המהפך של הקצין הדתי מגולני: יצא בשאלה, התחיל לרקוד ונישא לגבר

עד גיל 18 חי אייל ויזנר בהתנחלות דתית-לאומית בגוש עציון, ואז, שלב אחר שלב, נפרד מכל מה שהכיר והמציא עצמו מחדש. הוריו תומכים בו ואף צועדים איתו במצעד הגאווה

חן דגן

|

07.02.17 | 03:23

להקת המחול ורטיגו, שבה ויזנר רוקד. 25 שנות פעילות
צילום: אלעד דבי, עריכה: גל קציר
אייל ויזנר. "היום אני אתאיסט, לא מאמין בדתות בכלל ובאלוהים בפרט. בעיניי, הדתות מפלגות ולא מאחדות" (צילום: טל שחר)
אייל ויזנר. "היום אני אתאיסט, לא מאמין בדתות בכלל ובאלוהים בפרט. בעיניי, הדתות מפלגות ולא מאחדות" (צילום: טל שחר)
עם בן זוגו, יאיר ריינר. "מכיוון שהיהדות האורתודוקסית לא מקבלת אותי כהומוסקסואל, הרגשתי שאני לא יכול לחיות בחברה ששוללת את עצם קיומי" (צילום: טל שחר)
עם בן זוגו, יאיר ריינר. "מכיוון שהיהדות האורתודוקסית לא מקבלת אותי כהומוסקסואל, הרגשתי שאני לא יכול לחיות בחברה ששוללת את עצם קיומי" (צילום: טל שחר)
ורטיגו במופע החדש, "אחת. אחת ואחת". "בהתחלה הייתי רקדן גמלוני וחסר חינניות, אבל זיהו אצלי כישרון" (צילום: Rune Abro)
ורטיגו במופע החדש, "אחת. אחת ואחת". "בהתחלה הייתי רקדן גמלוני וחסר חינניות, אבל זיהו אצלי כישרון" (צילום: Rune Abro)
ויזנר עם ההורים, האחים, הגיסים והאחיינים. "היה להם קשה בהתחלה, אבל בסופו של דבר הם כיבדו את זה. לא היו דרמות" (צילום: מתוך אלבום פרטי)
ויזנר עם ההורים, האחים, הגיסים והאחיינים. "היה להם קשה בהתחלה, אבל בסופו של דבר הם כיבדו את זה. לא היו דרמות" (צילום: מתוך אלבום פרטי)

עוד הרבה לפני שאייל ויזנר נקשר למונח "ורטיגו", הוא עבר סחרור מערכות לא פשוט: מי שנולד בגוש עציון, הפך מיהודי דתי לאתאיסט, ממתנחל לשמאלני, מקיבוצניק לעירוני ומסטרייט לגיי. לבסוף גם החל לרקוד בלט - לא מהלך מתבקש עבור מי ששירת כקצין קרבי בגולני - והצטרף כרקדן ללהקת המחול ורטיגו.

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

 

בדרך הוא חצה אוקיינוסים של גאווה ודעות קדומות, אבל הסוף טוב: כיום הוא נשוי באושר לבן זוגו, והוריו הדתיים גאים בו עד כדי כך שהם אף צעדו איתו במצעד הגאווה.

 

הכירו את להקת המחול ורטיגו:

 

 

פחדתי שיזרקו אותי מהבית

 

ויזנר (36) נולד וגדל בקיבוץ הדתי-לאומי ראש צורים שבגוש עציון, בן לירדנה ולשעיה, אח לשלושה. הוא מתאר ילדות מאושרת, בסגנון "קיבוץ של פעם", בין מדשאות למטעי דובדבנים. העולם שמחוץ לבועה הקיבוצית ולתפיסת העולם הימנית-דתית התגלה לו רק בגיל 18, כשהתגייס לשנת שירות בקומונה בשכונת גילה בירושלים. במהלך השנה הזו ניטעו הזרעים למהפך שעבר.

 

"זאת הייתה קומונה שבה גרו יחד דתיים וחילונים, מתנחלים לצד חברים מקיבוצי השומר הצעיר", הוא נזכר. "עבדנו עם ילדים משכונות מצוקה ולמדנו יהדות וגם סוציולוגיה של החברה הישראלית. שם התחלתי להבין שאני רק פרט אחד במכלול רחב של תרבויות, אמונות ואידיאולוגיות".

