בתאריך ה־12 בינואר חגגו יובל שרף ובעלה שלומי שבן עשר שנות זוגיות, אבל דווקא בתאריך הזה הפריד ביניהם האוקיינוס: שרף בדיוק הייתה בפסטיבל הסרטים הישראלי בניו־יורק. לאור זאת, הוקדמו החגיגות בחודש והתקיימו בתאילנד, שם צילמה שרף סדרה חדשה, בהרכב משפחתי מלא – כולל הבן נורי (עוד מעט בן שנתיים) והוריה של שרף.
"איך מסכמים עשר שנים? עזבי, לא צריך לסכם, כי עוד לא סיימנו, טפו טפו טפו", היא צוחקת. "יש שלב ביחסים שמבינים שזוגיות זה מעבר לניצוצות, כשהזוגיות עוברת לשלב החברות, וסליחה על הקלישאה. לא סתם המציאו את המושג 'ביי דה בוק', כי אנחנו שם, ביי דה בוק, ולהגיע למקום הזה זו עבודה. זוגיות היא לטוב ולרע, גם בקלות וגם בקושי".
חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
על איזה קושי, למשל, את מדברת?
"את יודעת, החיים. לא תמיד קל. העבודה, הריצות, הילד, זה מתיש מאוד. תמיד מדברים על השנה הראשונה של הילד הראשון, והאמת היא שלא חווינו את זה כקושי או משבר בזוגיות, אבל אין ספק שלכל אחד מאיתנו יש את האג'נדה שלו על איך לגדל ילדים. עכשיו בדיוק נורי גילה את ה'לא רוצה', ולפעמים קשה להתנהל מול זה, אנחנו יותר עייפים. אני כל הזמן שואלת את עצמי מה עשיתי בכל השעות הפנויות לפני שהיה לי ילד. חשבתי שהייתי בן אדם נורא עסוק, ועכשיו אני מבינה שהייתי ממש פנויה. אני צריכה לג'נגל כל הזמן בין כל כך הרבה דברים, נהייתי סופרוומן".
איזה מין דברים?
"דברים שכל אישה מתמודדת איתם: לנהל את הקריירה, לנהל את הגבר שלי, לנהל את הבית, להכין אוכל, לטפל בכביסות, לרוץ לאסוף את נורי מהגן או לדאוג שמישהו אחר יוציא אותו, ותוך כדי גם ליהנות. או לא".
את מנהלת את כל זה לבד?
"ברור שגם בעלי עושה, אנחנו לגמרי מתחלקים במטלות הבית והילד, אבל אני חייבת לדעת שהכל מסתדר. למשל עכשיו הייתי הרבה בחו"ל, אז שלומי היה איתו וניהל את העסק. הוא אבא מדהים".
עד כמה נורי שינה לכם את החיים?
"ברור שהמון. אנחנו יכולים למצוא את עצמנו שוכבים במיטה, מסתכלים על סרטונים שלו ומתמוגגים".
השם המלא, אגב, הוא נורי־רפאל. "לסבא של שלומי קראו נוריאל, אבל זה לא על שמו", היא מבהירה. "הצליל מצא חן בעינינו, ועכשיו פתאום יש מלא נורי. זה מטורף. אצל המטפלת של נורי יש עוד שני ילדים בשם הזה, בן ובת".
חושבים על הילד הבא?
"כן, אנחנו רוצים להגדיל את המשפחה, אבל לא כרגע. מוקדם מדי. אולי כשנורי יהיה בן ארבע, אני פתאום ארצה עוד גור קטן. אומרים שהילד השני זאת הכאפה האמיתית, אז נחכה קצת עם הכאפה".
העובדה ששלומי בן יחיד משפיעה על תכנון המשפחה שלכם?
"כבר הודעתי לו שלי לא יהיה רק ילד אחד, ואם הוא לא בעניין שיגיד מראש. אין לו צורך בעוד ילד, כי זה מה שהוא מכיר, אבל אני לא מבינה איך אפשר לגדול בלי אחים. האחים שלי הם הכל בשבילי".
אומרים שבן יחיד הוא קצת נרקיס.
"יש דברים שבהם הוא בן יחיד קלאסי ויש דברים שלא. הוא מלא נתינה, לא חושב רק על עצמו".
