בן המהגרים מהפיליפינים רוצה לעודד בני נוער ישראלים לעשות שנת שירות

כשנועה סאורה (17) מסתובב בשכונת מגוריו המוזנחת בדרום ת"א, אין בו פחד: הוא רואה את המוסדות שבהם התחנך, נזכר במדריכים שעזרו לו וחש צורך לומר תודה

סהר אלמוג

|

15.03.17 | 02:33

נועה סאורה בגן השעשועים בשכונת גני שפירא. "להורים שלי היו מעבידים טובים, שתמיד עזרו לנו והיו בצד שלנו" (צילום: שאול גולן)
נועה סאורה בגן השעשועים בשכונת גני שפירא. "להורים שלי היו מעבידים טובים, שתמיד עזרו לנו והיו בצד שלנו" (צילום: שאול גולן)

מהגרי העבודה וילדיהם שגרים בדרום תל אביב חיים בתנאים קשים: הבתים מוזנחים, הומלסים ונרקומנים מסתובבים ברחובות, יש תחושה לא נעימה שמדובר בחצר האחורית של החברה. נועה סאורה בן ה-17 מהווה דמות יוצאת דופן על הרקע הזה. גם הוא גר ליד התחנה המרכזית הישנה ונתקל בחסרי בית ובמכורים לסמים, אבל כשהוא מטייל סביב רחוב צ'לנוב שבו הוא גר, אין בו שום תחושת פחד, לדבריו: האזור הזה, הוא אומר, זרוע בעיניו נקודות אור - רצף של מסגרות חינוך בלתי פורמליות שמנוהלות על ידי מתנדבים בשנת שירות (ש"ש). סאורה שהה בהן 12 שנה, ועכשיו בכוונתו להחזיר טובה ולסגור מעגל: הוא כבר התקבל לשנת שירות, שאותה יתחיל בסתיו הקרוב, ובמקביל, פתח קמפיין בפייסבוק בשם "זה לא רק שנת שירות", שמבקש לעודד בני נוער להצטרף לפרויקט.

 

>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים החמים

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

"המסגרות האלה הן חלק מהחיים שלי", אומר סאורה. "מאז כיתה א' למדתי בבקרים בבתי ספר, ובשעות אחר הצהריים הייתי חניך במוסדות שנמצאים בשכונה שלי. כשאני עובר ביניהם היום, אני קולט כמה משמעותית הייתה הדרך שעברתי".

 

מהי שנת שירות? צפו:

 

 

ברמת אביב זה לא קורה

 

סאורה נולד בישראל להורים שהגיעו מהפיליפינים כדי לעזור כלכלית לבני המשפחה שנשארו שם. כאן נולד גם אחיו הקטן, תלמיד כיתה ח'. "אמא ואבא שלי מנקים בתים", הוא אומר, "וכשהייתי קטן, הייתי הולך איתם לעבודה. הם עבדו קשה, אבל כל השנים היו להם מעבידים טובים, שתמיד עזרו לנו והיו בצד שלנו, כך שיש לי זיכרונות טובים מהם".

 

זיכרונות פחות טובים יש לו ממשטרת ההגירה. "בכל פעם ששוטר הגיע אלינו הביתה ודפק בדלת, היינו מחביאים את דודה שלי", הוא נזכר. "זה הרגיש כאילו צדים אותנו".

 

"פעם הסתובבתי בתחנה המרכזית עם אחת המדריכות שלי, וראינו נרקומן שמזריק לעצמו. היא אמרה לי: 'עצוב שזו המציאות שאתם חיים בה'. עניתי לה: 'כבר התרגלנו'"

המקום הראשון שסאורה זוכר לטובה הוא בית הנוער קדימה-קסירר שברחוב וולפסון, שכל חניכיו הם ילדים של מהגרי עבודה שגרים בשכונה. "הייתי בא לשם מכיתה א' עד כיתה ה' אחרי בית הספר, אוכל ארוחת צהריים, עושה שיעורי בית ומשתתף בפעילויות ובחוגים", הוא מספר. "כל המדריכים היו בשנת שירות או בנות בשירות לאומי, והם הפכו את המקום לבית השני שלנו".

 

כשסאורה חולף על פני משרדה של המנהלת, הוא נעצר ומחייך בהתרגשות. "את היית מדריכה כאן כשהייתי בכיתה א', נכון?" הוא שואל את גלי וילר, מנהלת המקום. וילר מזהה מיד את החניך לשעבר. "כן", היא אומרת. "גם יש לי חוברת מאותה שנה". מהמדף העליון שבחדרה היא שולפת ספר מחזור מ-2006, וסאורה מוצא בו את עצמו.

