הכל התחיל לפני ארבעה חודשים. אני שותה קפה שחור, כי מישהו אמר לי פעם שזה עוזר לשרוף שומנים במהלך האימון, ובעיקר אני מנסה לדחוק את ההכרה שבעוד כמה דקות אמצא את עצמי לראשונה רצה בפארק. זה מפחיד אותי, זה משתק אותי, זה מעלה בי זיכרונות מריצות 2,000 מטר בתיכון, עם הבעירה האיומה הזאת בסרעפת והתחושה שאני לאה ומגושמת וסובלת מאוד.
אין לי מושג מה ההסבר לכך, שכשראיתי בפייסבוק פוסט של המאמנת מיכל ווייסנברג על קבוצת ריצה שנפתחת, שאלתי בהיסוס את ליאת, החברה הכי טובה שלי, אם בא לה שנלך על זה, ולדאבוני היא הסכימה מיד. ועכשיו אני פה, תחובה לתוך איזה טייץ שהצלחתי לאתר בארון, נועלת את הניו באלאנס שממתינות לרגע הזה בערך מיום רכישתן כחצי שנה קודם לכן. ותכף זה קורה, תכף אני רצה. למה, למען השם?
>> מיכל ווייסנברג רצה עם גידול סרטני במוח, למרות התנגדות הרופאים
אז בשנה האחרונה קרו כמה דברים: 1. ירדתי הרבה במשקל והבנתי שזה לא מספיק. 2. הצטרפתי למגזין "מנטה" והתחלתי לפגוש על בסיס יומיומי אנשים שהם אולטרה מרתוניסטים, בעוד שהפרשנות שלי למרתון היא המון פרקים ברצף של "האישה הטובה". 3. הגוף שלי התחיל לחרוק: שפעות וצינונים תכופים, מיחושים וכאבים אקראיים ועייפות תמידית, בלתי נסבלת.
בנוסף, נשלחתי על ידי עורכת "מנטה" לאימון קיקבוקס עם המאמן נדב מאירסון. למרות המונולוג הארוך שלי על מצבי הגופני המביך, נדב פלט בסוף האימון שלנו: "את דווקא מאוד חזקה". ובעיקר נדהמתי מתחושת ההישגיות שהאימון הזה העניק לי, והחלטתי שדי, אני בוחרת לעשות כושר.
את סוף אימון הריצה הראשון לא אשכח לעולם: המאמנת עשתה לנו שילוב בין ריצה להליכה ונדהמתי מכך שהצלחתי לרוץ דקה שלמה ברצף. דקה שלמה! ואז גם גירדתי לפחות שלוש שכיבות סמיכה ואיזה עשר שניות של פלאנק. וואלה, מי אולטרה מרתוניסטית עכשיו, אה?
חודש אחרי אימון הריצה הראשון שלי, אני בפרוספקט פארק בברוקלין - פיסת האדמה היפה ביותר שראיתי זה שנים בגוש הבטון המכונה ניו יורק. אין סיכוי שהייתי מתייצבת כאן בשבע בבוקר בקור של שלוש מעלות לולא הריצה. יש כאן אגם מרהיב, אווזים קטנים, עצים ירוקים ושלג שנערם ונגרף לשולי השביל כדי שעוד מטורללים יוכלו לעשות את הכושר הזה שלהם פה. אני מרשה לעצמי להשתאות מהפלא הזה - אני לא מתכוונת לטבע אלא לעובדה שאני, חגית גינזבורג, בטטה מוכרת לרשויות, רצה כאן בפארק.
חזרתי מניו יורק חולה, ובכל יום שעבר יכולתי להרגיש את הריצה חומקת ממני. בשבועות שבהם הצלחתי לרוץ שלוש פעמים בשבוע הרגשתי שזה נעשה מעט קל יותר. כשאני כותבת "קל", אני מתכוונת שזה לא הרגיש כאילו בכל רגע ניידת של טיפול נמרץ תגיע לאסוף אותי. ואז ההפסקה הזאת שנכפתה עלי והחשש ממה שהיא תביא איתה.
