רק משמורת משותפת: "הגירושים הם הזדמנות לקידום הקריירה שלך"

בתקופת הנישואים נשים רבות עוצרות את התפתחותן האישית והמקצועית לטובת גידול הילדים. סיון, אמא במשמורת משותפת, רואה בגירושים הזדמנות לשינוי המציאות

סיון קונוולינה מינקובסקי

|

07.03.17 | 07:32

"איך זה שדווקא כאשר ההזדמנות לשינוי עומדת בפנינו - רובנו בוחרות מחדש לעגן בחיי היום-יום שלנו את המגבלות שהיו עלינו עד כה ואת תחושת הקורבנוּת הנלווית להן?" (צילום: מיקי וידנפלד)
"איך זה שדווקא כאשר ההזדמנות לשינוי עומדת בפנינו - רובנו בוחרות מחדש לעגן בחיי היום-יום שלנו את המגבלות שהיו עלינו עד כה ואת תחושת הקורבנוּת הנלווית להן?" (צילום: מיקי וידנפלד)

זהו יום האישה הבינלאומי השלישי שחל מאז גירושיי. כאישה וכפעילה חברתית לקידום הורות משותפת, אני פוגשת דעות רבות שמייחסות את מצבן העגום של הנשים הגרושות בישראל לאפליה הרווחת בחברה הישראלית כלפי נשים באופן כללי. בעיקר נטען כי חוסר השוויון שקיים בישראל כלפי נשים בהיבטים

תעסוקתיים וכלכליים - הוא זה שיוצר תנאי פתיחה לא הוגנים עבור הנשים במעמד הגירושים ולכן לא ניתן לדון בשינוי כל עוד חוסר השוויון הזה ממשיך להתקיים.

 

חוק שעוצר אותנו הנשים

ארגוני הנשים וחברות הכנסת הפמיניסטיות פועלים רבות על מנת לשפר את מעמדן של הנשים בכלל ושל הנשים הגרושות בפרט. בין השאר, נעשים מצדם מהלכים לשימור חוק חזקת הגיל הרך, אשר ניסיונות רבים לצמצם אותו או לבטלו טורפדו בשנים האחרונות.

 

ואילו אני סבורה, כאמא לילדה בת 6 אותה אני מגדלת בהורות משותפת עם בן זוגי לשעבר, שההעדפה שהעניק החוק לנשים הגרושות אי אז בשנת 1962 וטרם בוטלה – היא אחת הסיבות העיקריות לכך שרבות מאיתנו לא מצליחות לממש את עצמן כנשים עצמאיות ולהיבנות מחדש אחרי הגירושים, בניגוד לאחיותינו במדינות מפותחות אחרות.

 

במקרה של גירושים הכוללים ילדים מתחת לגיל 6, חזקת הגיל הרך בישראל מעניקה את המשמורת על הילדים לאם באופן אוטומטי. נשים רבות רואות במהלך הזה הכרה במשמעותה ובחיוניותה של האם בחיי הילדים ולא פחות מכך – גמול ראוי על שנים של מולטי-טאסקינג מורכב ומתיש, שאפשר את רווחתם של כל בני המשפחה ואולי אף את עצם קיומה.

 

אנחנו, האמהות, עצרנו לפרקים את ההתפתחות האישית והמקצועית שלנו לטובת גידול הילדים ואנחנו גם נשאנו בנטל רוב המנהלות, התיאומים והביצוע הכרוכים בחיי היום-יום. מן הראוי, שברגע האמת, ההקרבות שעשינו יזכו אותנו בהכרה, בהוקרה ואף בפיצוי, נכון? לכאורה מתבקש, שבמעמד הגירושים נסגור חשבון על הפרק שהיה ונגמר ונתחיל פרק חדש, שוויוני והוגן יותר כלפינו, נכון?

 

אם כך, איך זה שדווקא כאשר ההזדמנות לשינוי עומדת בפנינו - רובנו בוחרות מחדש לעגן בחיי היום-יום שלנו את המגבלות שהיו עלינו עד כה ואת תחושת הקורבנוּת הנלווית להן? ההעדפה שנותן לנו החוק על פני האבות במעמד הגירושים, זו שממלאת אותנו בתחושת סיפוק ושליטה כבעלות המשמורת, הדיעה והמאה - היא בעיניי המכשול הראשון שאנחנו שמות לעצמנו בדרך לעצמאות נשית.

 

הקרב על המזונות או על העצמאות?

בישראל של שנת 2017 יש נשים רבות שעוד בנישואיהן החלוקה בגידול הילדים עם האבות אפשרה להן התפתחות אישית וכלכלית משמעותית. בזכות הנשיאה המשותפת בנטל הן פיתחו קריירה והגשימו את עצמן ואת כישוריהן - כל אחת בדרכה ובהתאם להסכמות שעשתה עם בן זוגה.

 

נשים כאלה, שהחוק שם עליהן בעת הגירושים את עיקר הנטל ומחזיר אותן אחורה למשבצת המטפלת העיקרית, נפגעות מאוד מההעדפה הבלתי-מותנית הזו, כיוון שכאשר החוק מעניק את המשמורת לאם באופן אוטומטי - הוא פוטר אגב כך אוטומטית את האב מחלקו בפועל ומותיר לו אחריות כלכלית בלבד. האם, שכבר פיתחה קריירה, יצרה לעצמה מוניטין בתחום אישי או המקצועי והגיעה להישגים משמעותיים, נתונה מרגע זה לבחירתו של האב באיזו מידה להיות מעורב בחיי ילדיו ומושפעת מכך ישירות.

 

נעבור לחדשות הרעות יותר: רוב הנשים הגרושות בישראל לא ניהלו קריירה מפוארת בתקופת נישואיהן. רובן בחרו את מסלולן המקצועי כך שיאפשר להן למלא את תפקיד האם והמטפלת והרוויחו שכר נמוך יותר מזה של בני הזוג שלהן.

 

לאחר הגירושים, הן צריכות להשלים בעצמן את אובדן ההכנסה שנובע מפירוק השותפות הכלכלית ולהצמיח את עצמן מחדש. גם בהן החוק פוגע, כי בהיותן המטפלות העיקריות יש גבול לאפשרויות שלהן לשגשג מבחינה מקצועית ולהצליח כנשים עצמאיות.

 

כשהדאגה לעתידן הכלכלי מרחפת מעל לראשיהן, נשים רבות מרגישות שהדרך להבטיח את רווחתן ועצמאותן טמונה בקרב על דמי מזונות גבוהים, שיאפשרו להן לשמר את רמת החיים שהיתה להן לפני הגירושים.

 

אם נוסיף לזה את התחושות הקשות שמאפיינות את רוב תהליכי הגירושים - נוכל להבין בקלות איך החרדה הכלכלית הופכת למלחמה, שצד אחד רואה בה הישרדות והשני רואה בה נצלנות או נקמה. חלק מהותי מהבעיה הוא שהחוק תורם מאוד ליצירתן של מלחמות כאלה.

 

הפתרון אינו טמון באסטרטגיות מלחמה שמטרתן לאפשר לנשים הגרושות ללכת עם ולהרגיש בלי. אם בסופו של דבר אנו בקרב יומיומי בשל היותנו המשמורניות העיקריות – הפתרון אינו בשיטת הלחימה אלא בהחלטה להילחם. השינוי חייב לחול ברמה המדינית והחברתית, אבל מחובתנו להביא אותו ולא לחכות לבואו.

 

ברגע שנראה בגירושים הזדמנות לשינוי עבורנו ונעז לשחרר את השליטה ואת תודעת המלחמה והנקמה – נוכל ליצור תשתית שתיטיב עם ילדינו ואיתנו. התשתית הזו תאפשר לנו לא רק התפתחות אישית ומקצועית, אלא גם סיכוי גדול יותר להתחלה של פרק זוגי חדש וקרקע נוחה להצמיח אותו. התשתית הזו היא ההורות המשותפת, שרואה באבות חלק בלתי נפרד מחיי הילדים גם לאחר הגירושים ומכירה בזכויותיהם לא פחות מאשר בחובותיהם.

 

כולי תקווה שביום האישה הבינלאומי הבא - נצעד בדרך שמשרתת אותנו יותר כנשים, כאמהות וכחברה.

 

  • הכותבת היא אמא לשתי בנות: ילדה בת 6 מנישואיה הראשונים וילדה בת שנה מנישואיה הנוכחיים לאב לשניים. בעלת הבלוג "בחזקת שניים ", העוסק בגירושים ובהורות משותפת ופעילה בעמותת "הורות משותפת=טובת הילד ".

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד