אנה לוקצקי מציגה: כשאת אומרת "נשים אמיתיות", למה את מתכוונת?
הזמנו את ה-גבר-גבר של Xnet אופנה לצפות איתנו בקולקציה של המעצבת שפתחה את שורות הדוגמנות לנשים בכל המידות, והלבישה אותן בבגדים שרואים בכל רחוב
כגבר סטרייט בתחום האופנה אני מרגיש לפעמים כמזלג בעולם של מרק. אני מתקשה לנתק, כנראה, את המבט האופנתי הנדרש מהמבט הבבוני הפרטי שלי. בדיוק כמו הדיכוטומיה שמלווה אותי כאבא-של-בנות וכמי שפוסל דוגמניות באודישן על בסיס קרסוליים עבים. "רודנות היופי האופנתית היא פשע נגד האנושות" ו"אין כזה דבר רזה מדי", הם שני משפטים שמתקוטטים בתוכי על בסיס יומי.
קטגוריית הפלאס-סייז, כלומר דוגמניות במידות שלא מוכרים בקסטרו, נחשבת למוקצה בעולם האופנה. התעשייה, ברובה, מבקשת לשלוח למסע על קרחון את כל מי שטעה ונולד שחור, מכוער, שמן, או סתם הזדקן. לכן מבחינתי, להעלות למסלול ייצוגים שמבקשים להכיל גם את מי שלא עומדת בתקן בר רפאלי, זה לא סתם בסדר גמור, זה נפלא!
ההקדמה הזו נועדה להבהיר שני דברים: אני באמת חושב שיופי מגיע בכל צבע וגודל, ואני מעדיף לראות דוגמניות מקצועיות על מסלולי התצוגות, כן, בדיוק אלה שאתם שונאים לאהוב – דקות וגבוהות וצעירות. הנה, אמרתי את זה. תקראו לזה "מוסר כפול", ואני איאלץ אסכים אתכם.
ואם כבר אני יורה בתוך הנגמ"ש, אז הנה עוד דבר – מבחינתי, דוגמנות היא מקצוע שמחייב כישורים מסוימים ונתונים פיזיים מסוימים מאוד. לא כל "אחד מהרחוב" הוא דוגמן, גם לא אם נענית לצו קריאה בעמוד פייסבוק. ממש כמו שלמגרש הכדורגל לא מעלים שחקני כדורסל וקופצים לגובה.
בדיוק כאן, בצומת הזה, אני ואנה לוקצקי נפגשים, כלומר נתקלים זה בראשו של זה.
לוקצקי הגדירה את התצוגה שלה בשבוע האופנה כתצוגה של "נשים אמיתיות". לפעמים "אמיתיות" הן סתם תירוץ לקמצנות (לדוגמניות, בניגוד לאמיתיות, משלמים יותר), לפעמים זו עוד דרך להתחנף לאוזניים פוליטיקלי-קורקטיות, גם אם על הדרך אנחנו מגדירים את כל הנשים הרזות והצעירות כזיוף. כך או כך, אנחנו יודעים בדיוק למי קראתם אמיתיות, אבל אנחנו לא נגיד את זה. כי "קראת לי שמנה?!" הוא העלבון הסופי והמוחלט שממנו לא נקום.
כשאנחנו מכבסים את המושג הזה אנחנו מנציחים את עלבונו, כי אי אפשר לדבר על קבלה עצמית, או על מודלים אלטרנטיביים של יופי ונשיות, ובאותה נשימה להסתיר ולטשטש אותו בהגדרות מטופשות. הרחבת מושגי היופי המקובל היא חזון ראוי, שלא אמור לשמש מקל לחבוט בו בנשים רזות.
מאחר שאת הנשים הצועדות קוששה לוקצקי מרחבי הפייסבוק בדרך דמוקרטית, הרי שבניגוד לאחיותיהן הדוגמניות המתחזות לנשים - הן משקפות אותנו, הציבור הרחב. והרי כל מה שאנחנו רוצים לראות על מסלול התצוגות הוא בדיוק זה, אותנו. או שבעצם, לא.
כבר יצאתי מהבית, נכנסתי לסקיני, אני יושב על כסא לא נוח אפוף בניחוחות של אנשים שהתבשמו יתר על המידה - אז לפחות תרגשו אותי בעיצובים. בגדים כמו שיש לכולם על אנשים שנראים כמו כולם – צר לי, אבל לא בשביל זה באתי.
"נגישות" ו"שימושיות" הן מילים שאני שמח למצוא על שלט של שירותים ציבוריים, אפילו בכל האתרים החשובים ברשת, אבל על המסלול זה סתם עצוב.
קונספט ה"כמו כולם" הוא בעיניי אחת הרעות החולות של עולם האופנה, בעצם של העולם כולו. בואו נודה – לא שוס פה, החיים שלנו קשים, מזיעים, ולגמרי לא בלונדיניים. אסקפיזם הוא פתרון מספיק טוב עבורי, וגם פילטרים שמתווכים את המציאות עוזרים. אז אם הזמנתם אותי לתצוגה תנו לי פנטזיה שהיא גדולה מהחיים הקטנים, תביאו קצת יופי שידליק פנסים של אור בתוך החושך, בקיצור – תרימו!
בשבוע האחד הזה בשנה, בו אנחנו מתחפשים למלכת בריטניה, למרות שאנחנו בעצם החדרנית, אל תמכרו לנו בגדים שרואים בכל רחוב, בבקשה. תנו לנו לברוח מכאן, לרגע אחד קטן.
לוקצקי מציגה את הקולקציה שלה מול קהל אוהד ענוד זרי פרחים. השמלות שלה עוטפות את הגוף עם הרבה אמפתיה. יש בזה משהו מנחם, בעיקר על רקע מציאות אופנתית שמספקת בגדים שנראים כמי ששונאים את הלובש. מצד שני, החיסרון הבולט של הבגדים בקולקציה, בדומה לחיסרון של מנחמים אחרים, פחמימות למשל, נעוץ בשתי תופעות הלוואי המוכרות – זה משמין, וזה לא מחמיא.
מדובר בבגדים שטרם החליטו אם הם רוצים להסתיר או להבליט. כדרכם של ה"בלתי מחליטים" הם מפסידים מכל הכיוונים. היעדר מחויבות אופנתית הוא באמת לא עניין של משקל או גיל. מדובר בבחירה מסחרית (לגיטימית). רק שעל המסלול היא הופכת למקבילה הסמנטית של "היא בחורה טובה", וכולנו כבר יודעים כמה סקס-אפיל אוצר בתוכו המשפט הזה.