הריצה קשה לי פחות או יותר מהדקה הראשונה. כשאת מתחילה אימון ריצה, ניתנות לך 60 שניות של חסד שבמהלכן את אומרת לעצמך: "אה, אוקיי, זה לא כל כך נורא, זה אפילו די כיף. הנה, אני עושה את זה. קלללל!". בתום ה־60 שניות האלה התחושות בגוף מתחלפות לקריאות "מיידיי! מיידיי! לנטוש את כל העמדות! הסוף קרב!". אחרי 20 דקות בערך של ריצה מתונה את מקבלת עוד 30 שניות של הקלה מסוימת, ואת אומרת לעצמך: "נו, בסדר, הקושי חלף, זה ממש בסדר לי ככה", ובסופן את שוב מרגישה כאילו מישהו כלא אותך בתוך מתקן אידוי מערוץ הקניות, בלי אוויר ועם לחץ דחוס תמידי בכל מקום בגוף.
בסוף זה איכשהו נגמר ואת גאה נורא בגוף שלך ובעצמך על כך ששרדתם את זה ומקווה שבפעם הבאה זה יהיה קל קצת יותר.
אני עוצרת להסתכל על הפער הבלתי נתפס בין הביצועים שלי בהתחלה למה שאני מסוגלת לעשות אחרי פחות מחודשיים. כשהתחלתי לא יכולתי לרוץ יותר מדקה אחת רצוף. היום אני רצה שישה ק"מ בקצב של כ־7.5 דקות לקילומטר. בהתחלה בקושי הצלחתי לגלח חמישה סקווטים, וכל השרירים בגוף שלי רעדו כשניסיתי לעשות שכיבות סמיכה או כפיפות בטן. היום אני מבצעת שלושה סטים של 15 חזרות ואפילו לא מתעלפת בסוף. אם השיפור משמעותי כל כך בזמן קצר כל כך, מי יודע מה יהיה בעוד חודשיים נוספים? בדיוק הרגע להציע חברות בפייסבוק ליוסיין בולט.
1 בפברואר 2017: אוקיי, אני חוזרת לרוץ. הג'ט לג עבר, המחלה עברה, ועכשיו הזמן לטפס שוב על הסוס. אני בוחרת בפארק הלאומי ברמת גן, מתחמשת בבגדי האימון החדשים שרכשתי בניו יורק ומתחילה את הריצה. מחליטה שהחימום שלי יהיה הליכה מהירה של שבע דקות, אבל אחרי ארבע אני משתעממת. הגוף שלי מתגעגע לריצה, הוא רוצה להרגיש קצת מהירות, אז אני נותנת לו. טעות מספר אחת.
הכאבים איומים ואני מבינה שמשהו ממש לא בסדר. בדקה ה־40 אני עוצרת. אני חוזרת הביתה וכשאני מטפסת במדרגות הברכיים כואבות מאוד. אני נשכבת על הספה ומניחה שקיות של ירקות קפואים על שתי הברכיים. "זה יעבור", אני אומרת לעצמי. אבל אני יודעת שלא. משהו קרה.
הברכיים כאבו במשך כמה ימים. הבנתי שאצטרך לנוח והמתנתי שבוע. ופתאום אני נתקפת חרדה איומה, זהה בעוצמתה למה שהרגשתי לפני האימון הראשון. אני רוצה למצוא את כל הסיבות ההגיוניות למה לא להגיע גם הפעם: מה אם יהיה לי קר? אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות שוב חולה. ומה אם יהיה לי קשה? למה אני צריכה לסבול, בעצם ובשביל מה? למה אני לא יכולה לקבל את עצמי כמו שאני, רופסת, עגלגלה ובכושר שיא של חרדון בא בימים? ומה שהכי מפחיד אותי - מה אם הברכיים שוב יכאבו לי? בעיקר ברך ימין, שהדי הכאב עדיין מבעבעים בה גם כשאני סתם רובצת על הספה.
זה שוב הקרב המנטלי הזה שאני מוכרחה לנהל ביני לבין עצמי שנייה לפני היציאה לאימון. וזה הקושי האמיתי בריצה - לא האימון עצמו, לא הרגעים האלה שבהם הרגליים שלך בוערות והנשימה מתקצרת. הקושי האמיתי הוא הישות הזאת שמונחת לך על הצוואר ושמה הראש שלך. הוא, הוא זה שאת צריכה לנצח באמת. הדיאלוגים שלנו נשמעים בערך ככה:
ראש: "ריצה? באמת?"
אני: "כן, באמת".
ראש: "אוקיי, אבל למה לא להסתפק נניח בשלושה ק"מ?"
אני: "כי הרעיון הוא לרוץ מקצה של 10 ק"מ במרתון".