 

בכיתה ו' עבר לבית נוער שפירא, וכשאנחנו מגיעים אליו, הוא מגלה שהמקום לא השתנה יותר מדי: אותה תחושה חמימה, אותו הרכב חניכים שכולל ילדי עובדים זרים לצד ילדים ממשפחות בוכריות ותיקות. אבל מחוץ לבניין ניכר שינוי של ממש: תושבי שכונת גני שפירא החדשה מבלים עם ילדיהם בגן השעשועים, יש אולם ספורט חדש, והאווירה הכללית משדרת נינוחות וביטחון.

 

"יש הרבה יתרונות בשכונה הזו, והבולט שבהם הוא תחושת הקהילה", אומר סאורה. "השכונה הזו היא בית להרבה אוכלוסיות. החיסרון הוא שדרום תל אביב הוא פריפריה מבחינה כלכלית וחברתית, וזה מתבטא בין השאר בביוב שעולה ברחובות כל חורף. ברמת אביב זה לא קורה. פעם הסתובבתי בתחנה המרכזית עם אחת המדריכות שלי, וראינו נרקומן שמזריק לעצמו. היא אמרה לי: 'עצוב שזו המציאות שאתם חיים בה'. עניתי לה: 'כבר התרגלנו'".

 

מתוך ספר המחזור, 2006. "רוצה להיות חייל" (צילום: סהר אלמוג)
    מתוך ספר המחזור, 2006. "רוצה להיות חייל"

     

    אני ההישג שלכם

     

    אחרי עשר שנים בבתי נוער הרגיש סאורה שהגיע הזמן לשינוי, והצטרף לצופים. "שבט צופי איתן נמצא ממש ליד בית שפירא", הוא מספר, "והרבה חברים שלי היו חניכים שם מגיל צעיר. כשהגעתי לכיתה י', ראיתי שהם כבר מדריכים, מעבירים פעולות, אז רציתי גם".

     

    כיום הוא צופה גאה, במקביל להיותו תלמיד י"ב בבית הספר ביאליק-רוגוזין, ואת שנת השירות שלו יעביר במסגרת התנועה. "הייתי מדריך של בנות בכיתה ה' וראש גדוד של כיתה ג', והיום אני מרכז צעיר של מפעלים והדרכה. דרך הפעילות בצופים קיבלתי יכולת מנהיגות, שקודם תמיד הייתי מתחמק ממנה: הייתי הולך אחרי אחרים וממלא הוראות. בצופים נתנו לי במה וגרמו לי להבין שלא רק אני יכול להנהיג, אלא כל הילדים שסביבי".

     

    "שנת שירות זה לא סתם. המדריכים גרמו לי להרגיש שיש לי מקום בטוח, שהם מאמינים בי ואוהבים אותי. כל ילד עובר קשיים, והוא לא צריך להתמודד איתם לבד. השין-שין תמיד עזר"

    דרך הפעילות בצופים הוא גם זכה להכיר את הארץ. כמי שכמעט לא יוצא מדרום תל אביב, הטיולים והמחנות היו שינוי מרענן עבורו. "טיול חנוכה בשנה שעברה שינה לי את העולם. לפני כן הייתי אאוטסיידר, לא חיפשתי להתחבר לאנשים, ואז הביאו אותי למדבר, רחוק מהכל, והעבירו פעילות שהמסר שלה היה: 'אל תתמודד לבד. יש לך חברים, ויש לך גם אותנו'".

     

    יש לו הערכה רבה לחניכי שנת השירות (שין-שינים) ששימשו כמדריכים שלו בבתי הנוער. הוא אמנם נחשף אליהם מאז כיתה א', אבל לאחרונה התחיל להסתכל עליהם אחרת. "פתאום הבנתי ששנת שירות זה לא סתם: האנשים האלה מקדישים שנה מחייהם והופכים למשפחה השנייה שלך. המדריכים גרמו לי להרגיש שיש לי מקום בטוח, שהם מאמינים בי ואוהבים אותי. כל ילד עובר קשיים, והוא לא צריך להתמודד איתם לבד. השין-שין תמיד עזר, ורק כשאתה מתבגר אתה מבין כמה הוא משמעותי".

     

    מה היית רוצה לומר לשין-שינים שתמכו בך לאורך השנים?

    "הייתי רוצה לומר להם תודה. אני אומר להם: הייתם משמעותיים בשבילי ברמה הכי גבוהה שיש. אם הגעתם לשנת שירות כדי לשנות למישהו את החיים - איתי הצלחתם. אתם יכולים לראות בי את ההישג שלכם. עכשיו אני עושה שנת שירות כי אני רוצה להיות משמעותי בשביל מישהו אחר כמו שאתם הייתם בשבילי". 

     

    _____________________________________________________

     

    "הייתי מתחתן עם ישראלית". הקליקו על התמונה:

     

    "התקשרו אליי מ'האח הגדול' ושאלו אם אני רוצה להשתתף". הקליקו על התמונה (צילום: צביקה טישלר)
    "התקשרו אליי מ'האח הגדול' ושאלו אם אני רוצה להשתתף". הקליקו על התמונה (צילום: צביקה טישלר)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד