יד קלה על הווטסאפ: עצרו רגע לפני שאתם מקלידים בקבוצת הכיתה
אם "שלי, אמא של נויה" היתה מולכם, האם הייתם אומרים לה את הדברים שכתבתם? סיגל קפלן מציעה להורים לחשוב פעמים לפני שמקלידים
מיידיות מייצרת כעס
פעם, לפני העידן המיידי, היו שולחים פתק "לא ידידותי לסביבה" להורים וההורים היו קוראים, משליכים באדישות את הפתק באיזה מקום בבית או אוחזים בו בכעס ומרימים טלפון למורה שאינו זמין. ואז, היו מרימים טלפון לעוד הורה כדי למצוא שותף לאיוורור הכעס, לעתים זה יצר קואליציות ולעתים ההורה האחר היה מעלה זווית אחרת להסתכלות על הסיטואציה. ההורה הכועס היה מתרצה או לא. מה שחשוב שהיה תהליך של עיבוד שנוצר משילוב של חוסר זמינות והיעדר פלטפורמות מיידיות להשמעת קול מחאה, רגע אחרי שהסיטואציה קורית. אם רוצים או לא רוצים, מנגנוני ההשהיה יצרו ברוב המקרים צינון של הרגש הראשוני (כעס, העלבות, פגיעות). למה זה טוב? משום שמיידיות היא החבר הזה של הכעס שמסבך אותו בצרות.
ולמה אני מספרת את כל זה - כי היום המיידיות היא בכל מקום. יש טלפון, יש וואטסאפ, יש פייסבוק, טוויטר. יש אפשרות להגיד את כל מה שעולה לך בראש עכשיו, ברגע זה, מבלי לחשוב ומיד להגיע לקהל שבוי של שלושים הורים. וכשמישהו זורק נפץ, כמה יגיבו? כל מי שרגיש לרעש, נבהל בקלות או נהנה מקצת אקשן.
הנפץ הראשון הגיע חמש דקות אחרי, כשאחד ההורים טען שכל נושא פולין הוא קונספירציה של עסקנים ומקורבים ועדיף לנסוע לסקי. ככה, בדיוק. בלי אימוג'י של חיוך או קריצה שירככו את האמירה הפרובוקטיבית לטעמי. למה? משום שוואטסאפ רב משתתפים, בעיקר של כאלה שלא מכירים אחד את השני (כי ככה זה בכיתות המתבגרים), מעביר מסרים בצורה לקונית שהמנגינה והפרשנות שלהם היא בראשו של הקורא.
אין סימני שאלה, אין הרהורים, אין זהירות. רק אמירה חד משמעית שהורידה עננות כבדה לפתע והביאה סערה. טוב, להשוות נסיעה לפולין לנסיעה לסקי זה קצת לקרוא תיגר. זה לפחות מה שחשבתי ולא הייתי לבד מתברר, כי מיד נשלחה הודעה מהורה שדחה על הסף את האמירה והוסיף שכמי ששולח ילד שלישי לפולין וליווה טיול אחד, יש לו רק דברים טובים לומר על החוויה המשמעותית הזאת ועל הערכים לתלמידים ושאפו על בית הספר שעורך הכנה.
אבל אז הגיעה טענה נוספת מתנגדת גם היא ואף הגדילה והוסיפה שעדיף לנסוע לספרד ללמוד על הערכים של כולנו, כי "הנסיעה הזו לפולין לא משיגה את מטרתה".
"אבל הרגע מישהו אמר לך שכן", צעקתי בלב, כי ממילא יש פה איזה שיח חרשים.
ושוב טענה מתנגדת של מישהי שהשורשים שלה לא צמחו בספרד, אלא במזרח אירופה. שם, היא סיפרה, סבה וסבתה איבדו את כל עולמם והמסע הזה של בנה הוא מסע ניצחון בשבילם. ושוב ללא היסוס או אמוג'י קורץ המתנגד הראשון הקליד: "בעיני יש שני מנצחים - הפולנים שרצחו וכעת עושים מזה כסף טוב והעסקונה של בנט ומשרד החינוך".