ראש: "אבל למה? זה סתם קשה. מספיק קשה לך בחיים גם ככה".
אני: "כי ככה החלטתי וזהו".
ראש: "אבל תראי, יש מרתון של כל העונות של 'גירלז!'".
וככה זה נמשך עד הרגע האחרון של האימון, כשהגוף כולו מפורק לחתיכות קטנטנות שטיפות של זיעה מדביקות אותן זו לזו. כשזה נגמר, הראש סוף כל סוף מוכן להרפות ולרגעים מסוימים מודה: "בואי'נה, זה לא רע, הריצה הזאת שלך. די שמח לי פה למעלה". אבל עד האימון הבא הוא כבר שוכח.
מגיעה לאימון, עושה חימום, מתחילה לרוץ, ואחרי קילומטר וחצי הברכיים שוב כואבות. המאמנת שולחת אותי הביתה, ואני צועדת את הדרך חזרה בתחושת תבוסה איומה. למה הגוף שלי בוגד בי ככה?
תכננתי לרוץ מקצה של 10 ק"מ במרתון ת"א. בדרך לאוטו אני מבינה שככל הנראה לא אוכל לרוץ גם חמישה ק"מ. אחרי כמה ימים אני מנסה שוב - ושוב, הברכיים כואבות. אין ברירה אלא להקשיב לגוף ולהפסיק לרוץ. התור לאורתופד רק לעוד חודש ובינתיים אסור לרוץ. מרגישה כאילו הכרתי את החברה הכי טובה החדשה שלי, ואז הפרידו בינינו.
חברה שולחת לי לינק למרוץ הנשים Life Run שיתקיים ב־5 באפריל וכותבת לי: "אולי תנסי שוב?". המחשבה להתחיל מחדש שוטפת אותי בייאוש, ואני רוצה לענות לה שלא, אני מוותרת על ריצה. אבל אז אני נתקלת בציטוט של הסופרת מרי אן רדמאצ'ר, שלמרבה האירוניה תלוי לי כמגנט על המקרר כבר שלוש שנים: "אומץ הוא לא תמיד שאגה. לפעמים אומץ הוא הקול הקטן הזה בסוף היום שאומר: 'אני אנסה שוב מחר'".
איפור ושיער: שמעון שושן במוצרי B Cosmic, יוסי ביטון /// ע. צלם: עידן מלכה /// בגדים ונעליים: ניו באלאנס
___________________________________________________
סמני V
עשרת אלפים נשים צפויות להשתתף ב-5.4 במרוץ Life Run ולגייס כספים למרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית. ומה איתך?
סופר פארם מקיימת את Life Run, מרוץ הנשים של תל אביב, זו השנה השנייה בשיתוף עם עיריית תל אביב. זהו אחד המרוצים הגדולים בישראל: ב־2016 התייצבו 7,000 נשים על קו הזינוק, והשנה צפויות להירשם כ־10,000 נשים שירוצו במקצים של 4, 8 ו־12 ק"מ לאורך הטיילת של תל אביב.
"Life Run הוא אחווה נשית במיטבה, והייחוד שלו הוא בחוויה שאין דומה לה", מסבירה גלי ברגר, דוברת ומנהלת תוכן בסופר פארם. "המרוץ מיועד לנשים שרצות דרך קבע, אך חשוב לא פחות - מהווה הזדמנות לנשים שרק מתחילות את דרכן בעולם הריצה לרוץ בסביבה בטוחה ומאפשרת. למשתתפות מובטחת אווירה אנרגטית נשית ועוצמתית עם המון הפתעות ביום המרוץ עצמו וגם תיק פינוקים שווה במיוחד".
המרוץ השנה ישולב עם ההתרמה השנתית שמקיימת רשת סופר פארם למען מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בסניפים. כל מי שמתאמנת למרוץ מוזמנת להעלות לרשתות החברתיות צילום של מפת הריצה שלה שבה נוצרה הצורה של האות V, סמל לניצחון נשי, לתייג Liferun, ורשת סופר פארם תתרום 10 שקלים בשמה לנפגעות תקיפה מינית. כאן, אגב, מותרת גם הכניסה לגברים. פרטים נוספים על הפעילות וסרטון הסבר ניתן למצוא בדף הפייסבוק ובערוץ היוטיוב של סופר פארם.
מרוץ Life Run
נמל תל אביב
5.4.17
לפרטים והרשמה: www.life-run.co.il
