וגם מאוד כואב, בגלל המחשבה על כל השנים שהפסדנו".

בהמשך, הזמין אותה אביה למסעדה עם הוריו, בת זוגו החדשה ובתה. "כשהכיר לי אותה אמר: 'היא כמו הבת שלי'", אומרת סרויה, והכאב נשמע בקולה.

בארבע השנים שאחרי המפגש הראשון הייתה "נכדה לתפארת", לדבריה. "פעם בחודש באתי לסבא וסבתא, ישבתי איתם שעות, שמעתי סיפורים, עלעלתי באלבומים שלא היו בהם תמונות

שלי. זה היה יותר מורכב משחשבתי, אבל השקעתי. רציתי להחזיר להם ולי את הזמן האבוד".

משנפטר סבה מצד אביה הגיעה ללוויה, אך לא הזדהתה. בשבעה, כשלא הציג אותה כבתו בפני המשפחה ושאר המנחמים, הרגישה שאינה יכולה לשאת עוד את הניכור. "יצאתי משם והחלטתי שאני מפסיקה לחלום על קשר נורמלי איתו. כשנה אחר כך התנתק גם הקשר עם סבתא. הייתי כבר שחקנית בגשר והתפרסמה עליי כתבה שסימנה אותי כהבטחה גדולה, ובה סופר הסיפור שלי. סבתא לא אהבה את זה, אף שלא הסגרתי את זהותו של אבא שלי. היא בחרה צד וגם לא הגיעה לחתונה שלי, שהתקיימה זמן קצר אחר כך. היחידים במשפחה שיש לי איתם קשר הם בני הדודים שלי".

ומה את מרגישה לגבי זה היום?

"כיום אני חושבת על אבא שלי ממקום יותר מכיל ובפחות כעס, כי מאוד מעייף לאגור אנרגיה של כעס בנשמה. ברור שהסיפור הזה יהיה איתי עד יומי האחרון, אבל בשלב מסוים הבנתי שזה מה שיש. זה מה שהוא מסוגל. כנראה אין לו כישורים רגשיים להיות אבא. היום זה פחות קשור אליי, וגם גיליתי שעשיתי מסע כדי למצוא משפחה, ובסופו הבנתי שיש לי משפחה שתמיד הייתה שם בשבילי. אבל זה סיבוב שהייתי צריכה לעשות".

רעל לנשמה

אנחנו נפגשות בדירה התל־אביבית הנעימה שבה מתגוררים קארין סרויה עם בעלה יקי, פסיכולוג קליני במקצועו, וכלבתם ללה. מאז חתונתם, לפני חמש שנים, הם מנהלים בית טבעוני ("בחוץ אני עדיין חוטאת פה ושם בחביתה").

בימים אלה היא מופיעה, כאמור, ב"במנהרה", שכתב רועי חן (על פי התסריט של "שטח הפקר") וביים עירד רובינשטיין, הצגה שזכתה לשבחי הביקורת. "אני מגלמת את קרנית בר־סלע, מנחת תוכנית בוקר מצליחה, שעל פניו נראה כי העניין הפוליטי ממנה והלאה, ואיכשהו נופלת עליה המשימה לסקר את האירוע החדשותי

המטורף שקורה באותו יום: שני חיילים שלנו ושני לוחמים פלסטינים תקועים יחד במנהרה ששני פתחיה קרסו. דווקא בגלל שהיא לא משופשפת בז'אנר החדשותי ולא מודעת למה מותר ומה אסור לשאול ולהגיד, היא מצליחה להוציא סקופים".

איך בנית את הדמות?

"ארבעה חודשים, כל יום, צפיתי בתוכניות בוקר בטלוויזיה. יש לי כמויות אדירות של אינפורמציה לא שימושית בראש", היא צוחקת.

בעוד כמה חודשים אמורה לעלות בערוץ 1 סדרת הדוקו־דרמה המדוברת "רוז". סרויה מגלמת בה את מארי פיזם, אמה של רוז, שנרצחה בגיל ארבע וחצי וגופתה התגלתה בתוך מזוודה בנחל הירקון. פיזם ובן זוגה, רוני רון, סבה של רוז, הורשעו ברצח ונדונו למאסר עולם.

סדרה תיעודית על הפרשת המזוויעה שהסעירה את המדינה נאסרה לשידור על ידי בית המשפט, ואז הוחלט לשחזר את האירועים בסדרת דוקו־דרמה של שישה פרקים, שבה שחקנים מגלמים את משתתפי הפרשה.