שרף (31) נולדה בתל־אביב, גדלה באבן־יהודה והיום גרה בתל־אביב. לפני הצבא החלה לדגמן ולאחר שהשתחררה פנתה ללימודי משחק בסטודיו ניסן נתיב. "בתור ילדה משחק בכלל לא היה בכיוון", היא אומרת. "הייתי ביישנית, נחבאת אל הכלים, לא מאלה שעושות הצגות בסלון, אבל בתוך תוכי תמיד רציתי וכשהייתי לבד בחדר הייתי מתאמנת. אני זוכרת שלקחו אותי ל'הקוסם מארץ עוץ' עם מיכל ינאי, וידעתי את כל השירים בעל פה. בכיתה י' זה פתאום התפרץ, הלכתי למגמת תיאטרון וכולם היו בהלם. אם היית שואלת אותי כשהייתי קטנה אם אהיה שחקנית, הייתי אומרת לך הלוואי, אבל לא העזתי בכלל לחלום על זה, כי לא הייתי פרפורמרית".
היום קריירת המשחק שלה הולכת ונוסקת, אחרי שעשתה מבחר תפקידים מרשימים בתיאטרון (כרגע משתתפת ב"רילוקיישן" ובעבר ב"עלמה ורות", "תנאים של חיבה" ו"הדוד וניה" בתיאטרון בית ליסין), השתתפה בסדרות טלוויזיה ("חיים אחרים" ו"נויורק", וגם בסרטי קולנוע מוערכים (ביו היתר "הערת שוליים" ו"פלאות") – האחרון שבהם הוא "ירח בבית 12" של דורית חכים.
כשהתחלת את הקריירה, תיארת לעצמך שבתוך עשר שנים תהפכי לאחת השחקניות המובילות בארץ?
"קיוויתי, אבל לא תיארתי לעצמי. אני מרגישה שאני עדיין מתחילה ועדיין מתרגשת שאת אומרת את זה".
מה עשית נכון שהביא אותך לנקודה הזאת?
"בחירות נכונות ועבודה קשה. למדתי בניסן נתיב, הייתי בתיאטרון שבע שנים, ואני לומדת עד היום משחק עם ערן פסח. גם הפסקתי להתנצל על הקיום שלי בעולם הזה".
הרגשת שאת צריכה להתנצל בגלל שאת יפה, שהגעת לאן שהגעת בזכות היופי ולא בזכות הכישרון?
"זה משהו שנורא קשה לי להגיד, כי כשרואים אותו שחור על גבי לבן בעיתון זה נשמע פתטי, כאילו מה עכשיו, על מה בדיוק את בוכה? כל החיים הרגשתי שאסור לי להגיד שאני מרגישה לא טוב עם עצמי בגלל התגובות האלה, אבל עכשיו אני מרגישה שאני כבר יכולה להגיד את זה. כאילו כבר הוכחתי את עצמי. אנשים כבר לא מופתעים לגלות שאני שחקנית טובה".
בשבוע שעבר עלתה הסדרה "פולמון" (ימים א'-ד' ב־20:45 ב־HOT בידור ישראלי וב־HOT VOD), שעוסקת בקומונה של ישראלים אחרי צבא בתאילנד, בכפר סאנוק (פירוש השם: לשחרר) הידוע במסיבות פולמון (full moon, ירח מלא). שרף מגלמת את קארן, צעירה שמארגנת מסיבות.
את עצמך בילית במסיבות פול מון?
"בחיים לא. לא יודעת למה זה לא קרה, אבל אני עוד אהיה. איטס נבר טו לייט. כשצילמנו את המסיבה רקדתי איזה חמש שעות ברצף, זה היה יום הצילום הכי טוב שהיה לי שם. יום אחר כך לא יכולתי ללכת. רקדתי כאילו אין מחר, ללא טיפת אלכוהול. דמיינתי שאני עפה לשמיים, לפעמים זה עניין של החלטה. הייתה גם החלטה ששום דמות לא מעשנת, למרות שזה הכי מתבקש במסיבות כאלה".
לקחת פעם סמים?
"לא הזרקתי הרואין, אם על זה את שואלת. לפעמים אני אומרת: 'הלוואי שהייתי סטלנית', אבל אני לא שם. עזבי, זאת סדרת נוער, לא מתאים לדבר על זה בכלל.
"מה שכן, עשיתי את הדמות של קארן עם המון חשק וגעגוע, זה התפקיד הראשון שעשיתי אחרי הלידה. נורא רציתי לעשות משהו בהוט, אף פעם לא עבדתי בהוט, תמיד הייתי כמעט ובסוף לקחו מישהי אחרת. אני מרגישה שאני כבר מתבגרת, אין לי עוד הרבה שנים לשחק צעירות, אז זרמתי עם זה בכיף, במיוחד שהצילומים היו בתאילנד. אם לא לוקחים אותי לחו"ל, אני לא באה לסדרה", היא צוחקת.
הריאיון המלא עם יובל שרף בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