 

השנה בקומונה הניעה אותו לצאת בשאלה. "כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מכבד את ההורים שלי, חובש כיפה ונמנע מלחלל שבת, אבל מחוץ לבית אורח החיים שלי לא היה דתי". במקביל, הבשילה בו ההכרה שהוא נמשך לבנים, והיא נכרכה עם ההחלטה לעזוב את הדת. "מכיוון שהיהדות האורתודוקסית לא מקבלת אותי כהומוסקסואל, הרגשתי שאני לא יכול לחיות בחברה ששוללת את עצם קיומי. היום אני אתאיסט, לא מאמין בדתות בכלל ובאלוהים בפרט. יש לי קושי גדול עם הדת – כל דת – כמושג. בעיניי, הדתות מפלגות ולא מאחדות, וקשה לי להסכים עם זה כאדם".

 

"אבא אמר: 'אני אדם דתי, ודרך החיים שלך לא מסתדרת עם הדרך שלנו, אבל אתה הבן שלי, אני אוהב אותך, ואף רב בעולם לא יגיד לי איך לאהוב את הבן שלי'. גם היום, 15 שנים אחרי, עולות לי דמעות בעיניים כשאני נזכר בזה"

לדבריו, הוריו לא חסמו את שער היציאה שלו מהדת. "היה להם קשה בהתחלה, אבל בסופו של דבר הם כיבדו את זה. לא היו דרמות, אבל היו שיחות. ההורים ניסו להבין למה אני לא רוצה להיות דתי, ועניתי שזאת לא הדרך שאני רוצה לחיות בה, ושאני בוחר לחיות בדרך משלי".

 

אחרי שנת השירות התגייס לצה"ל כלוחם בגדוד 13 של גולני, שממנו יצא לקצונה. בתום השירות שוב גרם להוריו להתמודד עם מצב לא פשוט, כשהודיע להם שהוא מעדיף גברים. "עד הצבא בכלל לא ידעתי מה זה הומו. אמנם, כבר מגיל 11 הרגשתי שאני נמשך לבנים, אבל הנושא היה רחוק ולא מוכר, ולא היה שום מודל שיכולתי להזדהות איתו. כתוצאה מזה, נכנסתי עמוק לארון, ושנים לא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד. בערך בגיל 17 כבר ידעתי להגיד לעצמי: 'אני הומו', אבל כל כך פחדתי, שלא העזתי להתעסק בזה, ולא היה לזה שום ביטוי. קצת דיברתי על זה עם חברות קרובות, אבל זה נשאר בגדר סוד מוחלט.  

 

"שבוע אחרי השחרור מהצבא הרגשתי שאני חייב לשתף את ההורים. זאת הייתה חוויה מאוד מפחידה; הייתי בטוח שהם הולכים לזרוק אותי מהבית, אבל השיחה הזאת הייתה אחד הדברים הכי מעצימים שהיו לי בחיים. אני זוכר שאמא התחילה לבכות ואבא היה מאוד מוטרד, אבל הם אמרו שזה לא מפתיע אותם, כי היו סימנים שהם כבר ראו בעצמם. אבא אמר: 'לא קל לי לשמוע את זה. אני אדם דתי, ודרך החיים שלך לא מסתדרת עם הדרך שלנו, אבל אתה הבן שלי, אני אוהב אותך, ואף רב בעולם לא יגיד לי איך לאהוב את הבן שלי'. גם היום, 15 שנים אחרי, עולות לי דמעות בעיניים כשאני נזכר בזה. ואני גאה בכך שזאת תמצית הקשר עם ההורים שלי. הם מבינים שמה שחשוב בחיים זה לא אם אנחנו מאמינים באותם דברים, אלא זה שאנחנו אוהבים אחד את השני".

 

ורטיגו בחזרות. "שלום, אני אייל, ואני רוצה להיות רקדן" (צילום: אלעד דבי)
    ורטיגו בחזרות. "שלום, אני אייל, ואני רוצה להיות רקדן"(צילום: אלעד דבי)

     

    מסיבת האהבה

     

    שבוע אחרי אותה שיחה יצא ויזנר לטיול ארוך במזרח הרחוק. "התחלתי חיים חדשים, והוריי נאלצו להתמודד עם היציאה שלי מהארון מול הסביבה שלהם. לחלק מהחברים הם סיפרו, ומחלק הסתירו. עבר זמן עד שהם אמרו לכולם. אני יודע שהיו כאלה שניתקו איתם קשר, אבל אני מעולם לא נתקלתי בתגובה שלילית כלפיי. כשאני פוגש חברים של ההורים או בני משפחה מורחבת - או שמתחמקים ממני, או שמפרגנים לי".  