"כשהסוכנת שלי, זוהר יעקובסון, הודיעה לי שזומנתי לאודישן, לא היה לי בדל מידע על מארי פיזם ולא הבנתי עד כמה אנחנו דומות, עד שקיבלתי מהמלהקת אורית אזולאי תמונות שלה. ביקשתי מהספר שלי שיספר אותי בדיוק כמוה ושיננתי קטע מהחקירה שלה שמצאתי בגוגל, כדי לסגל לעצמי את המבטא שלה", משחזרת סרויה. "מצחיק, אבל בשנה האחרונה, הרבה לפני שחשבתי על התפקיד, התחלתי ללמוד צרפתית, שפה שדיברתי בילדותי והיא שפת האם שלה. כאילו זימנתי את התפקיד. לאודישן התלבשתי כמוה ואמרתי לעצמי: 'התפקיד שלי'".

נראה שגם הבמאי המוערך דרור מורה ("שומרי הסף") חשב כך. הדוקו־דרמה היא שחזור של החקירות שעברו רון ופיזם במשך 40 יום, ובין החקירות משולבים ראיונות עם הנוגעים בדבר, שאינם שחקנים: חוקרים, עורכת הדין של פיזם ועוד.

מארי פיזם ורוז ז"ל(צילום: מתוך אלבום פרטי)

איך את מתייחסת למארי פיזם? יכולת להזדהות איתה?

"להזדהות זו מילה גדולה. כשניגשתי לעבוד עליה ניסיתי להבין את ההיגיון הפנימי שלה. הרי כמעט אף אחד לא מסתובב בעולם ואומר על עצמו: 'אני פושע נתעב', גם רוצחים מסוכנים ביותר מסבירים לעצמם את הנושא בהיגיון פנימי. הייתי חייבת להבין את הפתולוגיה של האישה הזו".

והבנת?

"הבנתי מה שהיא הבינה. ברור שנקודת המוצא שלי

הייתה שהיא עשתה פשע נתעב והיא משלמת עליו מחיר. אבל בשלב מוקדם הבנתי שאם אני נותנת לה לגור בתוכי שלושה חודשים - שזה הזמן שלקחו החזרות והצילומים - אני חייבת לשחרר את המבט החיצוני שלי עליה, שאומר: 'היא עשתה מעשה בלתי נסלח'. אני הצינור שמביא אותה לצופה, וכדי להביא אותה באופן המדויק ביותר היא חייבת לעבור אצלי כמה שפחות פילטרים כמו מבט חיצוני, שיפוטיות, ביקורתיות, אפילו פרשנות".

איך את מסכמת את העבודה על הדמות המורכבת הזו?

"זו הייתה ממש רכבת הרים, הכי נהדרת והכי מפחידה שהייתי בה עד כה בקריירה. כשחקנית, אני רגילה לקבל תסריט ודמות, לעבות את מה שניתן לי ולבנות לה עולם. כאן המצב הפוך: יש לי תמונה וסאונד ואישה חיה ונושמת, שבמקרה שלה - המציאות עולה על כל דמיון. כי אם מישהו היה מנסה לכתוב דמות כזו, אף אחד לא היה מאמין שהיא אמיתית".

מה מיוחד בדמות האמיתית שלה?

"מדובר באישה־ילדה, מלאך־שטן, בולדוזר בדמות נסיכה צרפתייה. הרגשתי שאני שונאת ואוהבת אותה באותה נשימה. כשרואים אותה, קשה להבין שעשתה כזה דבר".

במהלך הצילומים שקלת לפגוש אותה?

"באיזשהו שלב מפגש איתה עלה כאופציה, אבל הרגשתי שזו תהיה טעות לפגוש אותה במהלך הצילומים. לצורך התפקיד הרי התחקיתי אחר מארי בת ה־23 במהלך 40 ימי החקירה. הרגשתי שפגישה איתה, שמונה שנים אחרי, תזיק לי בבניית הדמות. רציתי לבוא לצילומים מנקודת מוצא נקייה, בלי לדעת מה קרה לגיבורה 'אחרי שנגמר הסרט'".

ומאז סיום הצילומים, באוגוסט 2016, הצלחת להשתחרר ממארי פיזם?

"אקדים ואומר שזה כאילו הרעיל לי את הנשמה. ימי הצילום התחילו השכם בבוקר והסתיימו מאוחר בערב והייתי מבלה עוד שעות עם ההקלטות אל תוך הלילה. היא ממש גרה כאן, איתנו. עם זאת, דווקא בתקופת החזרות והצילומים הייתי מלאה סיפוק ושמחה. הרגשתי סוג של שליחות, לספר את הסיפור של רוז ואולי להעלות מודעות לילדים בסיכון. ברגע שזה נגמר, למרות שנכנסתי מהר לחזרות ולצילומים אחרים, הייתה לי תקופה לא פשוטה ופרידה מאוד קשה מהפרויקט. היה ממש צריך לקרוע אותו ממני. וכאן נכנס המזל הגדול, שהתחתנתי עם פסיכולוג. יקי, שעזר לי לנתח את מארי פיזם מבחינה פסיכולוגית ולהבין אותה, גם עזר לי להשתחרר ממנה".