עוסק זעיר: חמישה יזמים צעירים במיוחד שלא מסתפקים בדמי כיס

ליאם אטיאס (13), באר־שבע: טכנאית ציפורניים

ליאם אטיאס, כנראה טכנאית הציפורניים המוסמכת הצעירה בארץ, מרחה לק לבובות מרגע שהיא זוכרת את עצמה. לתחביב אחראית אמה, עליזה, פדיקוריסטית וטכנאית ציפורניים. כשנרשמה לקורסי מניקור וג'ל במכללת ביו סקלפצ'ר, גם ליאם ביקשה להצטרף. "היא הייתה הכי צעירה בקורס", מספרת האם, "אבל היא התמידה, עשתה הכל ועברה בהצלחה את המבחן. היום היא מטפלת בציפורניים של בנות מהכיתה, אחרי שעות הלימודים".

איך הקורס הסתדר עם הלימודים?

עליזה: "הסתדר מצוין. הבת שלי, וגם אח שלה, בכיתת מצוינות מדעית. זה לא שהיא באה לפרנס אותנו עכשיו. אבל זה תחביב והיא נהנית ממנו”.

ליאם: "אני רואה קשר בין הפדיקור ללימודי המדעים, כי בקורס למדנו על מבנה של חומרים".

הדר פליקס (12 וחצי), ראש־העין: אופה

הדר פליקס. עזרה לממן את מסיבת בת־המצווה(צילום: יאיר שגיא)

הצלחת העסק של הדר פליקס לאפיית עוגות הפתיעה את כל המשפחה. "זה לא הגיע ממני", אמרה אמה, אתי, מנהלת חשבונות. "הדר התחילה להתעניין באפייה, נכנסה לערוצי יוטיוב ולמדה הרבה. יום אחד עשינו על האש והדר הציעה להכין עוגה בצורת המבורגר. העוגה יצאה מדהימה, והדר המשיכה להכין עוגות מיוחדות. בהמשך, כשהייתה לאחות של הדר בת־מצווה, היא הכינה עוגה בשלושה צבעים. עזרתי לה, אבל היא אמרה לי מה לעשות".

כשהדר עצמה עמדה לחגוג בת־מצווה, היא ביקשה לחגוג לבד (ולא בשיתוף חברה) ואמרה שתשלם חצי מהעלויות. "לא לקחנו אותה ברצינות, אבל היא נכנסה לעניין", אומרת אתי. "היא פרסמה את העוגות שלה בפייסבוק. בעלים של חנות יד שנייה התלהבה ממנה, הזמינה אותה למכור אצלה והכל נמכר. הדר התמקצעה וההזמנות זרמו. כשהגיעה לסכום שהיה חסר לה לבת המצווה, היא כל כך התרגשה שהחליטה להקדים אותה".

איילה גופר (7), תל־אביב: מציירת על חולצות

איילה גופר. עם הרווחים הראשונים קנתה בובה(צילום: צביקה טישלר)

איילה גופר תמיד אהבה לצייר ואמה איריס, מטפלת באמנות, עודדה אותה להמשיך. איילה העלתה רעיון להדפיס על חולצה ציור של דבורים פרי מכחולה. אביה, גל, עזר לה לסרוק את הציור, לעצב אותו ולהדפיס אותו על חולצה בבית דפוס. "בנגלה הראשונה הכנו חולצה לאיילה, לחבר שלה ולבת דודה שלה", מספרת האם. "התלהבנו מאוד מהתוצאה, והחלטנו להציע לאנשים לרכוש חולצות בפייסבוק. שכן שלנו הזמין חולצה עם ציור של פילים, הבייביסיטר של איילה ביקשה ציור של למור".

עד היום הודפסו כ־15 חולצות. כשאיילה הגיעה לרווח של 400 שקל, הוריה לקחו אותה לחנות צעצועים והיא בחרה בובה. "הציור על החולצות נותן לנו הזדמנות לעשייה משותפת, ואיילה גאה בעצמה", אומרת אמה.

מעין סופר (13), כפר־הס: תכשיטנית

מעין סופר. גם המורה הזמינה שרשרת(צילום: יאיר שגיא)

לאודליה סופר נמאס לראות את התאומות שלה, מעין ויובל, מתעסקות כל היום בטלפון והיא ביקשה מהן למצוא לעצמן תחביב. מעין נענתה לאתגר, קנתה חומרי יצירה והחלה להכין שרשרות. אט־אט ילדי השכבה שלה החלו לגלות עניין בתוצר ולהזמין גם לעצמם שרשרות פרי יצירתה. "אני מבקשת 20 שקלים לשרשרת דקה או 30 שקלים לשרשרת עבה. מהרווחים קניתי תיק ובגדים, ואני גם חוסכת. היום כמעט לכל הבנות בשכבה יש שרשרת שלי", היא אומרת. "וגם המורה שלי הזמינה לה אחת. זה נחמד".

שגיא רז (15), פתח־תקווה: רכז חוגי תיאטרון

שגיא רז. קראו לי "הדיקטטור הקטן"(צילום: תומריקו)

שגיא רז חובב משחק מגיל צעיר. "בגיל שלוש הייתי מארגן הצגות למשפחה, מביים את בני הדודים ומחלק קלפי משחק בתור כרטיסים", הוא מספר. בהמשך הלך לחוגי תיאטרון וריקוד. לפני שנה, אחרי שלא מצא מסגרת ללימודי תיאטרון בראש־העין, פתח קבוצת משחק עם חברו גוני שירסקי (17). "היינו נפגשים אחר הצהריים וממציאים מצבים. למשל, השטיח הוא מעלית, ואנחנו שני זרים שנתקעים בה. אחרי כל תרגיל נתנו פידבקים זה לזה”, הוא נזכר. "אחרי חודשיים החלטנו להרחיב את הקבוצה ולקרוא לה 'החוש השמיני'. רצינו להגיע לשמונה משתתפים. נפגשנו בבתים ואחר כך שכנעתי את עיריית ראש־העין לתת לנו חדר במועדון לבני נוער".

היום רז, שבינתיים עבר לגור בפתח־תקווה, אחראי על שלוש קבוצות של "החוש השמיני" ברחבי הארץ. הוא עובד על הצגה משלו, יוזם ערבי אימפרוביזציה ומונולוגים לבני נוער ומגייס מנחים מקצועיים שמעבירים לקבוצות סדנאות בהתנדבות, למשל, השחקניות אורנה פיטוסי ועינת ויצמן.

"בגרות היא לא עניין של גיל", הוא אומר. "אני מאמין שהכל תלוי ברצון ואני יכול לעשות הרבה דברים למרות שאני צעיר. ברור שזה בא על חשבון דברים אחרים. אין לי חיי חברה ואין לי זוגיות. בקבוצה של ראש־העין קראו לי 'הדיקטטור הקטן', כי בתור מנהל, הייתי עסוק יותר בארגון ופחות בקטע החברתי - אבל זה שווה".