     

    אחרי שחזר ממסעותיו במזרח, עבר לגור בירושלים. באותה תקופה נזכר שבנעוריו חלם לרקוד בלט. בגיל 15 ראה את המופע "אנפאזה" של להקת בת שבע ויצא משם מאוהב. "עד אז לא היה לי מושג מה זה מחול, ומהרגע שהמסך עלה, הייתי בהלם. זה הפך את עולמי בשנייה. אמרתי לחברה שהייתה איתי: 'זה מה שאני רוצה לעשות', אבל זה היה בניגוד מוחלט לקיבוץ הדתי שבו גרתי, אז שמתי את זה בהולד". 

     

    שנים לאחר מכן נכנס לאולם של להקת המחול ורטיגו בירושלים ואמר: "שלום, אני אייל, ואני רוצה להיות רקדן". הוא היה אז בן 24, גיל מופלג בשביל להתחיל לרקוד, ובכל זאת הוזמן להשתתף בשיעורים בסטודיו של הלהקה. "הייתי רקדן גמלוני וחסר חינניות, אבל אחרי חצי שנה של שיעורים כל ערב, המורים זיהו אצלי כישרון ושלחו אותי ללמוד בסדנה למחול בקיבוץ געתון". 

     

    "עד שראיתי את בת שבע ב'אנפאזה', לא ידעתי מה זה מחול, ומהרגע שהמסך עלה, הייתי בהלם. זה הפך את עולמי. אמרתי לחברה שהייתה איתי: 'זה מה שאני רוצה לעשות', אבל זה היה בניגוד מוחלט לקיבוץ הדתי שבו גרתי"

    שלוש שנים אחרי שהוא התייצב באולם של ורטיגו לראשונה, חזר לשם ויזנר כרקדן, ואחרי שמונה שנים התמנה למנהל הלהקה. השנה חוגגת הלהקה 25 שנות פעילות, ולרגל האירוע היא מעלה מופע חדש - "אחת. אחת ואחת", לפי כוריאוגרפיה של המייסדת והמנהלת האמנותית, נעה ורטהיים. מקום מושבה של ורטיגו הוא כפר אקולוגי שסמוך לקיבוץ נתיב הל"ה בעמק האל"ה (ראו סרטון למעלה), אבל ויזנר מתגורר כיום בתל אביב עם בן זוגו יאיר ריינר (38), עורך תוכן בחברת מדיה. השניים הכירו באתר אטרף, ולפני שש שנים, אחרי שנתיים של מגורים יחד, החליטו להתחתן. אבא, אמא והאחים היו בחתונה.

     

    "החתונה הייתה עבורנו בעיקר הצהרת כוונות שלנו מול העולם", אומר ויזנר. "קראנו לה 'מסיבת אהבה'; חיתנו את עצמנו – כל אחד מאיתנו כתב טקסט לשני - והזמנו את כל האורחים לחתום כעדים. אין תוקף רשמי לנישואים שלנו. עשינו את זה בעיקר כדי לעמוד מול האהובים שלנו ולהגיד: 'אנחנו יחד'.

     

    "ההורים ממש לא היו נבוכים. אבא שלי היה הראשון שקפץ לחתום על הצהרת האהבה. מהיום שיאיר הגיע אלינו הביתה, ההורים שלי התייחסו אליו בדיוק כמו לבנות הזוג של האחים שלי, ומעולם לא הייתה שאלה לגבי המקום שלו במשפחה. אני יודע שזה לא מובן מאליו בכלל: אני מכיר סיפורים קשים של חברים ומרגיש בר מזל. זכיתי במשפחה מדהימה".

     

    בקיץ האחרון עלו הוריו צעד גדול נוסף בסולם הסובלנות וצעדו איתו ועם בן זוגו במצעד הגאווה בירושלים. "ההורים הגיעו כדי לתמוך בנו, בקהילה הלהט"בית, והם לא היו היחידים", אומר ויזנר. "במצעד האחרון השתתפו הרבה אנשים מכל המגזרים, ואפשר היה לראות בו גם לא מעט חובשי כיפות".

     

    ______________________________________________________

     

    גם נדב שוורץ צעד בגאווה עם כיפה לראשו. הקליקו על התמונה:

     

    "התאמנתי כדי להיות כמו כולם". הקליקו על התמונה (צילום: אלכס קולומויסקי)
    "התאמנתי כדי להיות כמו כולם". הקליקו על התמונה (צילום: אלכס קולומויסקי)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד