"תמיד הכתבות על 'השנה הקשה בחייו' מתפרסמות כשהשנה הזאת נגמרת, כשלבן אדם כבר טוב. לא באים בשפל, תמיד בדיעבד", מתלוננת הקומיקאית הדר לוי. היא יודעת על מה היא מדברת.
בזמן שהצחיקה בטלוויזיה והריצה את מופע הסטנד־אפ שלה בכל הארץ, עברה לוי טיפולי פוריות מפרכים. בסופם הפכה, בגיל 39, לאמא של אור, בן חצי שנה, אחוזון 80 של מתיקות. "אומרים ששם של ילד יהיה האופי שלו. במחשבה שנייה, חבל שלא קראתי לו ישן", התבדחה לא מזמן בפייסבוק שלה, ובריאיון היא מבהירה: "עברתי הרבה טיפולים כדי ללדת תינוק, אבל זה לא מונע ממני את הזכות לקטר".
גילוי נאות: אנחנו מכירות כעשור, מאז שעבדנו יחד בערוץ הילדים. היא הייתה מנחה ואני עורכת תוכן שלוחשת לה באוזן הוראות ונקרעת מצחוק. כשהתחתנתי, היא הנחתה את הטקס. כשהיא התחתנה עם הבמאי יוסי אסנפי (41) ורקדה עם אחיותיה בדרך לחופה, עודדתי מהיציע. עכשיו זו הפגישה הראשונה שלנו מאז לידת אור. מזרן הפעילות פרוש תחתינו, הטרמפולינה בהיכון ואני שומעת את סיפורה המלא.
הייתי עוף מוזר. עוף בדבש
לוי ובעלה, שמתגוררים בבית צמוד קרקע בגבעתיים, התחתנו לפני שלוש שנים. "אחרי שהתחתנו מיד רצינו להביא ילדים לעולם", היא מספרת, "וכשאני אומרת רצינו, אני מתכוונת אליי ולגינקולוג".
למה ישר גינקולוג? לא ניסיתם... מין?
"הגישה הזאת מיצתה את עצמה מהר מאוד. כשזה לא קרה באופן טבעי, התחלתי לתזמן את המין עם מקלוני הביוץ. זה לא עבד. אם הביוץ יוצא ביום רביעי, את יודעת איזה בלגן זה לתאם את זה? לפתות אותו כשאין לך כוח לעצמך זו בעיה.
אז עברנו להזרעות. בשלב הזה הרפואה נוטה להרים לגבר. הוא מקבל אבחנות סיפוריות: הזרעונים שלך מסטולים, הזרע שלך עצלן. האישה, לעומת זאת, תמיד תקבל אבחנה קשה ונחרצת. הרפואה מבינה שאישה יכולה להתמודד עם הכל, אין לה ברירה. מהזרעות עברנו להפריות.
"הגענו לרופא פרטי מומלץ, נכנסנו לחדר שלו שמפוצץ בתמונות של תינוקות, במכתבי תודה ובבובות בכמות מפחידה. ישבתי שם ותכננתי איזו תמונה אני אביא שתמשוך את העין. חשבתי לגוון עם תמונה של פריז או תמונה שלי. התפלאתי שהרופא התעניין בעבודה שלי, בסטנד־אפ. בן אדם, אתה מביא חיים לעולם, גורם לנס לקרות. שמישהו יהיה מרוצה מהעבודה שלו, די כבר!"
איך נראו חייך בתקופת ההפריות?
"הביורוקרטיה הייתה קשה. ביליתי הרבה שעות בתורים, בשאיבות, אולטרסאונד, לקיחת דמים. תפקדנו כמו בית מרקחת נייד: יוסי הכין מזרקים, אני הזרקתי, זאת עבודה ובעיקר, רכבת הרים רגשית. האם יהיו לי מספיק ביציות החודש? כמה עוברים ישרדו? כמה להחזיר? זה כמו ריאליטי כל חודש מחדש. ואז מגיע המחזור והבכי ומתחילים שוב. לנו זה לקח שנה, אני יודעת שזה יכול לקחת הרבה יותר.
לפני כן היה לי היריון מדומה, כזה שהבדיקה מראה שאת בהיריון אבל את לא, ולכן כשבאמת נכנסתי להיריון, לא האמנתי שזה קרה עד לחודש החמישי. אור היה העובר הקפוא האחרון שלנו, עשינו החזרה של עובר אחד בלבד – ממש ילד בוטיק – וזה הצליח.
"באותה תקופה היו לי מחשבות על זה שהחיים שלי הם תמיד בדרך הארוכה. שום דבר לא בא לי בקלות, גם הדבר הכי בסיסי, להיכנס להיריון. כמו שהופעתי שנים במרתפים כדי לבנות את עצמי, כך גם בהיריון. חיכיתי הרבה זמן, ועכשיו אני צריכה לאכול את זה. ככה עודדתי את עצמי".
נשמע מבאס. איך אחרים עודדו אותך?
"אנשים מספרים סיפורים מטורפים: 'יש לי חברים שניסו 14 שנה, פתאום הם גילו תינוק שישן בלול והם לא שמו לב' או 'בני זוג טסו לקבל את התינוק מהפונדקאית ואז הודיעו לאישה שהיא בהיריון'. הדבר הכי מעצבן שאמרו לי באותה תקופה היה: 'כשתשחררי זה יבוא'. זה משפט שאי־אפשר להתמודד איתו והוא רק מכניס אותך לעוד יותר לחץ.
"קיבלתי גם המון עצות של נשים מהסביבה שבה גדלתי, אחרי שנים שהתנשאתי עליהן. מסלול החיים שלי היה תמיד שונה משלהן: התחתנתי בגיל מאוחר, הבאתי ילד בגיל מאוחר. לבנות שלמדו איתי יש כבר חמישה ילדים. הייתי עוף מוזר בסיפור הזה, עוף בדבש. אבל השתניתי, והתחלתי לקבל את העצות של אמא שלי ושכנותיה. זה התחיל עם שכנה אחת שיעצה לאכול סלק לפני ההפריות. אמרתי לאמא שלי: 'יופי, יופי', ואכלתי סלק יומיים. לשכנה אחרת יש עשרה ילדים, תמיד הסתכלתי עליה בריחוק - היום היא המישל אובמה שלי. אני עושה כל דבר שהיא מייעצת לי".
היא גדלה במשפחה דתית בבית־שאן, בכורה עם ארבע אחיות ואח אחד. אמה הייתה מורה ופרשה לגמלאות ואביה כיום בעל חברה לייעוץ ארגוני.
"גרנו בבלוק עם המון ילדים ושיחקנו בחוץ כל היום. רק כשהבנתי שאני בפריפריה, התחילה לקנן בי תחושת ההחמצה. רציתי ללמוד בבית ספר לאמנויות כמו תלמה ילין, התפשרתי על חוג דרמה, אבל גם כזה לא היה בסביבה. נותר לי לחלום מה יקרה כשאהיה גדולה. אולי אתגלה בלהקה צבאית? אולי אהיה כמו ירדנה ארזי או עפרה חזה? בכלל הייתי דתייה מבני עקיבא ולמדתי רק עם בנות. ככה נהייתי המצחיקה, כי כשיש רק בנות יותר קל.
"רוב הבנות שלמדתי איתן הלכו לשירות לאומי. אני התגייסתי. ניגשתי לאודישנים לתיאטרון צה"ל עם מונולוג דרמטי של גבר בן 60. עד כדי כך לא הייתי בעניינים, שלא היה לי מושג שמצפים ממני לבצע מונולוג של אישה בגילי. הבוחנים ישבו מולי וצחקו. לא התקבלתי ושירתתי כמורה חיילת".
מתי עזבת את הדת?
"זה לא קרה בבום, זה היה תהליך איטי. בסופו, אחרי הצבא, טסתי להודו ואמא שלי אמרה לי בטלפון: 'אבא ואני מקווים שאת לא נוסעת בשבת'. כך הבנתי שאני לא מפחדת מאלוהים - אני מפחדת מאמא שלי. ברגע שהשתחררתי מהפחד הזה, השתחררתי מהדת".
מה לגבי חיי האהבה?
"עברתי מבית־שאן לתל־אביב עם בן זוג מוזיקאי. היינו יחד עשר שנים שבסופן התארסנו, אבל לא הצלחנו לעשות את המעבר מזוג ילדים לזוג שמביא ילדים, ובסופו של דבר נפרדנו.
"מצאתי את עצמי רווקה בת 34 בעולם שהשתנה, הצטייד בפייסבוק ובווטסאפ ונראה לאחרונה בשנת 1995. הייתי בלי בן זוג, בלי עבודה ובלי דירה והיה לי קשה. פתאום הבנתי מה זה לרצות שיתקשרו אליי. לא הצלחתי לאכול, ירדתי במשקל ולקחתי את עצמי לאמא שלי שהאכילה אותי בכפית שבועיים, עד שהחלמתי".
