בדרך כלל זה הולך ביחד: השקעה גבוהה ב"אמנות" וב"פלסטיות" , יחד עם התעלמות מוחלטת מהדבר הכי חשוב בתכנון תחבורה: הולכי הרגל. האמנות הפלסטית בתכנון מחלפים וגשרים, כדי שחס וחלילה לא יראו את הבטון (החומר המושמץ בעולם), נועדה להפוך את הנוף הדינמי של הנהגים ל"מיוחד" ו"שונה" - ול"לא סתם קירות בטון". כך גם את הפורטפוליו של משרד האדריכלים.
אז בזמן שהנהג נוסע במהירות למטה, במחלף וולפסון של נתיבי איילון, ונהנה לו מכל העיצוב המתעגל השונה והמיוחד הזה, תראו מה קורה להולכי הרגל שנמצאים מעליו. הבעיה העיקרית היא נוחות ההגעה לתחנת הרכבת במחלף וולפסון - ממנה ואליה.
תחנת הרכבת היא הרכיב המרכזי במחלף הזה, ותכנון נכון היה צריך להעמיד אותה במרכז סדר העדיפויות. הקישור של תחנת הרכבת עם תחנת האוטובוסים הנוסעים ממערב למזרח (מיפו לחולון) הוא דווקא מעולה: התחנות נמצאות בצמוד לשער הכניסה של תחנת הרכבת. צריך רק לרדת מהאוטובוס, לצעוד כעשר פסיעות, ואנחנו בתוך התחנה.
אך זו לא תוצאה של תכנון נוח ומתחשב, מתברר, אלא פשוט יד המקרה. כי אותו אדם שהגיע בנוחות לתחנה, יחווה סיוט כשירצה לחזור דרכה בסוף יום העבודה. כדי לתפוס אוטובוס חזור, הוא יצטרך לצאת מהתחנה וללכת ברגל 300 מטר לאורך מדרכות מייאשות וצרות, תוך שהוא חוצה אינספור מעברי חציה ארוכים, עושה פניות ימינה, שמאלה ואפילו פניית פרסה כדי להגיע לתחנת האוטובוס.
אני כמעט בטוח, שכל שרשרת המתכננים שעבדה על המחלף אפילו לא ידעה על קיומן של שתי תחנות האוטובוס, שמביאות ולוקחות נוסעים מתחנת הרכבת. המתכננים ראו בוודאי את התחנה כאלמנט הצהרתי להתפאר בו, וכהזדמנות ליצור "אייקון" אדריכלי. לאנשים שחיים תכנון ערים, ומבינים איך עובדת עיר, זה נראה לא מציאותי, אבל זה אמיתי : מתכנני המחלף לא ידעו , ככל הנראה, שמגיעים לתחנת רכבת באוטובוס.
אגב, גם הולכי רגל שלא צועדים לתחנת הרכבת וממנה, אלא הגיעו לכאן בהסעה או פשוט צעדו לכאן מיפו או מחולון, מסכנים את נפשם. הם מוצאים עצמם בהליכה לאורך חצי מעגל ארוך וחשוף לשמש ולגשם, על מדרכה שפתאום הופכה לצרה ביותר (סנטימטרים בודדים), כשכלי רכב טסים לצדם.