עוד לפני שעלתה לישראל ב־2012, עבדה פורדס במשך שמונה שנים בפריז כ"מדיה אנליסט" בשאנל. "רציתי לעבוד עבורם מאז גיל חמש", היא משתפת. "כבת מזל מאזניים אני חולת אסתטיקה, והם מספר אחת בזה. זה היה החלום שלי והגשמתי אותו".
כשהגיעה לארץ והחלה לעבוד עבור החברה כאן, היא מספרת, הבינה שמותגי יוקרה נוספים שמגיעים מאירופה זקוקים ליד מכוונת בארץ, וכך נולדה החברה שלה. "אני מציעה למותגי היוקרה שילוב של עין צרפתית ובטן ישראלית, ואני יכולה להבין בשבילם מה קורה פה בארץ המורכבת הזו. יש פה מיקס של כל התרבויות, ואני זו שמבחינה עבורם מי הלקוחות שלהם כאן, איזו פרסומת תהיה נכונה להם ומי שוק ומי שיק מבחינת בלוגרים ועיתונים. למותגים מבחוץ קשה מאוד להבין מה בדיוק קורה בארץ, כי מה ששומעים בעולם על ישראל לא כל כך מסתדר עם זה שאנחנו צרכנים שלהם".
שאנל:
לרדת 40 ק"ג שלוש פעמים
לפורדס יש אולי ג'וב נחשק, אבל סיפור חייה המורכב מעורר הרבה פחות קנאה והרבה יותר אמפתיה. היום, בגיל 34, היא אמא חד הורית ללָאֵל, בת שנתיים וחצי, ומגדלת בדירת הגג שלה גם שלושה כלבים וחתולה. אבל ההתחלה שלה הייתה רחוקה עד מאוד מהעיר הישראלית האפרורית שבה היא גרה היום: היא נולדה ברובע ה־17 היוקרתי בפריז וגדלה עם כפית של זהב בפה, לפחות במובן הכלכלי. היא בת יחידה לאִמה, שגם היא הייתה אשת יחסי ציבור (של המסעדה והמלון של פייר קרדן), וגדלה בביתם של סבה וסבתה מצד אִמה.
סבה היה בין המהנדסים שפיתחו את הקונדום המודרני הראשון. "כשהוא מת מצאתי אצלו בבית את האבטיפוסים הראשונים, קונדום וינטג', והם היו מאוד מאוד משונים ועם עטיפות סופר־קיטשיות. הצרפתים העריכו את ההמצאה שלו והייתה לו פנסיה גדולה עד מותו, בגיל 96. אז היה להם הרבה כסף וכולו הושקע בלימודים שלי. מאוד לחצו עליי ללמוד ולהשיג ציונים מעולים, לא הייתה אופציה אחרת.
"מגיל קטן הייתי מקבלת מכות אם לא הבאתי ציונים טובים. בגיל שנתיים כבר למדתי אנגלית, בגיל 15 כבר הייתה לי בגרות, ואז נשלחתי כל קיץ במשך שלוש שנים לאנגליה כדי לעשות תואר ראשון. בגיל 16 כבר נסעתי ללמוד בארצות הברית, קודם ב'פפרדיין' במליבו ואחר כך ב־UCLA בלוס אנג'לס. יש לי גם מאסטר ב'לאקז'רי מרקטינג' מה'אינסטיטיוט אוף דה מדיה'ס' בפריז".
איך ילדה כל כך צעירה נוסעת לעשות תארים בחו"ל?
"יש כל מיני תוכניות של סטודנטים בינלאומיים, ואותי רשמו לכולן. מגיל גן היו שולחים אותי אחרי הגן לעוד מסגרות לימודיות, פשוט כי לא הייתה לי כל כך משפחה והיה צריך לחפש לי חוגים. קינאתי במשפחות נורמליות שאוכלות ביחד ארוחת ערב. אחרי שעשיתי בגרות, שלחו אותי לעשות כל מיני מבחנים, למדתי איטלקית וספרדית ואנגלית, ומבחינת האוניברסיטאות הייתי מוכנה.
"כמובן שהייתי צעירה מדי ונחשפתי לדברים שלא התאימו לגילי. הייתי עם סטודנטים בני 18 ומעלה. תמיד נראיתי גדולה לגילי, אבל בעצם הייתי ילדה וכולם עשו סביבי סקס, סמים ואלכוהול, כי זה מה שמעניין צעירים בני גילם. זאת הייתה המציאות שלי ומשם גם שאבתי את הבגרות שלי. אני מאמינה שאלוקים ידע מה הוא עושה ולאן הוא רוצה להוביל אותי".