מי חושב היום קדימה?
השואה הוא איבר רגיש באומה היהודית והנסיעות לפולין בעד או נגד תמיד גוררות ויכוח אמוציונלי הנשען על איך אנחנו מרגישים כלפי הנושא, במיוחד אם אנחנו דור שני שגדל בצל השלכות הפוסט טראומה. בשורה התחתונה, לא משנה מה אתה חושב על הנושא הזה, תגיד אותו עם חמלה. למילים יש כוח וכשהן מגיעות עקרות, בוטות ומנוכרות מחום אנושי של קול ומבט הן דוקרות.
ואז קרה בפורום המיקרו את מה שקורה לנו במבנה המקרו והזירה הכל כך שטחית הזאת התגלתה בהוד תלת מימדיותה. מחנה ימין נגד מחנה שמאל, רפובליקנים נגד דמוקרטים, שעיקר המטרה בשורה התחתונה היא לא להסכים לעובדה שיש לנו דעות שונות, אלא להכריע מי ינצח בויכוח.
להתנצח על דעות זה כמו להכניס מים לבלנדר. דעות לא מנצחות או מפסידות. נכון, יש טיעונים לפה וטיעונים לשם. הם ברובם סובייקטיביים, נשענים על ניסיון חיים פרטי, חוויות מצטברות, זיכרונות עבר, שמועות, רגשות ויש גם מעט אובייקטיביים - עובדות. עליהם מתבססת דעה.
דבר אחד שמאחד את כולנו - אנחנו לא אוהבים שמתנגדים לדעתנו. זה מקטין אותנו, אבל מספיק אחד שלא לוקח טוב את העובדה שמתנגדים לדעתו ואז הוא עסוק בעיקר בלהרים את הערך הפגוע (בעיני עצמו) ומתחיל להוציא נשק מהסליק - ביקורת, לעג, התנשאות - כל זה בעזרת אצבע והקלדה. אם אנשים היו מדברים אחד עם השני באופן בלתי אמצעי, שלושה רבעים מהדברים שהם מרשים לעצמם לכתוב אחד לשני לא היו נאמרים. אז מה זה אומר? שאנחנו מנומסים רק למראית, אבל בעצם כולנו בפנים חיות שוחרות טרף שרק מחכות מעבר לפינה כדי לתקוף את האחד שמעז להתנגד לנו?
אנחנו לא יודעים לא להסכים. יש לנו בעיה בסיסית לסיים יפה שיחות של אי הסכמה, כמו בבדיחה הזו שבה הבעל המוכנע מספר שאצלו בבית הוא תמיד אומר את המילה האחרונה - "את צודקת". זה מטריד, כי אם פעם טוקבקיסטים היו מסתתרים מאחורי "אחד שיודע" או "אמא מהצפון", חשיפת זהותם לא מיתנה אותם. ריבוי הפלטפורמות למענה מיידי רק קיצרו את מהירות ההקלדה והפכו את השיטה ללגיטימית. מי היום חושב קדימה? מי חושב על ההשלכות של מה שנכתב? זה מיושן. המוזה הלוחמת ששורה עלי היא הדבר החדש. הנה, תראו, אפילו נשיא ארצות הברית לא נשאר חייב ומנהל חזית בטוויטר.
הוואטסאפ הוא עוד כלי ביטוי לקהות הרגשית שמתפשטת באופן מדאיג, כלי ששולח חצים מהירים ופוגע, לטובה ולרעה. כל מה שאני מבקשת זה שכשאתם כותבים משהו, לפני שאתם שולחים, תעצרו רגע ותקראו את מה שכתבתם, לאט, לא מיד, כאילו אתם אלו המיועדים לקבל את המסר.