ואיך הכרת את יוסי?
"במסיבה. הוא שאל 'מה עשית בערוץ הילדים, תחקירנית?' הבנתי שהוא לא גדל עליי וששווה לתת לו צ'אנס. מובן שאכלתי סרטים וכשהוא לא התקשר חצי יום, הייתי בטוחה שהוא ייפרד ממני, ויוסי – במאי טלוויזיה מנוסה ואדם רגוע, לקח את הזמן.
באיזשהו שלב די לחצתי לעבור לגור ביחד, להתחתן. אמרתי לו: 'מה קורה? עוד חצי שנה אנחנו שנה ביחד, מה העניינים עם זה?'", היא צוחקת. "בקצב שלו הוא עשה את זה. יוסי אוהב את ההומור שלי, והוא מצחיק אותי. הוא חתיך, חכם ואבא מקסים".
איך עבר עלייך ההיריון המיוחל?
"השליש השני היה התקופה המאושרת בחיי. הרגשתי טוב, אהבתי את הגוף שלי והייתי חרמנית. ואז הגיע הגיהינום של הסוף. רק עכשיו אני מתחילה להבין שמבחינת מראה אני צריכה קצת לחזור לעצמי, למרות שאני מסתייגת מהמושג הזה. אחרי כל המאמץ את חוזרת רק לעצמך? עדיף כבר לחזור למישהי אחרת.
הייתי בחצי השנה האחרונה בשירות הציבור ועשיתי את זה באהבה, בלי ניסיונות לרדת במשקל ובלי פחד מנפילת הציצי. הרבה אמהות יוצאות מבית החולים עם מראה של 'באתי לבקר את היולדת', אני מתחילה רק עכשיו לסתום את הפה ולעשות ספורט, כי 20 הקילו שהעליתי בהיריון לא היו רק תינוק, היה שם המון באונטי".
ואיך הייתה הלידה?
"תמיד שואלים 'ילדת בלידה רגילה?' על פי הספרים, כן, זו הייתה לידה רגילה. במופע אני אומרת שאני אוהבת לפתוח כל בוקר עם קפה ולידה. אין דבר כזה לידה רגילה! לקחתי דולה ורציתי ללדת בלי אפידורל, אבל בסוף נתנו לי זירוז ואפידורל. במשך שעות כולם עשו לי ספוילרים: 'הנה הוא יוצא, אני רואה את הראש', אבל הוא לא יצא!
באיזשהו שלב אמרתי: 'חבר'ה, אני לא יכולה'. באה הרופאה ואמרה לי: 'תקשיבי, אין דבר כזה לא יכולה!' היא הכניסה אלמנט של כעס. רציתי לרצות אותה, אז הבאתי את הלחיצות של החיים והוא יצא. הניחו אותו עליי ואז נכנסתי במנהרה לעולם הגודש, השאיבות והפטמות הסדוקות".
פחדתי שאור לא יכיר אותי
היא נסעה לבית־שאן, ושם, היא מספרת, כל השכנות התגייסו לעזרתה. "קיבלנו הכל: לול, עגלה, ספינג'. כל האחיות שלי, נוי, שיר וניצן, היו בבית. יחד עם אמא ואיתי היינו שבט נשי גדול שמסור לטיפול בתינוק אחד וזה היה מדויק. ככה זה צריך להיות. הבנתי איך גידלו ילדים בשבטים ומדוע אין היגיון בדרישה מאישה לגדל תינוק לבד בדירתה.
"בבית־שאן לא הייתי צריכה לדבר. נופל משהו, מרימים לך. מביאים מוצץ. מזגו לי מים, הגישו לי תמרים, אגוזים ובירה שחורה להגברת אספקת החלב. יוסי היה בא בסופי שבוע. גם הוא חטף כאפה כשהוא הפך לאבא ולרווק בו־זמנית.
בטיפת חלב הבנתי שאחרי חודש התינוק אמור לחייך לאמו. פחדתי שהוא לא ידע למי לחייך כי היו לו חמש אמהות, החלטתי שהוא צריך להכיר אותי, וכמה שזה קשה - צריך לחזור לגבעתיים. ואז נשארתי עוד שבוע בבית־שאן", היא צוחקת.
הריאיון המלא עם הדר לוי בגיליון "לאשה החדש, השבוע בדוכנים