היא גדלה בבית חילוני לחלוטין, אבל כחלק מחיפוש הזהות שלה בחרה ללמוד בסמינר יהודי בפריז. "במשך שש שנים, אחרי העבודה, הלכתי ללמוד תורה. ראיתי הרבה חברים שגדלו איתי בבית הספר ובאו מבתים דתיים שבגיל הנעורים עשו 'ויברח' ועזבו את הדת. אצלי זה היה המסלול ההפוך. גדלתי בלי סממנים דתיים, סבא שלי היה אשכנזי מלבוב וכל המשפחה שלו נספתה בשואה, אבל זה היה הקשר היחיד שלי ליהדות. לאט לאט התקרבתי לדת,
הקשיים בחייה באו לידי ביטוי באופן נוסף: תנודות במשקל. רק לאחרונה, היא מספרת, השילה מעליה 40 ק"ג – זו כבר הפעם השלישית בחייה. "בגיל שמונה כבר שקלתי 60 ק"ג ובגיל 15 כבר הגעתי ל־100 ק"ג, ואז עשיתי דיאטה וירדתי את ה־40 הראשונים. אחרי שמונה שנים במערכת יחסים לא טובה, עליתי את 40 הק"ג בחזרה. ב־2008, אחרי שמונה שנים ורגע לפני החתונה, כשכבר הייתה לי שמלת כלה ודרז'ה עם השמות שלנו, הוא עזב. אז סגרתי את הפה ושוב ירדתי 40 ק"ג. בהריון עם לאל עליתי 36 ק"ג כי הייתי בשמירת הריון ואסור היה לי לצאת מהמיטה".
"בישראל דוחפים אִמהות לא לעבוד"
ב־2012, כאמור, עלתה לארץ. כאן הכירה את אבי בִתה, אבל זמן קצר אחרי הלידה מערכת היחסים איתו הסתיימה, ופורדס מגדלת את בִתה לבד, בלי קרובי משפחה שיכולים לסייע. "לא ישנתי לילה שלם מאז שלאל נולדה ואני עובדת בלי הפסקה, אבל יש לי כוחות. גם בשישי אני עובדת, כי זה יום שעובדים בו בפריז, ובראשון, כששם נחים, אני עובדת פה עם התקשורת הישראלית. לטעמי בישראל דוחפים אִמהות לא לעבוד. כי אם את צריכה, כמו גבר, לעבוד עד שבע בערב, זה אומר שאת צריכה לשלם על המון מסגרות מחוץ לחוק חינוך חובה חינם. את צריכה צהרון פרטי ואז בייביסיטר. בצרפת הילדים בבית הספר עד ארבע וחצי, חינם, ומארבע וחצי עד שבע יש צהרון, ויש גם הרבה יותר ימי חופש להורים. אני לא לקחתי יום חופש כבר שלוש שנים, אפילו לטבריה לא נסעתי.
פושון:
"אין לי משפחה מלבד הילדה שלי והחיות שלי ואִמי שגרה בפריז. האבא האמיתי שלי זה הקדוש ברוך הוא, אבל אני לא מרגישה פה לבד. התקשורת עם האנשים פה שונה מאוד. בפריז אף קופאית לא תגיד לך 'בואי נשמה, יש מבצע שניים במחיר אחד, לכי תביאי עוד אחד, אני מעבירה ומחכה לך'. זה לא יקרה. גם האיש מאחורייך בתור לא ישאל אם את עם אוטו ואם את צריכה טרמפ לרחוב הרצל, ואם יהיה חסר לי שקל בחשבון לא יעוטו עליי ארבעה אנשים ויציעו לי לשלם.
"זה מאוד שונה פה. עברתי 12 דירות בחמש השנים שלי פה בארץ, אבל אני לא מצטערת לרגע. אני מרגישה הרבה יותר בטוחה פה כאישה יהודייה ואמא יהודייה. עברתי מלהיות 'מיסיס פורדס' ל'כפרה', 'חיים שלי' ו'נשמה'. בשביל מישהי כמוני, שהייתה לבד כל החיים, זה הרבה".
למה את בכל זאת מתגעגעת בפריז?
"לסוכריות 'אריבו' כשרות! שמישהו יביא לי חבילה ואני לא צריכה יותר כלום".
כצרפתייה שגרה בארץ ועובדת בתעשיית הטיפוח, אילו הבדלים את מזהה בין הנשים הישראליות לאחיותיהן הצרפתיות?
"קודם כל, בישראל גבות זה כמו דת. זו ממש תשוקה – קודם גבות ואחר כך כל השאר. בפריז אין את הקטע הזה. ישראליות אוהבות גבות מאוד רחבות ומאוד כהות. כמו שפם על המצח. בצרפת הולכים עם בהיר וטבעי ולא נהוג לעשות איפור קבוע בגבות או לצבוע אותן.
"גם ציפורניים זה משהו מאוד חשוב בישראל וכולן עושות מזה עניין. בבן יהודה כל חנות שנייה היא חנות מניקור. בכלל, אצל הישראליות אימוץ הטרנדים הרבה יותר בולט: הקעקועים, השיער הצבעוני – הכל יותר חזק בגלל שהחיים כאן יותר חזקים, וחיים עד הסוף. בפריז רק אם את בתחומים קריאטיביים את תרשי לעצמך קעקוע. פה לכולן יש. בכלל, בפריז את מתלבשת לפי המעמד וההשכלה שלך, ופה את הולכת יותר עם האישיות שלך ולא לפי החינוך או איפה את גרה. הכל מאוד שונה".
